מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי | עמיחי חסון

סטטוס החצי־חצי היה אמור לשחרר אותי מהשאלה העדתית שרוחשת בתוכי ואינה מניחה. זה הזמן לחלוקה מאוזנת של אבות המזון התרבותיים־תורניים־חברתיים שלנו

בואכה חג הפסח, אגב הוויכוח הנצחי על איסור הקטניות, התלקח בישיבה שבה למדתי דיון סוער שגלש לסוגיית "הציונות הדתית והמזרחים". אחד הרבנים גרס שהסוגיה הזאת היא פולמוס של האתמול. אמת, כך טען, "בעבר נעשו טעויות", אבל היום "עם־ישראל והציבור־שלנו" מעורבבים זה בעדתו של זה ומפריכים את הבעיות בעצם קיומם כיהודים חדשים, ארץ־ישראלים, מיזוג גליות שנולד מן הים. "קחו למשל את חסון", הוא אמר והצביע בידו על המקום שבו ישבתי כראיה אנושית חותכת, "ילד תערובת של חצי־חצי. מה אתה יותר, ספרדי? אשכנזי? ברוך השם עכשיו הכול שטויות!".

הדברים שלו נאמרו מלב טוב ושואף הרמוניה ברוח הרב קוק, אבל אני זוכר איך צמד המילים "ילד תערובת" טלטל אותי. במחשבות שלי "הכול" לא היה "שטויות". כמו הרב, כך גם לא מעט מחבריי (האשכנזים) הופתעו לפעמים מעצם העיסוק בנושא הזה: הרי סטטוס החצי־חצי אמור לשחרר יהודים שכמוני ממה שנתפס בעיניהם כמשחק ילדותי של בחירת קבוצות כדורגל.

אבל שאלת הזהות העדתית – זו שהוצגה בדיון כסרח עודף שכור ההיתוך הבן־גוריוני לא הצליח לפתור – רלוונטית בעיניי באופן אישי וכללי. בוודאי בעולם דתי שמקדש את מושג המסורות ובית אבא (עם כל ההלכות והמנהגים שנגזרים ממנו), ודורש ממך להכריע תדיר לאיזו תרבות אתה שייך. בפרפרזה לדברי המשנה אפשר לשאול: מה יעשה מי שחציו מזרחי וחציו אשכנזי?

גם ארבע שנים אחרי החתונה שלנו, אני עדיין מתחמק מלהראות לאשתי את הסרט שעשתה משפחתי לכבוד בר המצווה שלי. לא פלומת השפם המגוחכת שאני עוטה שם מביכה אותי, כמו הגולמיות של התוכן; זה היה סרט שעסק בשטחיות בקונפליקט העדתי שבו נמצאתי, והוא היה, כדרכם של סרטי בר מצווה, נרקיסיסטי להחריד.

חסון

איור: אורית אמיתי

סליחות וקטניות

התסריט, שאותו כתבתי בעצמי, ניסה להראות את היתרונות הגלומים בחצי־חצי; אני מסרב לקום שם לסליחות הספרדיות בזמן חודש אלול כדי לישון עוד, ומהצד השני אוכל קטניות בפסח לתאווה בפה מלא במבה. ברקע הופיעו שני תרבויות מוזיקליות שונות, נוסחי תפילה שונים וכמובן פולקלור האוכל; דג חריימה טריפוליטאי מול חביתיות פנקייקס אמריקניות. זה כנגד זה ברא האלוהים, ואני, חתן דנן, נהנה מכל העולמות.

הסרט התקבל באהבה על ידי הקהל השבוי של מוזמני האירוע. במקום שבו גדלתי – כרך בורגני נחמד של מזרוחניקים חובבי עלוני שבת – משפחה "מעורבת" עדיין הייתה אקזוטיקה קלה. הסרט אמר בדרכו המגושמת את האמת: כילדים למדנו שתי שפות של תרבות, שני סוגים שונים של שולחן שבת. מה שהותר כאן נאסר שם ולהפך. הבעיה הייתה הטון המתקתק, כאילו יש שילוב אמיתי, כאילו לא ברור איזו תרבות עדיפה ועם איזה צד מוטב להזדהות כדי להצליח בחברה. הראיה: הלהקה האיומה והיקרה שניגנה בבר המצווה ביצעה לאורך הערב שירי פופ־חסידי־אשכנזי ואחר כך "שירי ארץ־ישראל". שיר מזרחי אחד הוקצה באופן סימבולי לייצג את מיזוג הגלויות של המשפחה. באוטו שלו, ארבע האמות הפרטיות, אבא שלי שומע דיסקים של קובי פרץ ודקלון. אבל למה לעשות לילד פדיחות?

כמובן, אין את מי להאשים מלבד את עצמנו. איש לא כפה עלינו את המוזיקה באולם. אנחנו בחרנו מרצוננו החופשי את מה שזוהה כבחירה ה"נכונה" והעדיפה. אבל צריך לזכור שהתחנכות במוסדות הלימוד של הציונות הדתית והרצון להשתלב בהם חברתית – פירושם התחנכות והשתלבות בתוך תרבות דתית־אשכנזית. לטוב ולרע. כל טענה אחרת כרוכה בהיתממות.

"השילוב" העדתי האהוב כל כך על האידיאולוגיה הציונית־דתית (כחלק מהמקף הקדוש המחבר בין "ציונות" ל"דתיות") פירושו מתן שמורות טבע קטנות למסורת המזרחית במין נדיבות של מנצחים. תפילה, מוזיקה, אוכל ומנטליות הם רק הצדדים החיצוניים של הסיפור, הקלים יותר להדגמה. שהרי בשם השילוב מצטמצמת מסורת שלמה של הגות, הלכה, תפיסת עולם וקודים חברתיים לכדי עלי תאנה בצורת קישוט חמסה קטן ואוריינטליסטי על דלת הבית המשותף.

אתה לא בדיוק מזרחי

אבי נולד בארץ למשפחה שעלתה מהעיר טריפולי שבלוב. אמי ומשפחתה נולדו בניו־יורק ועלו לארץ בסוף שנות השישים. את הצד האמריקני של משפחתי הבנתי באמת רק אחרי שגרתי תקופה בניו־יורק, לא רחוק מהמקום שבו הם חיו. את הצד המשפחתי של אבי היטבתי להבין מקטנות, והזדהיתי איתו באופן טבעי. ולמרות זאת, כילד וכנער הפנמתי את הרמיזות הבוטות ששידרה לי החברה, ששאלה ללא הרף "מה אתה בעצם?" ודרשה ממני לבחור צד. אני בחרתי להשתכנז.

התודעה המזרחית פרצה אצלי רק כשנכנסתי לעולם הישיבות. בדרך כלל, עד שאתה לא נהיה "האחר" אתה לא מבחין בכך. הרוב, כל רוב, לא יבין על מה המהומה. כמו באולפנות ובישיבות תיכוניות מוצלחות אחרות במרכז הארץ, כך גם במקום שבו התחנכתי אירע הפלא הגדול: בדרך נס רוכזו רוב התלמידים המזרחיים בכיתה אחת (עם כמה תלמידים אשכנזים חלשים) בעוד בכיתות האחרות היו רוב התלמידים האשכנזים (עם כמה תלמידים מזרחיים חזקים). אנשים שכמוני היו קלף הג'וקר – אלו שיתאימו לכל כיתה ולכל טיעון. ג'וקרים לומדים לשחק מוקדם את המשחק.

אינני יודע האם זה עדיין המצב בישיבות, אני כן יודע להגיד שבכל מערכת שבה הייתי בחיי – מלבד בצבא – נמניתי עם המיעוט המזרחי. המראה שלי מסגיר את המוצא; אנשים שנראים כמוני משחקים בפרסומות מוסכניקים או שחקני כדורגל, אף פעם לא רואי חשבון או כחלק ממשפחות מאושרות. אבל אם כילד התאמצתי להתמזג עם הרוב ולבטל את השוני לטובת המיינסטרים, בשנים האחרונות אני מקבל את האחריות שמביא איתו הזיהוי כמיעוט. אחריות שהיא לא תמיד נעימה. לפעמים האחריות הזאת נראית מופרכת לחברים אשכנזים שנמצאים איתי במערכת, שהרי "אתה לא בדיוק מזרחי".

הם צודקים. אני סוג של סוכן כפול עם מאהבת בצד המזרחי. המצב הזה יוצר תודעה שונה מתודעתם של "מזרחים שלמים". ביוגרפית, חיי נקיים מחוויות של אפליה, ולמעט הערות גזעניות ומבטי התנשאות לא נפגעתי מהנושא בצורה ישירה. לא גדלתי בפריפריה. לא סתמו לי את הפה. מי שקרא לי "ערס" בעיקר שעשע אותי. ולכן, אולי, אין בי כעס. אין בי זעם. יש לי רצון להכרה בנזק שנעשה ולמניעתו לעתיד לבוא, בחלוקה מאוזנת ונכונה יותר של אבות המזון התרבותיים־תורניים־חברתיים, ובעיקר בהפסקת האפליה במקומות שבהם היא עדיין נמצאת – והיא אכן עדיין נמצאת, לצערי הרב – בישראל 2014.

גרסא דעדות המזרח

ולפעמים, כשאני מביט בבן שלי, שרק רבע מהמטען הגנטי שלו מצפון־אפריקה (מה לעשות שהאישה שאותה אני אוהב אשכנזייה גמורה), נדמה לי שאולי הרב צדק שם בדיון בישיבה. איזו משמעות יש לרצון שלי לחנך אותו לתודעה מזרחית, להתעקש ולהטמיע אצלו גרסא דינקותא של מנהגי עדות המזרח בעולם שאליו הוא יגדל?

כשהמחשבה הזאת עולה אני נזכר שמבחן האינסטינקטים הטבעי של הזהות, לפחות מבחינתי, הוא מבחן ההיעלבות: האם אתה נעלב או לא נעלב כאשר עולבים בקבוצת הזהות שלך? (עלבו בישראלים ונעלבת? – ישראלי אתה בזהותך. עלבו בדתיים ולא נעלבת? לא דתי אתה בזהותך). אני נזכר איך שמעתי ברדיו את טומי לפיד עולה לשידור אצל רזי ברקאי אחרי שהושמע השיר "שלכת" של גדול המוזיקאים הישראלים, עמיר בניון. לפני שדיבר בענייני דיומא ביקש לפיד לפתוח בהתייחסותו למואזין המסלסל ששר לפניו: "אנחנו כבשנו את טול כרם", הוא שאל את ברקאי, "או טול כרם כבשה אותנו?". אני, שהייתי בעיצומו של תהליך השתכנזות מואץ, ששמעתי את עמיר בניון רק באוזניות כדי שאף אחד לא ידע – נעלבתי. הייתי בהלם מההיעלבות – שהרי מה לי ולזה? אבל נדמה שהבנתי שלמרות הכול – אני ואבי וסבי מפחידים את "הג'נטלמן האירופי" (כך הוא אהב להגדיר את עצמו) – אין לאן לברוח.

אדם מוגדר מתוך המרחבים שבהם הוא מרגיש בנוח, מרחבים שונים של זהויות. כשהכנסנו את בננו בבריתו של אברהם אבינו סימנו אותו, סימן גס וחד־משמעי, כיהודי. שם המשפחה וצבע העור שלו ימשיכו לסמן אותו כמזרחי גם בעתיד. קשה לי להאמין שכנבואתו של אותו רב, הסימן הזה יתמוסס כ"שטויות".

עמיחי חסון הוא משורר ובמאי קולנוע. ספר שיריו הראשון עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת אבן חושן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בנובמבר 2014,ב-גיליון ויצא תשע"ה - 903, לבי במזרח - הציונות הדתית והמזרחים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: