הלכה באור רעיון | עמית קולא

הפרשנות שחותרת לרלוונטיות מבקשת לחשוף את ההנחות של חכמי התלמוד. בעיון המוקדש לסדר נשים נבחן האיזון בין העומק והיופי של דבריהם לבין המציאות המתחדשת

הדף-הקיומי-נשים-337x400הדף הקיומי

תובנות לחיים בסוגיות התלמוד

נשים

הרב דוב ברקוביץ

מגיד, 2014, 739 עמ'

התלמוד היווה אתגר אינטלקטואלי עליון ליהדות הדורות. בדורות האחרונים הפכה משימה זו לקשה שבעתיים. הניכור ממסורת התורה שבעל פה ושלוחותיה ריחק את האמונים על האידיאולוגיה של "מן התנ"ך לפלמ"ח" מעולמו של התלמוד. אולם גם מערכות החינוך הדתי־ציוני חוו משבר כבד. על פי מחקרים סטטיסטיים (1990), התלמוד נחשב מקצוע משעמם ומנוכר בתיכונים הדתיים ובישיבות התיכוניות. נראה היה כי לימוד התלמוד ממשיך להיות המצע העיקרי של לימוד התורה מבחינת המשאבים והיוקרה רק במסגרות החרדיות. דבר שהוליד את הרעיון כי כדי להצליח בלימוד מקצוע זה יש לבדל את הלימוד, ואולי אף את הלומד, מחיי התרבות בת הזמן.

אך בעשור האחרון (אולי עשוריים), רוחות אחרות מנשבות – עדנה ללימוד התלמוד בכל המערכות. למחזור החדש של לימוד הדף היומי מצטרף מגוון של לומדים – לא שערום האבות המכוננים: אנשי עסקים וסלבריטאי תרבות, נשים (שחלקן סיים ש"ס כבר פעם אחת) ואף מי שרק כיפת שמים לראשו. נבחרת ציבור בוחרת ללמד סוגיה תלמודית בהשבעתה לכנסת. "הדף היומי" זוכה לרייטינג כמעט כמו "פרשת השבוע". לימוד התלמוד פורץ מבועתו המוגדרת המייעדת אותו לבחורי ישיבה המתנזרים מעולם המעשה והתרבות והוא נראה מתקרב יותר מתמיד לתוכן של בית היוצר לנשמת האומה. השינוי המבורך קשור, בין השאר, לבתי המדרש החדשים, לדרכי הלימוד הדיאלוגיות, וגם למספר אישים־יוצרים שמוליכים תהליכים אלו. אחד ומיוחד בהם הוא הרב דוב ברקוביץ.

הרכבת העולמות ושילובם הם מן האתגרים של חיבורו החדש "הדף הקיומי" (חלק ב). חיבור זה נתפס אצל מחברו כשליחות. הוא מבקש להנגיש את העולם התלמודי על ערכיו ואמונותיו לקורא בן זמננו. כיצד עושים זאת? התזה של הרב דוב גורסת: "רלוונטיות זהירה". הוא קובע כי יש לחשוף את ההנחות הקיומיות של חכמי התלמוד דרך הפעולה הפרשנית החותרת לחיפוש הרלוונטיות.

אמנם הוא מזהיר מפני הרדידות, מפני שעבוד דברי תורה לכותרות העיתון של אתמול, וממליץ על הליכה בדרך האמצע תוך היזהרות מן הקצוות: מחד גיסא החשש מפני הניתוק המוחלט של האמור בתלמוד מחיינו ההווים ומאידך גיסא הכרה בערך של האחרות כמפתח למגע בנשגב. בין האנושי לא־לוהי, תוך חיבור בין הליטאיות לבין החסידות. באופן זה יש תקווה כי סוגיות התלמוד תהיינה מה שהן: "מצע ראשוני ומפרה ליצירה יהודית מתחדשת".

בין זוגיות ליחסי הורים וילדים. 
הורים מלווים את בנם לבית הספר צילום: אביר סולטן, פלאש 90

בין זוגיות ליחסי הורים וילדים. 
הורים מלווים את בנם לבית הספר
צילום: אביר סולטן, פלאש 90

בין רציונליות לסוד

המאמץ העיקרי של המחבר הוא להוציא את הדיונים התלמודיים מן התבנית המשפטית־פורמלית שלהם ולהאיר אותם באור הרעיון. האתגר הוא למצוא בניסוחים המשפטיים הד לקול המטענים הערכיים של משמיעיהם. לשם כך "הדף הקיומי" סולל דרך של עיון רב רובדי בתלמוד. במסע זה יש לתת את הדעת למבנה, לסדר, לסגנון – לשדה הסמנטי. עם זאת, בוודאי שהעיקר מצוי בתוכן. והתוכן איננו ההיגד המשפטי המפורש. ההכרה והאמונה שלעמדת חכם ההלכה יש שורשים בעולם הרעיון מוליכה למאמץ לימודי ולמדני החושף ומחדד גישות ערכיות אלו.

ענייני הסדר כיצד? עיון בסדרי העריכה מלמד רבות. התהייה בדבר שימת מסכת יבמות בראש סדר נשים, למשל, מולידה תובנה מופלאה – שורש מצוות ייבום מעמיד למבחן את שני השורשים של קשרי העומק בקרב המין האנושי – הקשר שבין איש לאישה אל מול קשרי הדם – קשרי האחווה (עמ' 7־8).

סגנון היאך? למידה מן הביטויים שבהם נעשה שימוש, כגון: בהוראה הנוגעת לרשימת הנשים הפוטרות מייבום מופיע הביטוי "עד עולם". המחבר מוצא כאן שער למשמעות הנצחית של המשפחה. שאלת הקיום: העולם הבא, גלגול נשמות ותקוות הנצחיות נשזרים באופן כמעט טבעי דרך גלגול מושגי עולם, עולמו ועולמות (עמ' 13־18).

אגב כך יש להעיר כי המחבר יודע ומוכיח זאת במרחבי שיעוריו בספר, כי לא ניתן למצות את החוויה האנושית בשפה הרציונלית ובהיבטים המעשיים של החיים. לכן הוא אינו נרתע מלהיכנס לתחום של "הסוד". אין הוא מתנצל על הדיבור על הסוד, אך גם אין הוא מבקש לעקרו על ידי הפיכתו לנגלה. במצוות ייבום יש סוד, וכן בפרייה ורבייה ואפילו בשיערו של הנזיר. דומה כי חלק מן האתגר שנטל על עצמו המחבר הוא לדבר על בריאה בלי מיסטיקה, לעסוק בטומאה ובטהרה בלי להזדקק לביאורים מאגיים, ועם כל זאת לא ליישר קו עם הרציונליות הקרה המבטלת בהתנשאותה המזלזלת חלק נכבד מהופעות החיים של האדם (עמ' 340־341).

כאשר הוא מאמץ את הניתוח הישן שמעולם הישיבות, ומפענח מחלוקת בין תנאים כל אחד לשיטתו, הוא יימנע מלהבחין בין השיטות באמצעות המושגים "חפצא" ו"גברא", הרווחים בעולם הלמדנות הבריסקאי, הוא יתנזר מן המונחים "מציאות" ו"דין" מבית מדרשו של הרב עמיאל, שביקש אף הוא, בזמנו, לתווך בין הלמדנות התלמודית לבין השפה התרבותית־פילוסופית. הרב דוב ידבר על "רצון אישי" מול "מסמך משפטי", או על "החלל האינטימי" מול "הפן הציבורי" (עמ' 421־423). באופן זה הוא פורץ דרך להוויה הקיומית. הוא מאפשר לה להיות נוכחת בין דפי התלמוד דרך המושגים החדשים שנוצרים, דרך הפרשנות המעגנת את הקיומיות במקורות חז"ל.

תקנות חדשות

בהקשר זה מעניין לעקוב אחר ניתוחי סוגיית השפה־הדיבור של המחבר עצמו בביאור למסכת נדרים. שם נבחן מקומן של המילים במרחב שבין "הכול דיבורים" הציני לבין "הצורך הפנימי ביותר בהתהוות" (עמ' 224־229).

אולם הגשר אינו רק שפה. השאלה היא האם לימוד התלמוד – המעיין שממנו שתו דורות רבים – בשפה עכשווית ייצור גשר יציב ובר קיימא בינו לבין הלומד בן זמננו. האם פערי הדורות והשוני המובנה בעולם הערכים לא יפילו את הגשר ויותירו את השניים משני עברי המחיצה?

החלק השני של "הדף הקיומי" עוסק בסדר נשים. בחלק זה מבקש המחבר לבחון את אתגר הזוגיות והמשפחה. אולם כבר בהקדמה הוא מציב את השאלה הקריטית. העולם התלמודי מבחין הבחנות חדות בין האיש לאישה. נוכחותה של אישה ממשית – לא דמות משפטית – בסוגיות אלו מועטה ביותר. לאור זאת שואל הרב דוב: "למה לא לבטל כליל את חוסר הסימטריות וליצור 'שוויון בין המינים'?"

שאלתו נוקבת: האם לחברה בת זמננו, לזוגות בני התרבות העכשווית, המעגנים את ערכיהם בתפיסות השוויון והשותפות, יש מה ללמוד מערכי "המשפחה הפטריארכלית התלמודית"? המחבר רומז שנזכה לתשובה חיובית אם נסכים לצאת איתו למסע מופלא.

והמסע אכן מופלא. אנו לומדים בהנחיית הרב דוב מתוך רשימה משמימה, לכאורה, של הנשים האסורות בייבום, על הפער שבין אופי היחס הזוגי (אינטימיות – אחדות מתוך שוני) ליחסי הורים ילדים (סמכותיות ותמיכה המצריכים קורטוב של ריחוק). אנו נחשפים לדינמיות הרגשית של חיי הנישואין דרך העיון בפרשת נדרים (עמ' 181־190). לשכינה השורה בבית האישה והאיש מפרשת שתיית המים של הסוטה (עמ' 378־379). אך הקורא עלול לחוש מרומה. שמא אין בחשיפת היופי והעומק של התלמוד אלא פיתוי והסחת דעת מן השאלה שנשאלה בראשו של הספר ולא זוכה למענה.

רמז למענה לשאלה, המצוי בין השורות, מצוי בפרק פרוזאי על מזונות האישה (עמ' 151־159). לאחר שהמחבר מזהה את הרגישות למצבה החברתי־כלכלי של האישה בתוככי הסוגיות התלמודיות (תקנת מזונות; תקנת נאמנות; תקנות עגונות ועוד) ואת האיזונים המצויים בתקנות אלו הוא מזדהה עם הקורא שלא מוצא נחת בכל ההסברים הנאים. הוא קורא קריאה ברורה לתקן תקנות חדשות הנוגעות לחלוקת האחריות שבין האיש לאישה על בסיס הנחיות התורה, תוך תשומת לב למציאות השונה והחדשה שבה אנו חיים היום.

המחבר הציב את מטרת הלימוד להשיב לתלמוד את עטרתו הקדומה, להיות המצע המפרה ליצירה יהודית מתחדשת. ובאוזניי נשמעים דבריו כאומרים: צלול לעולם התלמוד. הבן את דבריו. הכר את חכמיו, מצה את ערכיו הגלויים והסמויים, התבסם גם מניסיון החיים הגלום בו. התחבר. ואז תוכל להיות ממשיך השרשרת ולחדש את הנחוץ, כדי שגם במשמרת שלך היא אכן תמשיך את רצף הדורות.

  הרב ד"ר עמית קולא הוא רב קיבוץ עלומים, ראש בית המדרש ההלכתי של "בית הלל" ומלמד בבית הספר למקצועות הרפואה באוניברסיטת בן־גוריון

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ג כסלו תשע"ה, 5.12.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בדצמבר 2014, ב-גיליון וישלח תשע"ה - 904 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: