מערכת: מה לשאלה המזרחית ולנו?

כשחשבנו לעשות גיליון על מערכת היחסים בין הציונות הדתית למזרחיות, סיפרתי על כך לידיד טוב. הלה, בוגר ישיבות חרדיות־ליטאיות, התפלא על עצם הרעיון שלי. הרי הציונות הדתית היא החברה הפנים־ישראלית היחידה שבה אין אפליה עדתית והיא נטולת כל חלוקה לספרדים ואשכנזים, אמר. והוסיף בלהט: הרי רק אצל הכיפות הסרוגות כולם מתחתנים עם כולם, כולם לומדים עם כולם – אז למה לך לייצר דיון על בעיה שכלל לא קיימת?

קשה היה לי לדחות לחלוטין את דברי הידיד, שהרי אין להכחיש שבחברה זו לא נמנעו מלשאת אלו את אלו – כפי הקיים, למשל, בחברות החרדיות השונות (והיזכרו נא ב"פרשת עמנואל", שלא הייתה אלא התפרצות געשית של האפליה הקיימת, ואף על פני השטח, בחברות אלו), ועשיתי לי ניסוי קטן. שאלתי מניין נשאלים האם לדעתם נושא זה ראוי לגיליון מיוחד וראו פלא: חמשת האשכנזים אמרו שאין כל אפליה, אין מה להקדיש לכך גיליון ובכלל מדובר על "נון־אישיו" ועל שיבה בכוח לשנות החמישים, ואילו חמשת המזרחיים אמרו שמוכרחים להקדיש לכך גיליון אחד, אפילו רצף גיליונות.

איך נוצר הפער שתיארתי בין אנשים שנולדו, גדלו והתבגרו יחד? איך זה שעבורי ועבור חברי – שאנו והורינו נולדנו כאן – הנושא הזה עדיין רלוונטי, והחלוקה בין “ספרדים“ ל“אשכנזים“ עדיין מתפקדת?

הראי“ה קוק כתב במאמר “לשני בתי ישראל“ על כך שהתחייה הלאומית־חילונית אינה מוצאת עניין בשימור העדתיות, אך דווקא המסורתיות משמרת אותה. בשל כך עליה לזכור כי “יד ה‘ עשתה זאת לקבץ את אלה שני בתי ישראל [הספרדי והאשכנזי], בצורה כל כך נכרת בצביוניהם השונים פה בארץ ישראל, כדי שיהיו מוכנים לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה של ההשפעה הטובה, הנותנת לכל אחד מהם את תפקידו ופעולתו בחיי האומה הכלליים“. אלא שזו עצמה השאלה, כיצד אכן ניתן כאן מקום לכל אחד וכיצד דווקא חברה שהתבגרה ממדיניות כור ההיתוך הבן־גוריוניסטי (ודה־פקטו היו שותפים למדיניות זו גם הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן, זה בפסיקותיו וזה בסידורו) וצועדת אל עבר רב־תרבותיות מאפשרת לכל אחד להביא את קולו אל תוך מנעד הקולות הרחב והמקומי.

וכאן שוב חוזרת השאלה אל עבר הציונות הדתית – חברה משימתית, אידיאולוגית לעילא וכנראה גם עדיין מעט־הגמונית – האם תשכיל לשלב תפיסה רלטיביסטית שבה ההטרוגניות הקיימת בתוכה תהיה ממשית ומלאה. הצעד הראשון בעיניי בדרך לכך הוא יצירת מניינים משותפים ושוויוניים, אבל “על אמת“ (וראויים לברכה המניינים הבודדים שכבר פועלים כך). לא מניינים אחד ליד השני ורק קידושים ואירועים משותפים, אלא שכל קהילה תתכנס ותשב עם עצמה ותראה כיצד היא ממננת כנכון לה את נוסח התפילה ומנגינותיה ואת מבנה הישיבה, וכיצד היא צועדת בצעד קטן לקהילה אך גדול לכל החברה כאן המבקשת את היחד.

ובמקביל יש לקיים שיעורים והיחשפות־עומק אל הפסיקות של גדולי המזרח בדורות האחרונים, אל הפייטנים והמקובלים (ותורת האר“י היא אבן יסוד לכך, ולו רק משום שהוא היה מודל של “חצי [ספרדי] חצי [אשכנזי]“). כי האוצרות הללו שייכים לכולנו. ובמקביל גם כדאי לזכור פנייה פוליטית אל ציבורים נוספים ואולי ובקרוב גם יהיה כאן רב ראשי אחד.

אלחנן ניר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בנובמבר 2014, ב-גיליון ויצא תשע"ה - 903, לבי במזרח - הציונות הדתית והמזרחים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. שבוע טוב אלחנן.
    יכולת להסתפק בכותרת, ולא לבזבז מילים וגיליון על נושא מיותר.

    כרגע הערך היחיד להעלאת השאלה היא נתינת מרחב למיזרחיים מקצועיים, שתמיד טורחים להתיש את הציבור בעבודות נוספות שהם מכינים לעצמם.

    כבר למדת להתפלל, אלחנן? יש לך מספיק מה לעשות חוץ מלהעלות באוב את השד העדתי.

  2. טוב עשיתם, ויפה לעניין רצף גליונות, גם אם לא ברצף. השאלה המרכזית היא איך מביאים לידי ביטוי מילולי בעיתון כמו שבת את האספקטים הנסתרים מן העין ומן המילה של עבודת ה' הייחודית שמודרת גם בציונות הדתית ודווקא בגלל האיכויות שהזכרת בפתיחה.
    ולטרול שמעלי – לך ועשה את הסקר שעשה אלחנן ואולי תראה את העולם אחרת מעט.

  3. לדעתי הנושא חשוב אך דברי אלחנן כאן הם בבחינת "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים"

    במשך הדורות התעצבו הנוסחים השונים והמנהגים השונים בצורה מאוד יפה ומסודרת

    באופן הכי טבעי שיש אף עדה לא תרצה לוותר על המנהגים הייחודיים ועל המנגינות שחלקן עתיק ושהועבר במסורת של שנים, מניינים אחידים יצאו בסופו של דבר קרחים מכאן ומכאן שאף צד לא באמת יצא שבע רצון

    לכן אני לא מבין מה האסון הגדול במצב הקיים בו כל עדה מתפללת כמנהגה וכולם מרוצים ומתפללים כפי שהם אוהבים ורגילים.

    אפשר להרגיש טוב מאוד את ה"ביחד " גם מבלי לנסות לעשות איחודים מלאכותיים

    כמו שנכתב לעייל למרות השוני בבתי הכנסת והנוסחים זכה הציבור הדתי לאומי שאלו מתחתנים עם אלו

    מעבר לכך כיום מקובל בישיבות וחלק מבתי הכנסת האשכנזים להכניס פיוטים ספרדיים. לתפילות ובמיוחד לתפילות הימים הנוראים וכנ"ל אצל הספרדים אך מדובר במינון שלא משנה לגמרי את האופי של הנוסח הרגיל של כל עדה ובתהליך טבעי ולא מלאכותי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: