פנתר ורוד | יהודה יפרח

ההתיישבות ומפעל הישיבות לא היו מצליחים לפרוץ ללא להט ואידיאולוגיה קשיחה, אך האשכנזיות האליטיסטית שלהם הפכה לאבן נגף שעליה הם משלמים מחירים קשים. סיפור אישי

תשמ"ז הייתה השנה שבה פרצה האינתיפאדה. זו גם הייתה השנה שבה עזבו הוריי את קריית מלאכי ונטעו את משכנם בבית אל. אבא שלי למד אמנם בישיבת הכותל ובכולל "מרץ" במבשרת ירושלים, אבל ההחלטה על המעבר להתיישבות ביו"ש לא הייתה קשורה לרוח גוש אמונים אלא לשיקולים משפחתיים. אל קריית מלאכי הגיע הזוג הצעיר כמעין גרעין תורני של משפחה אחת, הרבה לפני שנוסדו הגרעינים התורניים המאורגנים בשלהי שנות ה־90.

הזוג הצעיר הגיע לשליחות בעיירת הפיתוח עם הרבה התלהבות, אבל החיים בקסבה המזוהמת והאלימה של רחוב הרצל בקריה לא היו פשוטים. הפער המנטלי דווקא לא היווה בעיה, להורים שלי לא היה קשה להתערות בסביבה. משפחות המוצא שלהם נחתו ממרוקו היישר למעברה, ויושבו מאוחר יותר בשכונת ג'סי כהן בחולון (אמא) ובטירת הכרמל (אבא), כך שהשפה והסגנון התרבותי לא היו זרים להם.

אבל אחרי תשע שנים אמא הרימה ידיים. מה ששבר אותה היה אירועים כמו מזרק משומש ובלון לבן ארוך ומלוכלך שהבאתי מחדר המדרגות, האלימות הבלתי פוסקת בבית הספר, והעובדה שאת האופניים שהיא קנתה לי גנב פורץ מקצועי, שנתגלה כאח של חבר שלי מהכיתה. אי אפשר לגדל פה ילדים, היא אמרה לאבא ודחקה בו לחפש אלטרנטיבה איכותית אך זולה. לבית אל הם הגיעו די במקרה.

ההחלטה על קבלתם ליישוב הייתה דילמה לא פשוטה עבור פרנסי הקהילה. הם אמנם לא היו מרוקאים 'רגילים': בוגר ישיבת הסדר ובוגרת תואר מהאוניברסיטה העברית זה לא הקלאסיקה של אגף הרווחה, אבל בכל זאת, מרוקאים. ולא סתם, מרוקאים מקריית מלאכי. ועדת הקליטה הייתה צריכה לוודא שהיישוב לא ייפול בפח של משפחת מצוקה שתהפוך לנטל על אגף הרווחה והעבירה את ההורים שלי מסע גיבוש אינטנסיבי שכלל שני ימי בחינות פסיכוטכניות וראיונות צולבים. אבא עבר בקלות, אמא התקשתה קצת באלגברה ובטריגונומטריה. לזכותה של הוועדה ייאמר שהיא גילתה נדיבות מפתיעה והחליטה להעביר אותה לפנים משורת הדין.

בר מצווה ליהודה יפרח בכותל, עם אביו ובני משפחה, 1989 צילום: באדיבות המשפחה

בר מצווה ליהודה יפרח בכותל, עם אביו ובני משפחה, 1989
צילום: באדיבות המשפחה

המכסה התמלאה

לקראת היום הראשון של הלימודים בכיתה ה' הורתה לי אמא להיכנס לכיתה של הקבצה א' במתמטיקה. אם יהיו בעיות תראה להם את הציונים שקיבלת בקריית מלאכי, אמרה לי בערב שלפני. למחרת, בשעה הנקובה של שיעור חשבון, נכנסתי לכיתה של הקבצה א'. חמש דקות אחרי תחילת השיעור נכנס רכז המקצוע, סקר במהירות את התלמידים והצביע עלי: "קריית מלאכי? בוא איתי. אתה לא שייך לכאן. אתה רשום בהקבצה ג'". אמא נלחמה כמו לביאה, התעקשה שבית הספר יבחן אותי במבחן מיוחד ולא ויתרה עד שהם החזירו אותי לכיתה.

על נוסחי התפילה, המקורות שנלמדו בשיעור "דינים" ושאר המרכיבים של החינוך הדתי בכלל לא היה מה לדבר. אצלנו מתפללים נוסח אחיד, הסביר לנו פעם רב בית הספר, עלינו מהרבה גלויות וכאן כולנו מיישרים קו. הנוסח האחיד של בית הספר בבית אל היה נוסח אשכנז כמובן.

אני מדלג על הרבה סיפורים קטנים, על הערות מעליבות לאבא בבית הכנסת ה"מרכזי" ועל התקוטטויות בין ילדים כשהמורה המפריד טורח להזכיר לי כי "כאן זה לא קריית מלאכי". אנחנו קופצים לראיון הקבלה לישיבת נתיב מאיר, שבסופו הבוחן זרק לי הערה – אנחנו בונים כאן מנהיגות והתוכנית התובענית לא מתאימה לכולם. לא התקבלתי. בשלב הזה אמא הרימה ידיים ולא ניסתה כבר להילחם.

בסוף נחתתי באור עציון, ישיבה שחרתה על דגלה את רעיון האינטגרציה אבל לא רצתה או לא הייתה מסוגלת להתמודד באופן רציני עם היישום של הרעיון. הפנימייה שם הייתה כמו הארלם של שנות השבעים: אירועים אלימים מדי לילה, ונדליזם, אמבולנסים וחילולי שבת כדבר שבשגרה.

לאחר התיכון הגעתי לישיבת עתניאל. הישיבה, ייאמר לזכותה, הייתה עיוורת צבעים בנוגע למוצא התלמידים שלה. היא קיבלה את כולם. אבל הקבלה הייתה רק של האנשים, לא של התרבות והשפה הדתית שלהם. לפני הימים הנוראים שאלתי את ראש הישיבה האם ישנה היתכנות לנהל חלק מהתפילות בנוסח ספרדי. הוא ענה לי בציטוט מר' אברום שפירא ממרכז הרב: "בישיבה יש הרבה תלמידים מכל מיני עדות", ענה הרב לתלמידים, "אי אפשר שכל היום יריבו על הנוסח. לכן מתפללים בנוסח של ראש הישיבה. עבור ראש הישיבה – הישיבה היא הבית. התלמידים באים והולכים".

מקופחים מקצועיים

בניגוד לחלק מחבריי, התאשכנזות מלאה מעולם לא עמדה אצלי על הפרק. נוסח התפילה והפיוטים נשתמרו, נדירים מאוד המקרים שבהם אעלה כשליח ציבור שלא בנוסח ספרדי, והפסיקה ההלכתית שלי גם היא בהתאם למסורות יהודי מרוקו. יחד עם זאת אני לא משלה את עצמי, הזהות המזרחית שלי היא יותר משאלת לב ופחות מציאות ממשית. את כתבי אדמו"רי החסידות אני מכיר לפניי ולפנים אבל מעולם לא ראיתי את כתבי הסבא רבא שלי שהיה דיין ומקובל במרוקו. הם שוכבים שנים ארוכות כמיקרופילם באוניברסיטה ומחכים לחוקר שיגאל אותם משיממונם.

המצב הכללי של רוב בני הציונות הדתית ממוצא מזרחי קשה הרבה יותר. רוב חברי הילדות שלי בחרו באחת משתי החלופות: התאשכנזות מלאה או ויתור על ההשתייכות המגזרית לציונות הדתית. ביישוב עמונה לדוגמה, גם כשמחליטים שתפילת מנחה ביום כיפור תהיה בנוסח ספרדי נוצרת בעיה: המתפללים הספרדים לא מכירים את המנגינות שעליהן גדלו הוריהם ורובם לא מסוגלים לעבור לפני התיבה ולהוביל תפילה. דיברתי עם שני חברים לאחרונה, כוכבים עולים בין רבני הציונות הדתית. זהו קרב אבוד, מזמן הרמנו ידיים, ענו לי שניהם.

כשהתיישבתי לכתוב את השורות הללו, הרבה שנים אחרי החוויות מבית אל, שאלתי את עצמי מה גרם לכך שלא הפכתי לפנתר שחור. מדוע האירועים שחלקם תוארו לעיל לא ערערו את יסודות המוטיבציה להשתייך למגזר.

אני עונה לעצמי כמה תשובות: הראשונה קשורה בטעם אישי. אני לא מאמין בבכיינות. החיים הם זרימה והתהוות בלתי פוסקת של מעגלי קיום וזהות. בתוך העיגולים הללו האדם הוא ציר היושר שאמור לעצב ולתקן את המציאות ולא ליילל ולהתאבל על שקיות חלב שנשפכו.

השנייה היא הסלידה הנושנה שלי ממקופחים מקצועיים וממתקני עולם אובססיביים. אני רואה את העולם השטוח והחד ממדי שיצרו הפנתרים השחורים, הפמיניסטיות הרדיקליות, הצמחונים האלימים וחסידי דת השלום, והוא לא מגרה לי את בלוטות הטעם. רובם לוקים בעיוורון צבעים קשה שמחמיר עם השנים ומונע מהם את היכולת לראות נכוחה את המציאות, וחמור מכך, את היכולת לגשת אליה באמפתיה ולעורר אותה לשינוי.

והשלישית, כי באיזשהו מקום אני מסוגל להבין מה גרם לציונות הדתית האשכנזית להתנהג כך. גוש אמונים, כמו מפעל הישיבות, הוא תנועה שלא הייתה מצליחה בלי להט בלתי מתפשר, אידיאולוגיה קשיחה, ריכוז מאמץ ומיצוי הכוח. אם האבות המייסדים היו מבזבזים את האנרגיה על אינטגרציה חברתית לא בטוח שהם היו מצליחים לעמוד במשימות שהם הציבו לעצמם.

אקסטזה ופיוט

כך גם בעולם הישיבות. המטרה של ראשי הישיבה היא לעורר את הבחורים להתלהבות ולמגויסות מלאה לחזון הרוחני שלהם. תפילות הימים הנוראים בישיבה מתאימות למטרה הזו כמו כפפה ליד. זעקות י"ג מידות, ניגונים לוהטים וריקודים אקסטטיים אפקטיביים הרבה יותר מאשר הסגנון המשפחתי הרגוע והעגול של "לכו נרננה" המרוקאי.

האליטיזם ספג וסופג הרבה ביקורת מוצדקת: על ההתעלמות, על ההדרה, על הדחיקה של השוליים, על צרות האופקים. אבל אליטיזם הוא כמעט תנאי הכרחי לתנועות המבקשות לפרוץ דרכים חדשות ולפסוע בנתיב אשר לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. כור היתוך, מה לעשות, הוא תנאי לכל מהפכה חברתית, גם אם ניתן להתווכח על הטמפרטורה הרצויה שלו.

אבל, וכאן אנחנו מגיעים לנקודה, האליטיזם מתאים לשלב הייסוד של תנועה חדשה, לשלב ההתהוות שלה. בשלב השני והשלישי שבו היא אמורה להתבסס ולהתרחב הוא הופך לאבן נגף, למחולל סטגנציה ושקיעה. הוא מונע את הפיכתו של האוונגרד האנרכיסטי למנהיגות מובילה שמסוגלת באמת ליטול אחריות. הציונות הדתית עברה מזמן את שלבי ההתהוות, והיום היא משלמת מחירים קשים על האשכנזיות האליטיסטית שלה.

המחיר הכבד והמיידי הוא המחיר החברתי הפנימי. המשבר, אבדן האמון וההתפוררות בקרב הצעירים הגיעו להיקף שכבר לא ניתן עוד להתעלם ממנו. ביצות הרווקים בירושלים ובגבעת שמואל מלאות בבוגרים מצולקים של מערכת החינוך הציונית דתית. הם נעים ונדים על הרצף שבין הפנים לחוץ ואינם מסוגלים עוד לגשר על הפער שנפער בין העולם שעליו הם גדלו בישיבות ובמדרשות לבין המציאות הנושכת בחוץ. היקפי הדתל"שיות והתמוססות המחויבות ההלכתית חצו מזמן את רף סטיית התקן הסביר והנסבל.

בית הקלפים

עכשיו תשאלו איך זה קשור לאשכנזיות. התשובה היא שאשכנזיות היא לא רק מוצא עדתי, אלא בראש ובראשונה תנועה בנפש. היא מבוססת על אתוס מערבי של פריצה קדימה, הצטיינות, חתירה הישגית, אמת בלתי מתפשרת, זרע שיורה כחץ, זכריות כובשת. כל אלו חשובים. כל אלו חיוניים לאוונגרד שרואה עצמו כמוביל ומכווין, אבל העולם בנוי מעיגולים ויושר, מרוח וגם מנפש, וחברה דתית שלא מפתחת הכלה ואהבה וחום לא מסוגלת לתת מענה.

הדתיות הספרדית גם היא תנועה בנפש. היא תנועה שצוררת בכנפיה את האנושיות, את המעגליות, את הקבלה ללא תנאי, את המרחב שמאפשר לפרחים לפרוח מבלי למשוך אותם בכוח למעלה. אלו חומרים שמהם עשויות קהילות בריאות שאינן מתרסקות על צוקים אידיאולוגיים בלתי עבירים. קהילות שמסוגלות גם להעמיד דור המשך ולא רק להבליח כזיקוק קצר ועוצמתי שנדלק וכבה. הספרדיות, כפי שכתבתי פה במאמר אחר, היא התנועה הנפשית שמאפשרת את כוח דהיתרא, אותו כוח שמסוגל לאפשר את קיומה של מסורתיות שאיננה מרסקת את ההלכה ואינה מעוותת את התיאולוגיה בגלל חולשתו של הטבע האנושי.

ברמה הלאומית, הציונות הדתית משלמת על הדרת הספרדיות גם מחיר פוליטי. נסו רק לדמיין איך הייתה נראית היום כנסת ישראל אם מפד"ל ההיסטורית הייתה בונה את עצמה כתנועה שמכילה גם את הספרדים הדתיים. האם היא לא הייתה מייתרת את תהליכי החרדיזציה והליטאיזציה שעברו על החברה הדתית־ספרדית? האם המנדטים של תנועת ש"ס לא יכלו להיות שייכים היום למפלגת הבית היהודי?

זה מתחיל, בין השאר, מהתנכרות להנהגה הדתית. איזו סיבה הגיונית יש לכך שהרב עובדיה לא הפך בחייו לפוסק הדור של הציונות הדתית? נכון, הוא לא למד את כתבי הרב קוק והרב סולובייצ'יק, אבל ברובם של הנושאים החברתיים, קו הפסיקה שלו מתאים לרוחה של הציונות הדתית כמו כפפה ליד. אגב, אם הוא היה מצטרף אל המגזר סביר להניח שהוא גם לא היה מפרסם את הפסק המפורסם שלו בנוגע לנוסחת "שטחים תמורת שלום".

אז נכון, המצב בזירה הזו היום הוא בלתי הפיך. אחרי שלושה דורות אין כבר כוח שיגרור את הספרדים החרדים בחזרה הביתה, אבל הציונות הדתית צריכה לחזור ולהפוך רלוונטית למעגלי ההשפעה של תנועת ש"ס, לשטח ההשמדה האלקטורלי שלה שאיננו חלק מהליבה התורנית והפוליטית שלה. צריך להפריד בין המרכז לפריפריה. את חכם שלום כהן אף אחד לא יגאל מהקללות והגידופים ואת אריה דרעי אף אחד לא יוציא מ"בית הקלפים" הציני והאכזרי שהוא בנה, אבל הציבור הספרדי המסורתי הרחב שעליו הם משפיעים ושאותו הם מתמרנים בהחלט בשל לשינוי.

לך אלי תשוקתי

חלק מהטעויות שעשתה הציונות הדתית בהקשר הזה היו תוצאה של קריאה לא נכונה של המפה. הכיפה הסרוגה מאז ומעולם שאפה להיות גשר, אבל בצד השני היא תמיד ראתה את החילוני הגמור המוצהר. הסמינרים של גשר מפגישים צעירים סרוגים עם קיבוצניקים ממזרע, ואת השריונים הפוליטיים, מפלגת "הבית היהודי" שומרת לדמויות מהימין החילוני. חתירה לחיבורים כאלו היא בעיניי סוג של עיוורון, כי עם הראשונים זה לא יקרה והאחרונים לא קיימים. פירוש, מול האליטות של השמאל הקיצוני מחד אין ולא תהיה שפה משותפת בעתיד הנראה לעין, ואנשי הימין החילוני מאידך מייצגים אחוז זערורי מאזרחי ישראל. למה לא לחפש את הבריתות עם הציבור הגדול מאוד שבפריפריה, ציבור שמסוגל הרבה יותר להזדהות עם רוחה של הציונות הדתית?

אין ספק שישנה גם חצי כוס מלאה. הציונות הדתית של היום איננה בית אל של שלהי שנות ה־80 והישיבות של היום אינן הישיבות התיכוניות של ראשית שנות ה־90. הרבה מים עברו בירדן מאז. גם הגרעינים התורניים הפכו מאפיזודות שוליות לתנועות משמעותיות שפרוסות בפריסה רחבה ומגלות גם ניצנים של השפעה פוליטית ניכרת. ע"ע מהלכיו של ראש עיריית שדרות.

אבל כל מה שהתרחש הוא עדיין טיפה בים. שינוי משמעותי לא יקרה בלי מוכנות לנטילת אחריות תרבותית עמוקה. כל עוד בתי הגידול של הציונות הדתית – האולפנות, הישיבות התיכוניות, ישיבות ההסדר, המכינות והמדרשות – לא יפתחו את הדלתות ולא ירחיבו את העולם הרוחני והדתי שלהם, הציונות הדתית תישאר אליטה בועתית ומנותקת ולא תצליח להפוך למקור הזנה של תנועת המונים משמעותית.

את השינוי הזה צריך לתכנן כנייר של מדיניות ציבורית. הוא צריך להיפרט לפרטי פרטים של תוכניות ארוכות טווח. הוא חייב לכלול אלמנטים של שינוי יסודי בסילבוס של הישיבות והאולפנות, והיפתחות לעולם היצירה והפסיקה הרחב של רבני צפון אפריקה. ברמה הפוליטית יש לשאת בגאון את הדגל החברתי ולעודד פנייה יזומה לקהלים פוטנציאליים חדשים, וכן, גם לתת להם ייצוג פוליטי. כשבישיבת הר המור ובישיבת עתניאל יפתחו את תפילות יום הכיפורים ב"לך אלי תשוקתי" נדע שמשהו חדש באמת מתחיל.

ד"ר יהודה יפרח הוא ראש הדסק המשפטי במקור ראשון

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בנובמבר 2014, ב-גיליון ויצא תשע"ה - 903, לבי במזרח - הציונות הדתית והמזרחים ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 22 תגובות.

  1. אני אומנם אשכנזי ויש שיגידו שמי שמני אבל כבוגר ישיבה תיכונית וישיבת הסדר ,בני עקיבא וכו' אני חושב שלפחות מהמצב המוכר לי כיום אני חושב שלא הכצעקתה כלל

    זמירות שבת של הספרדים ועדות המזרח מושרים כיום כמעט בכל ישיבה , דומני שכמעט אין אשכנזי שלמד בישיבה\מכינה שלא מכיר את הזמירות אלו

    ובקשר ללימוד ספרי רבני הספרדי ועדות המזרח- וכי לא לומדים את כתבי הרב עובדיה יוסף זצ"ל? כשלמדנו בישיבה מסכת שבת [ולמדנו אותה עם הר"מ שלנו אליבא דהלכתא] לא למדנו בין היתר מתוך "מנוחת אהבה" של הרב משה לוי זצ"ל? וכי את ה"בן איש חי" לא לומדים? "כף החיים" של הרב יעקב חיים סופר זצ"ל לא לומדים?

    לומדים גם לומדים אלא שצריך לזכור שהרבה מאוד מתורתם של רבני הספרדים ועדות המזרח בדורות האחרונים לא רק ההלכתית אלא גם זו הרעיונית נמצאת מובלעת בספרי שו"ת תוך כדי דיונים הלכתיים ואילו ספרי מחשבה מסודרים יותר נכתבו בעיקר בידי רבנים אשכנזים

    כשלומדים מחשבה בישיבות לומדים בדר"כ "על הסדר" מתוך ספרים מסודרים ולא מתוך קטעים מלוקטים ולכן יוצא שרוב בחומר הנלמד במחשבה הוא יותר "אשכנזי" מהסיבות המתוארות, שיש ספרים מסודרים בדר"כ הם מוכרים -את ה"פלא יועץ" מכירים ולומדים ועוד איך

    ובענייני הלכה-כמו שהזכרתי לומדים ועוד איך והבאתי דוגמאות בולטות אך נכון הדבר שבישיבות לא לומדים בדרך כלל ספרי שו"ת על הסדר באופן מסודר ולכן הרבה מהתלמידים לא מכירים באופן טבעי היכרות מעמיקה את ה"תעלומות לב" או "משפטי עוזיאל" ו"שואל ונשאל" ואת גדולי המשיבים מרבני המזרח והגותם ההלכתית והרעיונית

    הוא הדין לספרי שו"ת של רבנים אשכנזים שלא נראה לי שכל בני"ש ממוצע מכיר לעומק את שו"ת "שואל ומשיב" או "חבצלת השרון" ו"מלמד להועיל"

    גם אם מכירים את הספרים הללו הם לא נלמדים על הסדר כך שאין לצורך העניין שום הבדל בין לימוד ספרי גדולי אשכנז לספרי גדולי המזרח

  2. מאמר חזק ומצוין. מצליח לשים את האצבע על הנקודות הכואבות ביותר. ולהערכתי גם לפקוח עיניים (לפחות את אלה שלא מתעקשים לעצום אותן בכוח רב, כמו למשל התגובה הטכנית-משהו שלפני).

  3. פוריה,בתור כותב "התגובה הטכנית-משהו" אשמח לדעת איפה אני בדיוק עוצם עיניים ומה ממה שכתבתי איננו נכון

    אומר זאת בצורה ברורה- אינני אוהב תלונות נוסח "אכלו לי שתו לי" סדרתיים

    בחורי ישיבה ממוצעים לא מכירים לעומק את שו"ת "מים חיים" של הרב יוסף משאש בדיוק כמו שסביר מאוד להניח שהם לא יכירו לעומק את שו"ת "חלקת יעקב" של הרב מרדכי יעקב ברייש האשכנזי

    שו"תים חשובים ללא ספק אך כאמור בישיבות לא לומדים ספרי שו"ת באופן מאורגן ומסודר ולכן הרבה מאוד מהגותם הרעיונית של חכמי המזרח בדור האחרון שמובלעת בשו"תים שלהם לא נחשפת למרבה הצער באופן בולט יותר -חלק מספרי השו"ת הן אשכנזים והן ספרדים זכו ליותר פרסום בשיעורי הלכה כמו "אגרות משה" אך גם "יביע אומר" אין הבדל בכך בין אשכנזים לספרדים

    על זה הרי התלונן יהודה יפרח מחבר המאמר -שתורתם הגדולה של חכמי המזרח מהדור האחרון לא נלמדת ואני ממשיך לטעון שמדובר לא בהכוונה מודעת אלא בגלל הסיבות שכתבתי שהן פרוזאיות למדי

    אף אחד לא מעלים את תורת חכמי המזרח! אני ד משוכנע שבחורי ישיבות הסדר ממוצעים מכירים יותר את הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו זכר צדיקים לברכה מאשר את הרב שטרנבוך יבדלח"א והרב יצחק טוביה וייס זצ"ל

    • אמיר ציינת את אחד התופעות העיקריות, הרי כפי שיהודה יפרח כתב הכונה לא למוצא עדתי.
      שו"תים נועדו לפתור בעיות של העם הפשוט. ספרי הגות נועדו לאליטה. כשהאליטה לא לומדת את בעיות העם הפשוט, היא מתנתקת.

      • עמית, זה אומנם לא הנושא העיקרי המדובר כאן אך משהעלית אותו פטור בלא כלום אי אפשר:

        לא כל ספרי ההגות נכתבים עבור אליטות- חלק לא מועט מהמאמרים מתוך ספר "אורות" של הראי"ה זצ"ל וכך רוב המאמרים שקובצו בספר "מאמרי הראי"ה" הם מאמרים שהראי"ה פרסם בעיתונות של תקופתו ,עיתונים יומיים שקראו כולם

        גם לא מעט מספרי החסידות הנלמדים כמו ה"שפת אמת" "שם משמואל" ו"נתיבות שלום" מבוססים על דברים שנאמרו בטישים להמוני החסידים ולא רק ליחידי סגולה וכך גם ספרי ה"מוסרניקים" הפופולאריים כמו "מכתב מאליהו" ו"עלי שור" וכד' שמבוסים על שיחות מוסר שנאמרו לבחורי ישיבות צעירים

        בכל אופן תהיינה הסיבות אשר תהיינה לכך שרוב הגותם של חכמי הספרדים מהדורות האחרונים מובאת בתוך השו"תים ופחות בספרי מחשבה מסודרים עובדה זו היא שגורמת לכך שהגות יקרה וחשובה זו פחות נלמדת על הסדר זה ולא שום סיבה אחרת

        כמו שש.צ כתב נכוחה כשיש בעלי מחשבה ספרדים מהדור האחרון שכן כתבו ספרי מחשבה מסודרים ויש להם תלמידים ותלמידי תלמידים שדאגו להפיץ את משנתם אז הגותם נלמדת גם נלמדת כמו הדוגמא שהביא מהרב מניטו שתלמידו הרב שרקי הצליח להכניס לתודעה של הישיבות הציוניות

        • כונתי שצריך ללמד יותר שו"תים ופחות ספרי הגות מסודרים למרות הקושי.

          • עמית, מסכים מאוד שצריך להשקיע בלימוד מתוך שו"תים

            לא פחות ספרי הגות ומחשבה , לימוד שו"תים לא בא במקום

            אצלינו בישיבה היה דבר דומה

            עם אחד הרמי"ם היה לנו שיעור שבועי ב"לומדעס " , השיעור לא עסק בנושא קבוע או ספר שנלמד על הסדר אלא היינו פותחים נושא כל שהוא בהלכה לפעמים נושא אקטואלי שדובר עליו רבות באותה העת ולפעמים נושאים אחרים והיינו במשך כמה שיעורים לומדים את הנושא בעיון במיטב הלמדנות הבריסקאית ובחילוקים וסברות ובמקורות שעוסקים בנושא ולעיתים גם נגענו בשו"תים(השיעור היה יותר עיוני מאשר שיעור אליבא דהלכתא )

            זה אחד השיעורים האהובים שהיו לי בישיבה ובהחלט אפשרי להנהיג שיעורים בסגנון זה שיעסקו יותר ברובד ההלכתי ובעיסוק בשו"תים

            כשעוסקים בכל מיני סוגיות דרך ספרות השו"ת אז גם אם בתחילה עוסקים בשו"תים היותר מוכרים דרכם מגיעים גם לשו"תים המוכרים פחות ובפרט כאשר בשו"ת פחות מוכר מובאת דעה ייחודית בנושא מסויים

            כך למשל שו"ת "כרך של רומי" של הרב ישראל משה חזן ע"ה שהיה רבה של רומא הוא שו"ת פחות מוכר אך מכיוון שבשאלת העתקת ניגוני עגבים לתפילה יש לו דעה ייחודית ומעוררת מחלוקת כשעולה הנושא בשו"תים המוכרים יותר כמעט תמיד הוא מצוטט הן להסכמה והן לשלילה

            כך בלימוד סוגיות דרך שו"תים אפשר להתוודע למידע רב ולפוסקים פחות מוכרים ובנידון במאמר כאן גם לתורתם העשירה של חכמי הספרדים בדורות האחרונים

    • האומנם הדרת המזרחיות?

      בס"ד ט' בכסלו תשע"ה

      [א]
      הערה לפיסקה האחרונה בתגובה של אמיר:

      נראה שהכותב התכוין לגאון רבי יצחק יעקב וייס זצ"ל בעל 'מנית יצחק' שהיה רבה של העדה החרדית בירושלים. ויבדל לחיים טובים וארוכים, הגאון רבי יצחק טוביה וייס שליט"א, הוא רבה של העדה החרדית בירושלים כיום.

      [ב]
      לגבי הדרת המזרחיות בעולם הדתי לאומי,
      כדאי להפנות את הטענות לרב שמואל אליהו, רבה של צפת; לרב שבתי סבתו, ראש ישיבת 'מצפה יריחו'; לרב חיים סבתו, ר"מ בישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים; לרב ברוך גיגי, ראש ישיבת 'הר עציון', ולרב בן-ציון אלגזי, ראש ישיבת 'כרם ביבנה' ומפעל 'צורבא מרבנן' להפצת לימוד ההלכה, ולרב אליהו זייני, ראש ישיבת 'אור וישועה', וכן לרב יצחק לוי, שר החינוך לשעבר, ולד"ר יעקב הדני (דנינו), ראש מכללת ליפשיץ לשעבר:

      הכיצד אתם מדירים את מורשת יהדות ספרד? האיך אין תלמידיכם יודעים דבר על הרי"ף והרמב"ם? איך יכול להיות שתלמידיכם לא שמעו מימיהם על פירוש הרמב"ן לתורה, על 'אור החיים' לרבי חיים אבן עטר, ועל 'ספר החינוך' לחכם מברצלונה? איך יכול להיות שתלמידיכם לא שמעו מימיהם על חידושי הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א והר"ן לתלמוד? איך אתם לומדים הלכה, בלי לעיין בבית יוסף ובשו"ע לרבי יוסך קארו, 'מקור חיים' לגאון רבי חיים דוד הלוי, וספרי ההלכה של הגר"ע יוסף והגר"מ אליהו זצ"ל? וכיצד אינכם מלמדים את הגותם של רב סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי, בעל 'הכוזרי', רבי בחיי בעל 'חובות הלבבות' ורבי יונה גירונדי, בעל 'שערי תשובה'? הכיצד לא שמעו דבר על רבי יהודה אשכנזי 'מניטו'?

      משום מה נדמה לי דווקא, שבוגרי הישיבות, תיכוניות וגבוהות, האולפנות, המכללות והמדרשות, לומדים גם לומדים את תורתם של חכמי ישראל מכל העדות.

      פשוט לא עוסקים אצלנו בספירה יומיומית ומדידה מדוייקת של האחוזים, כמה אשכנזים וכמה ספרדים. אחרי ככלות הכל – לא כולנו היינו בהקבצה א' במתמטיקה.

      בברכה, ע"ה שמשון צבי הלוי נג'אר אשכנזי ס"ט

      • ש. צ שלום רב

        תודה על התיקון – אכן התכוונתי לבעל המנחת יצחק הרב יצחק יעקב וייס והתבלבלתי בינו לבין הרב הנוכחי של העדה החרדית שיבדלח"א כשכתבתי

        ואם כבר הזכרת את הרב מניטו נזכיר את תלמידו הרב אורי שרקי שליט"א שצובר פופולאריות רבה בציבור הדתי לאומי ורבים הם שומעיו ותלמידיו והוא ספרדי והוא זה שהביא לתודעת הציבור את תורת רבו הרב מניטו

        הרב זיני שליט"א ראש ישיבת אור וישועה שהזכרת עומל מזה זמן להוציא לאור את ספריו של הרב אליהו בן אמוזג – שבניגוד לקו הכללי שכתבתי בתגובת הוא דווקא כן היה רב ספרדי מהדורות האחרונים שכתב באופן שיטתי ספרים במחשבה אלא שהוא לא זכה שציבור גדול ילמד את הגותו לעומק

        בעז"ה אני מקווה שפועלו של הרב זיני בעניין יניב פירות וציבור הלמדנים ילבש מהגותו הרחבה והמעמיקה של הרב בן אמוזג שהיה תלמיד חכם ואיש מחשבה משכמו ומעלה

    • ספרות הפרשנות, האגדה וההגות של חכמי הספרדים

      בס"ד י"א בכסלו ע"ה

      לאמיר – שלום רב,

      הגותם של חכמי הספרדים מצוייה לא רק בספרי שאלות ותשובות. יש להם ספרות עניפה של פירושים על התורה ונ"ך, על אגדות הש"ס ומדרשי חז"ל, ספרי מוסר וקבלה, דרשות על התורה ועל המועדים ודרשות לשבתות מיוחדות (שבת שובה, שבת זכור, שבת הגדול, ו'שבת כלה' שלפני חג השבועות) ולאירועים שונים בחיי היחידים והציבור.

      הספרות הזו כמעט לא ידועה לציבור תלמידי החכמים אפילו בני עדות המזרח, הן בגלל המבנה המורכב והסגנון המליצי, והן בגלל היותה מצוייה בספרים נדירים שאינם בהישג יד הלומדים. את ספרי השו"ת כינסו ב'פרוייקט השו"ת' של אוניברסיטת בר-אילן. ספרות הדרוש והפרשנות מצוייה בחלקה הגדול בתוכנות ואתרים של ספרים סרוקים, כגון 'היברובוקס' ו'אוצר החכמה' וכיו"ב, אך המודעות לקיומם עדיין נמוכה.

      הרבה מהחומר הפרשני וההגותי רוכז בצורה תמציתית בילקוט מעם לועז על התורה ונ"ך, שתחילתו בידי חכמי תורכיה, שערכוהו על התורה בלאדינו, והוא תורגם לעברית, והורחב גם לספרי הנביאים והכתובים, על ידי הרב שמואל חגי (קרויזר) מירושלים (חתנו של רבי ישראל דב אודסר).

      אזכיר כאן רעיון מפתיע שהגעתי אליו דרך 'מעם לועז' על מגילת רות. רבי חיים שלמה טארסה, רב ברודוס, מציע בפירושו למגילה הכלול בספרו: שו"ת 'חיים שנים'), שרות יצאה ללקט בשדות בית לחם, לא כענייה המחפשת לקט שכחה ופאה, אלא כפועלת המקבלת שכר על עבודתה באיסוף העומרים אל הגורן! (הבאתי את דבריו באחת מתגובותיי על 'מחאה חברתית בשדות בית לחם', מאת הגב' יעל מאלי, באתר זה).

      בשנים האחרונות יש פריחה של כתבים באגדה ובהגות של חכמי הספרדים בדורנו, כגון 'דרשות עוזיאל' ומכמני עוזיאל' של הראש"ל רבי בצמ"ח עוזיאל; 'לדור ולדורות' של הראש"ל רבי יצחק נסים; 'דברי מרדכי' של הראש"ל רבי מרדכי אליהו; 'בית שמש' ו'וחם השמש' של רבה של ירושלים, רבי שלום משאש; 'נטפי המים', של רבה של פתח-תקוה, רבי משה מלכה, ועוד כהנה וכהנה;

      אנתולוגיה להגותם של חכמי המזרח ותגובתם לבעיות המודרנה, יצאה על ידי מכון 'מזרח שמש'. הרב יצחק דדון מ'מרכז הרב' הוציא את 'אתחלתא היא' (כרך א-ב) על יחסם של חכמי הספרדים לשיבת ציון ותקומת המדינה בדורנו.

      הגותם של חכמי הספרדים הולכת ומתגלה, והיא מאירה את עיני הלומדים המחנכים והחוקרים מכל העדות והמגזרים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר .

      • ש.צ שלום רב

        אני מודע למה שאתה אומר ונכון הדבר שהגותם של חכמי הספרדים בדורות האחרונים נמצאת גם בספרי דרוש ,מוסר וכיו"ב כמו שכתבת ויכול להיות שלא הדגשתי את זה מספיק בדבריי

        חלק מספרים אלו אכן נלמדים ומוכרים כמו ה"פלא יועץ" של הרב אליעזר פאפו זצ"ל שנלמד לא מעט

        ברור שיש חשיבות להפיץ כמה שיותר את תורתם של חכמי הספרדים וללמוד ממנה יותר ותהילה לא-ל שבשנים האחרונות המודעות לכך עולה ויש לה פירות טובים

        בכל זאת לא מעט בכלל מההגות וההשקפה של חכמי הספרדים נכתבה כמובלעת תוך כדי הדיונים ההלכתיים בשו"תים ומה שבאתי לומר שהסיבה למשל שאת שו"ת "תעלומות לב" לא מכירים היטב בציבור הלומדים היא מאותה סיבה שבחור ישיבה ממוצע לא בהכרח יכיר לעומק גם את שו"ת "שואל ומשיב" על אף שמדובר בשני שו"תים חשובים ללא ספק וזאת משום ששו"תים לא נלמדים בצורה מסודרת בישיבות בדר"כ ולכן אין כאן העלמה או השכחה מכוונת של חכמי הספרדים

        כך גם בספרי הדרוש והמוסר-יש ספרים זו לא העלמה מכוונת אלא סגנון ספרים מסויים שהיה נלמד בישיבות שספרים בסגנון זה הם פחות נחשבים כחלק ממנו ובלי קשר כלל למוצאם העדתי

        בשנים אלו שדברים השתנו והחסידות נכנסה הרבה יותר מבעבר ללימוד הישיבתי אז ככל שספרי החסידות על פרשת השבוע המזכירים במידת מה את סגנון ספרי המוסר של חכמי הספרדים נכנסו לבית המדרש כך גם הספרים של חכמי הספרדים הדומים להם יוכלו להיכנס היטב

      • 'יחד שבטי ישראל' ביישובי יש"ע

        'בחינות הכניסה' הקפדניות שעברה משפחתו של הכותב אינה קשורה במוצא המזרחי, כל מי שנקלט ביישובי יש"ע בשנות ה-80 עבר בדיקות שונות וראיונות לבדיקת התאמתו ליישוב. זו היתה גם דרישת החטיבה להתיישבות של הסוכנות. אנחנו שהגענו לכוכב השחר ב-89 עברנו מלבד ראיון בועדת הקבלה של היישוב ושבתות בהן התארחנו אצל משפחות ביישוב להתרשמות הדדית, גם שיחה עם פסיכולוג ובדיקה של גרפולוג מטעם הסוכנות, ואז התקבלנו כמועמדים, ואחרי שנה או שנתיים היתה הצבעה על אישורנו כחברי קבע..

        התבדחתי אז שהבדיקות נועדו לברר אם אנחנו משוגעים מספיק כדי להתיישב בכזה 'חור', אבל על דרך הרצינות: ביישוב המצוי בתחילת דרכו, חשוב מאד שיהיה גיבוש והתאמה הדדית של החברים כדי שתתפתח קהילה בריאה. יישוב גדול וותיק, יכול ביתר קלות להתמודד עם משפחה בעייתית, ולכן כיום כמדומני שהבדיקות פחות קפדניות.

        בני עדות המזרח נקלטו בהמוניהם בכל יישובי יש"ע, ויעידו על כך בתי הכנסת הספרדיים הגדולים והשוקקים המצויים בכל היישובים. שומרים הם על נוסח תפילתם ומנהגיהם, אך משולבים בכל המערכות של היישוב ותורמים את תרומתם לבניינה החומרי והרוחני של הקהילה המגובשת שבה מתקיים 'יחד שבטי ישראל'.

        בכוכב השחר די שאזכיר את ר' אלי כהן (מלמד) ז"ל, שהיה הרוח החיה לא רק בהקמת הקהילה הספרדית שאותה הפך למרכז של שיעורי תורה ברמה גבוהה המושכים אליהם קהל גדול של כל בני היישוב, נוער ומבוגרים, אשכנזים וספרדים. הוא היה הרוח החיה בהקמת בניין הקבע המשותף הכולל את בית הכנסת הספרדי והאשכנזי גם יחד, והצליח בכושר האירגון והמרץ הבלתי נדלה שלו, להביא את הפרוייקט המורכב לסיומו המוצלח בתוך שנים ספורות. יהי זכרו ברוך!

        וייבדל לחיים טובים ארוכים, ר' שמעון אבן-חן (גוהריאן) המרכז בהתנדבות את פעילות ה'תלמוד תורה' הנותן לילדי היישוב העשרה תורנית מעבר לשעות הלימודים בבית הספר. הוא מרכז גם את קבוצות אמירת התהילים של ילדי היישוב בשבת אחרי הצהריים, בהן מתאספים ילדי היישוב ושרים את מזמורי התהלים בניגון המסורתי של עדות המזרח. אף בזה שותפים בני כל העדות, אשכנזים כספרדים. אחר כך שומעים הילדים שיחה קצרה על פרשת השבוע מפי ר' רפי סרוסי.

        בבית הספר שביישוב מתפללים כל הילדים בנוסח ספרד-אשכנז שהוא ממוצג בין נוסח אשכנז לנוסח הספרדים. את התורה הם משננים, על פי תכנית ברקאי, בטעמי המקרא החלביים, בעוד 'דינים' לומדים על פי 'קצור שו"ע מקור חיים' של הגאון רבי חיים דוד הלוי זצ"ל, או על פי 'קיצור שו"ע' עם 'דרכי הלכה' של הגר"מ אליהו זצ"ל, וכך מקבלים ידע מקיף הן במנהגי האשכנזים והן במנהגי הספרדים.

        נראה שהצלחת שילוב העדות ביישובים, היא שסללה את הדרך להקמת 'הגרעינים התורניים' השואפים לחזק את החיבור בין הציבור הדתי לאומי לערי הפיתוח, שם נמצאים 'בעלי הברית' הטבעיים שלנו, שהרגש הלאומי והדתי טבוע בהם, וכל מאמצי החילון לא יכלו לו. עטרת יהדות המזרח הולכת וחוזרת, ואנחנו שותפים במהלך זה, תורמים ומקבלים.

        בברכה, ש.צ. לוינגר
        (אבי חיה אייטגב, הדרה בעיר גדולה של חכמים וסופרים 'קריית מלאכי', עם בעלה ר' ארז, השוקד על התורה בבית המדרש של 'תורה בציון' שם).

    • הרב יצחק טוביה וייס, גאב"ד ה'עדה החרדית' – הוא שליט"א.
      כוונתך לרב יצחק יעקב וייס זצ"ל, בעל שו"ת מנחת יצחק

      • שמואל,אם בדבריך דיברת אלי הרי שתיקנתי זאת לאחר הערתו של ש.צ שהאיר את תשומת ליבי שהתבלבלתי

    • מבחר מיצירתם ההלכתית, ההגותית והפרשנית של שבעה מהכמים הבולטים ביהדות המזרח וצפון-אפריקה, בעריכתו של הרב יצחק שוראקי (ממכון 'ממזרח שמש'), 'מסורת בעידן המודרני: חכמים ספרדים בדורות האחרונים', בהוצאת 'ידיעות אחרונות', תל-אביב 2009.
      בקובץ מבחר מכתביהם של: רבי אליהו בן-אמוזג; רבי יוסף חיים; רבי משה כלפון הכהן; רבי בן-ציון מאיר חי עוזיאל; רבי יוסף משאש; רבי חיים דוד הלוי; ורבי יהודה אשכנזי. ומבוא נרחב מאת העורך.

  4. בפסקה האחרונה אתה למעשה מפיל את עצמך. כי במקום תהליך, (מכיל, מעגלי, מרחבי אם להשתמש במטפורות שלך) אתה מבקש "נייר מדיניות ציבורית" ברור, שינוי חותך בסילבוסים ובתכניות לימוד ושינוי כיוון דרסטי גם בפוליטיקה. או, במילים אחרות – מה שכינית "אתוס מערבי של פריצה קדימה, הצטיינות, חתירה הישגית, אמת בלתי מתפשרת, זרע שיורה כחץ, זכריות כובשת"…
    אי אפשר להביא "מעגליות" בכוח. ואם מנסים, חשש גדול שזה יצא דורסני והרסני אפילו יותר..

  5. אני חייב לתהות על משפט תמוה במיוחד שיהודה יפרח כתב במאמר

    הוא כתב שאילו היה הרב עובדיה זצ"ל היה משתייך סוציולוגית לציבור הדתי לאומי אולי הוא לא היה מפרסם את פסק ה"שטחים תמורת שלום"

    מה בעצם נאמר כאן? שהרב עובדיה לא פסק באופן ישר על פי מיטב שיקול דעתו ומסקנתו מהמקורות ומתוך כוונה לכוון לכוון לאמיתה של תורה אלא משיקולים סוציולוגים

    אני הקטן הולך בעקבות רבותיי שלא קיבלו את דעת הרב עובדיה בפסק הנ"ל אך אני כן מאמין בלב שלם שהרב עובדיה פסק כפי שפסק מתוך חתירה לאמיתה של תורה והלכה על פי שיקול דעתו וליבונו את הסוגיא

    מאיפה הגיע יהודה יפרח שכותב בדר"כ באופן רציני ומעניין למחשבה כל כך תמוהה, כאילו פועלו ההלכתי של הרב עובדיה מתבטא בסוציולוגיה

    משונה מאוד

  6. מה שאני מבין מכל הסיפור שלו זה למה כדאי לאשכנזים להמשיך להתנשא:
    למה?
    תקראו בעצמכם מה שהוא כתב:

    1. בקריית מלאכי המזרחית הכל מלא פשע וזימה
    בבית אל האשכנזית הגזענית והמתנשאת הכל טוב (חוץ מהאשכנזים שם כמובן)

    2. אור עציון הפתוחה לספרדים מלאה באלימות וחילולי שבת,
    ישלץ ונתיב מאיר ישיבות גזעניות וטובות

    3. ספרדי שנאלץ להילחם בשביל להתקבל לבית ספר – עדיין מתבכיין אח"כ (אפילו שהוא כותב שהוא שונא התבכיינויות)
    אשכנזי גזען, כשלא מקבלים אותו ליישוב בגלל ועדת קבלה – הולך ליישוב אחר והופך למצליחן.

    4. ספרדי לא מצליח להוציא את כתבי סבו, ובוכה על זה שלא הגיע חוקר שיעשה זאת,
    אשכנזים במשך מאות שנים מוציאים את כתבי רבניהם (ואח"כ הוא מתלונן למה הוא בקי בכתבי האדמורים)

    אגב הוא בוכה על חילולי השבת והאלימות במקומות הפתוחים ספרדים, ורוצה את הקבלה של הספרדיות בש"ס, אבל הוא שוכח שגם בש"ס – יש מלא מלא שבבניקים, אלימים ומחללי שבתות, יותר מבציבור החרדי האשכנזי, באופן בולט מאוד.

    אז תגידו אתם מה המסקנה שלכם מכל הסיפור…

    • 'נתיב מאיר' והספרדים

      מ'נתיב מאיר' יצאו לא מעט בוגרים מעדות המזרח הממלאים תפקידים חשובים בכל מערכות חיינו, ובהם הרבנים שבתי וחיים סבתו, אחיהם חוקר התלמוד ד"ר מרדכי, הרב אורי שרקי, והרבצ"ר הרב רפי פרץ, ורבים אחרים.
      אכן, ראש הישיבה, הרב אריה בינה זצ"ל התאונן על כך שלא מגיעים לישיבה מספיק תלמידים מעדות המזרח.
      כשסיימנו את הישיבה קיבלנו כשי מהישיבה דוקא את הספר 'מחנה אפרים' מאת הגאון הספרדי, רבי אפרים נבון. וכידוע, צמחה דרך הלימוד של ישיבות ליטא מחקירותיהם ההלכתיות של חכמי תורכיה, ה'משנה למלך', ה'שער המלך', ה'מחנה אפרים' וכיו"ב.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ללמוד יחד: מכתבו של הראש"ל הרב יצחק נסים

      על החובה לשלב יחד במוסדות החינוך ילדים מכל העדות, כותב הראש"ל הרב יצחק נסים זצ"ל:

      '… בשעה ששאיפתנו לראות עם אחד מלוכד ומאוחד, מושרש במסורת הדורות ונאמן לתורה – מטרה זו לא תושג, אלא אם כן ילמדו יחד נערים מבני כל העדות ויחונכו יחד בדרך התורה והיראה.
      חינוך יהודי מקורי הכרחי הוא עד מאד למען לא נפגום בדמותה המסורתית של המדינה (מלבד חשיבותו ליחיד). לעומת זאת, הפרדה בין העדות השונות בגיל רך, בשעה שלמעשה השוני אינו גדול והוא ניתן נלמיזוג מהיר יותר מאשר בין מבוגרים, מעשה זה ינציח את הבדלנות העדתית, שתוצאותיה: פירוד לבבות ומתיחות מתמדת….
      נראה לי שראוי לנסות ולקחת דברים עם כל אחד מן ההורים לחוד, לדבר על ליבו ולהסביר לו, שאין בפנינו דרך כדי לקיים חיים מתוקנים ולשמור מסורת, אלא לקרב את הלבבות ולמזג את יוצאי הגלויות השונות.
      ובלאו הכי, כשיעברו אח"כ לשלב לימוד גבוההיותר ובשעת ההתגייסות לצבא, כלום לא ישבו איש חיד אחיו? ואם בנערותם נפרדו, כיצד יאמינו איש לאחיו וכיצד יתייחסו זה אל זה? הלא איבה וחשדנות ישררו ביניהם? האם כך יוכלו לבוא בסוד אנשים?…
      ציבור המורים והמחנכים ימלא שליחות גדולה וחשובה, אם יירתם להסברה זו, כדי לעקור מקרבנו תופעה חמורה…'

      (ממכתבו למר י' אריכא, יו"ר מועצת המנהלים של בתי הספר הממלכתיים-דתיים בנתניה, סיון תשכ"א).

      על מיזוג הגלויות אמר הרב נסים ב'נאום ההכתרה' שלו, ו' בניסן תשט"ו:

      'התפקיד הראשון הוא להפוך את שבטי ישראל לעם אחד, למזגם ולחברם. זוהי מין הרכבה, וההרכבה מועילה לגידול הפרי והשבחתו. אין הכוונה להתבוללות רוחנית, אלא לקלוט את הטוב והיפה שבכל שבט ושבט. יש לכל קהילה מסורת ועבר מפוארים. מורשת קדומים היא יסוד בלתי מעורער לבנייתם של חיי עם; הם אבני המסד של בנייננו הרוחני, ואל לנו לערער יסודות אלו'

      (הרב יצחק נסים, לדור ולדורות, כרך א': מאמרים ונאומים, ירושלים תשע"ג, עמ' קצו)

  7. ולגבי כתבי הסבא רבה

    ולגבי כתבי הסבא רבה של ד"ר יפרח, המחכים לגואל –

    יש כיום שפע של מכונים תורניים העוסקים בההדרת כתבי חכמי ארצות המזרח וצפון אפריקה, ובהם: 'מכון הכתב' בראשות הרה"ג עזרא בצרי; מכון 'אהבת שלום' בראשות הרה"ג יעקב הלל; מכון 'אור המערב' הראשות הרב מאיר אביטבול; מכון 'אור המזרח' שליד 'מכון ירושלים'; מכון 'אורות המגרב בראשות הרב ד"ר משה עמאר; ומכון 'יד הרב נסים', בניהולו של הרב חנן בניהו (בנו של פרופ' מאיר בניהו ז"ל), ועוד כהנה וכהנה ש'אי אפשר לפורטם כי רבים הם'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר, ספרן 'יד הרב נסים'

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: