הסיפור כעבודת הקודש | אורציון ברתנא

שבעה סיפורים קצרים בספר, הנפתחים ב"שיר של יום", עוסקים בניסיונות התיקון של האדם בעולמו. הנובלה המצטרפת אליהם, שגיבורה הוא עיתונאי, דומה אך חסרת חמלה

1077-49bסיפור של יום | הכול שפיט

רן יגיל

עמדה, 2014, 210 עמ'

 

בשתי צורות עוסק רן יגיל בשאלה האם הרשות נתונה – בצורה אחת בחלקו הראשון, הגדול, של הספר, ובו שבעה סיפורים קצרים, ובצורה שונה בנובלה, המהווה את חלקו השני, הקצר יותר. לשני חלקים לא שווים אלה מוקדשים שני חלקי המאמר.

הערה עקרונית הנכונה לשניהם: רן יגיל הוא מספר של פעולה, של התרחשות. זו התחקות דרמתית אחר יום קטנות שהוא יום אפל. משהו מ"פילם נואר" יש בהם, עיסוק במשבר של חיים, שהוא גם נטורליסטי וגם פנטסטי, גם קטן וגם נורא. נרטיב זה משותף לשני חלקי הפרוזה של הספר, שברור כי באו מעולמו של אותו יוצר, עם כל השוני ביניהם. זהו נרטיב שמבוסס על דרמה, ומאפיין גם את הסיפור הקצר – היוצר מתאר קטע קצר, ורומז לחיים מלאים שהובילו אליו.

כדי לתאר את העוצמה במעט מילים הוא מסתכל על התרחשות היומיום המתוארות בזכוכית מגדלת. ההגדלה עושה כל פרט חשוב ומרכזי, וכך הקורא מרגיש את העמידה על הסף המתוארת בהווה הקצר של הסיפור ואת המשמעות הגדולה הנרמזת בתיאור. אבל לעולם לא ברור, לא לדמות בסיפור, לא למחבר העומד מאחוריה ולא לקורא, האם אכן ישנה משמעות גדולה? האם יש פשר? והאם, אכן, הבחירה היא אפשרית?

ספק עלייה אל עולם אחר ספק מעין התאבדות צילום: שאטרסטוק

ספק עלייה אל עולם אחר ספק מעין התאבדות
צילום: שאטרסטוק

פולחן הספרות

"היום יום ראשון בשבת שבו היו הלווים אומרים בבית המקדש…", כך, ב"שיר של יום", שעדות לו נמצאת כבר בספר תהילים, פותח כל אחד משבעת הסיפורים, העומדים כאן כנגד אחד מימות השבוע. והרי שבעת ימי השבוע הם השלם בזמן, שהוא השלם בבריאה על כל חלקיה – שבעת הימים שבהם נברא העולם. שבעה, ולא שישה, שכן המנוחה גם היא בריאה, ולא היעדר של פעולה, כשם שהחושך אינו היעדר אור אלא חלק מהותי מן הבריאה, "ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון".

בהעמידו פסוקים אלה של "שיר של יום" של הלווים בראש כל סיפור וסיפור, מצהיר הכותב על עצמו כעל עובד בקודש, כעל כותב על השבוע שלו כעומד מול שבוע הליך הבריאה. אתה קורא את "שיר של יום" שהוא כמעין הצהרה בראש כל סיפור, קורא לאחריה את הסיפור, אבל לא רואה בסיפור את אותה אמונה תמימה שבמזמור המקורי. אמונה תמימה אין, אבל רצון להאמין, שאיפה לעמוד באורה – יש. ושאיפה זו ממולאת כאן כמובן לא בפולחן של עבודת המקדש, אלא בספרות. הסיפור, ויהא נטורליסטי ככל שיהא, קשה בלשונו ובמחשבתו ככל שיהיה, הוא פולחן שבא להציל ממה שקיים במציאות. להציל בעצם העמדה המוסרית המובאת בו, ולהציל בשאיפה למופלא המובאת בו. כך רוצה המחבר לעמוד במבחנה של המציאות.

הבריאה גדולה ונוראה, מעבר ליכולת היומיום של החי לחיות אותה. ואין לחי אלא בררה לנסות לתקן, למחות, לקבל את מה שהוא נאלץ לקבל או לצאת נגדו עד טירוף, עד מוות. הכול נגזר, אבל האם הרשות נתונה? בשאלה האם הרשות נתונה ואם כן איך היא נתונה – באלה עוסקים בסופו של דבר שבעת הסיפורים. אליהם מיתוספת הנובלה "הכול שפיט", שבה ידובר בסיום.

שבעת הימים הם שבעה ניסיונות תיקון, שבהם הכותב מתאר כיצד הכרח הוא להתמודד עם הקיים. שבעת הסיפורים, כמו שבעת הימים, הם תיאורים שונים של האופן שבו הרשות נתונה להתמודד. מספר פנים לרשות הנתונה בסיפוריו של יגיל. הפן הבולט הוא הנטורליזם, שהוא גס ועצוב, אלא שמשולב בו הומור מרכך, משולבת בו אמונה בערכים אנושיים, שעושה אותו עצוב מאוד, ומשולבת בו כמיהה רליגיוזית, צורך להאמין, המכניס בו את התקווה, גם אם לפעמים בדלת האחורית.

פרטים ביוגרפיים חושפניים

לטעמי, הבולט בסיפורים הוא "בלונים", סיפור היום הרביעי: אדם שהגיע עד משבר, גם משבר כלכלי עמוק, גם משבר משפחתו שהתפרקה, גם משבר הגיל, שכן הוא רואה את עיקר חייו מאחוריו, והוא עצמו כבר "חוזר מן היריד", וכוח אין בו ללדת את מה ש"התבשל" בחייו. האיש הולך בפארק הירקון וקונה בלונים ממוכרים תמוהים, המספרים לו סיפורים תמוהים, שאינם עולים זה עם זה בקנה אחד, עד שהוא צובר מספיק בלונים מלאי הליום, ואלה נושאים ומרוממים אותו באוויר אל השמים. ספק משאלת לב ספק נס, ספק עלייה אל עולם אחר ספק מעין התאבדות, היעלמות מן העולם הזה ותו לא.

וכך סיפור אחר סיפור. באחרון, סיפור יום השבת, יום המנוחה, אין כל מנוחה. האישה בת השלושים נזכרת במחאותיה שלה לאורך חייה עד כה. היא נזכרת בסירובה ללכת לבית הספר, באי יכולתה הרגשית ללמוד לקרוא, ובעיקר – באותו אירוע מילדותה, שבו היא פורצת אל מוזיאון השעווה במגדל מאיר בתל אביב כדי לרסק את פסל השעווה של הרוצח המתועב.

בסיפור של היום השני, "השמטקעלע", ברצף אירועים שלא יאומנו לאורך לילה אחד, מצליח האב למצוא את בובת הסמרטוטים של בתו, שאותה איבד בתחילת הערב. בלעדיה לא תלך הבת לישון. לאחר ערב שלם של חיפושים, במפגשים עם דמויות מעניינות ובשילוב אירועים כמעט לא־אפשריים מוצא האב את הבובה. בחזרתו הביתה עם הבובה, ובהכנסתה אל מכונת הכביסה לנקותה, מסתיים הסיפור. השמטקעלע המסתובבת בתוך מכונת הכביסה, ומדי סיבוב מציצה אליו החוצה, מזכירה לו את חייו "הקטנים והזבוביים" אבל מלאי הרגש של היומיום שאין בלתו. והרשות נתונה. הרשות להיות אנושי ורגיש.

בסיפוריו של רן יגיל ניכרת נוכחות המחבר, אותה דמות בדויה האחראית למשמעות של הסיפור. הסופר עצמו, רן יגיל, על חייו הניבטים מתוך הסיפורים לכל מי שמכיר אותם, עומד גם הוא על הסף בכל סיפור וסיפור. וכך, מסגרת שירי הלווים בבית המקדש מראה למה יגיל מייחל. תוכן הסיפורים, המוכר למי שמכיר את חיי יגיל, מראה עם איזה שבר יומיומי הוא מתמודד. כל סיפוריו חושפים אוטוביוגרפיה.

מי שמכיר את הביוגרפיה של רן יגיל רואה בוודאות כי הסיפור החושף ביותר הוא הסיפור על בנו, הסיפור הנושא את שם בנו, "מתן־חיים", ומתאר עובדות ביוגרפיות ברורות. משפחתו מופיעה כאן בשמותיה – ילדיו, מתן־חיים, אשרת ואורי, ואשתו דנה. אפילו ציור דמותו של מתן הבן, שצויר בידי דנה אמו, יושב על כיסא ומחזיק גיטרה, נמצא על העטיפה היפה של הספר. בסיפור מובהר הקשר בין הרליגיוזי לבין הנטורליסטי. מתן אינו מדבר, אלא בשפת הסימנים. במתן הכנוס בעולמו, כמו גם בבעייתו של רן להתמודד עם עודף המשקל, וכן עם "אי התקדמותו" בעבודה – הכול נמצא, חשוף וחי וכואב. וכל זה במסגרת של חלום שבו מתן־חיים מדבר, הגולשת אל המציאות בבחינת "אף־על־פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו". הנס חייב לקרות, אומר המספר־הסופר. ואני יושב וממתין לו. וכל הסבלנות איתי, שכן בסיפור זה הרשות הנתונה היא הרשות להמתין באמונה.

תקשורת יהירה ושופטת

הנובלה, בחלקו השני של הספר, דומה לסיפורים הקצרים ושונה מהם גם יחד. זהו סיפור מתח על עיתונאי, המוזמן לשיחת ערב מוקדמת עם עורך העיתון בבית קפה תל אביבי בבניין בלב העיר, מחנה את המכונית, לאחר קשיים בכניסה לחניון, המלווים בשיחה לא נעימה עם השוער בקומת הבסיס של החניון, ועולה לשיחה עם העורך. מכאן מתחילה עלילת מתח "פילם נוארית", המתרחשת בקומות החניון לאורך הלילה, וממנה יוצא העיתונאי כשהוא חבול בגוף ומוכה בנפש בכל המובנים של האמירה.

הסיפור ביסודו הוא סיפור מתח, אבל רמזים לעל־טבעי מצויים גם כאן, כמו בחלק מהסיפורים הקצרים. כמו כן, נערך פה חשבון תרבותי עמוק עם העיתונאי הישראלי המתנשא, עם עקרותו הרגשית, עם בדידותו הגובלת בזו של מת־חי, עם יחסיו המצמיתים עם אמו, שמהם לא ייחלץ אף פעם בחייו. "הכול שפיט", חושב לעצמו איש התקשורת, ששם עצמו לשפוט הכול סביבו.

ובכן, שואל המחבר, האמנם הכול שפיט? האם מידת השיפוט של אדם מודרני בתל אביב של היום שווה למידת הדין של הבורא? ומעבר, הוא שואל, האמנם העולם יכול לעמוד במידת הדין ללא מקום לרחמים? האמנם אין מקום לחסד? והאם זה ששם עצמו שופט אמנם בוחר? האם חייו הם תוצאה של שיפוט עצמי נכון, ושל בחירה הנובעת ממנו?

תשובתו היא שלילית. השיפוט אינו שיפוט, כי לדמות הראשית אין שום מידת בחירה. כי אין חסד ורחמים בעולמו של העיתונאי. וכך, הנובלה מהווה מעין תמונת תשליל לסיפורים הקצרים. ללא חסד העולם אינו יכול להתקיים. הרשות חייבת להיות נתונה.

פרופ' אורציון ברתנא הוא חוקר ספרות עברית, סופר, משורר ומסאי. ספרו "החידה הרומנטית של כוכבים בחוץ" יצא לאור לאחרונה בהוצאת כתר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בנובמבר 2014,ב-גיליון ויצא תשע"ה - 903, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. 25 תגובות.

  1. פרופ' אורציון ברתנא חוקר ספרות עברית
    כתב נפלא על ספרו של רן
    רן הוא בשבילי חבר מאד קרוב
    ואני מאד מבין על מה כותב אורציון
    והדרך המיוחדת של כתיבתו של רן הביאה אותי להזדהות גדולה אף יותר איתו ועם הדמויות בסיפור
    וכך הרגשתי מתעופף עם הבלונים יחד עם גיבור הסיפור
    המצב החברתי בארץ מגדיל את ההזדהות והעצב יחד עם תקווה מסוימת
    אחרי הכל המבקר יצא בחיים
    תודה לכם

  2. כל כך לא תקין ולא ראוי ולא נכון שיש מספר מאמרי ביקורת של רני יגיל על יצירותיו של אורציון ברתנא, ועתה בא ברתנא ומבקר את יצירתו של רני יגיל.
    חובתו גם של מבקר הגון להימנע מכך, וחובתו גם של עורך ערני למנוע זאת.

    • לאבי דולצין
      ניחא אמרת…
      אגב כם אתה יכול לכתוב
      ומדוע באמת לא כתבת את דעתך על הספר ועל מה שכתב אורציון
      אם אינך מכיר אני מציע לך לרכוש את הספר ולהסביר מה כתב לא נכון אורציון
      אבל סתם לכתוב שורת קנאה זה לא לעניין ואלו לא האנשים המתאימים לכוון אליהם
      כותב חבר של רן ומי שמעריך מאד ללא קשר את כשרונו כסופר מבקר ועורך

  3. אין לי דעה על הספר כי לא קראתי וגם אם הייתי קורא אני לא מבקר ספרות. מה הקשר קנאה? ומה הקשר אלה לא האנשים לכוון אליהם? אתה לא מבין שזה לא תקין? זה נשמע לך בסדר שאחד כותב על השני ואז השני כותב על האחד? לצערנו אנו חיים במדינה עם מנגנונים כל כך מושחתים ונפוטיסטיים שכבר איש לא מרגיש את הבעייתיות בזה וזה חבל.

    • ראשית לא קראת וזה כבר לא טוב שאתה לוקח תפקיד כזה שהוא שולי לחלוטין
      שנית אם היית קורא היית מבין כמה נכון כתב אורציון ואם היית מכיר אורציון לא היית חושב שהוא כותב כמענה למי שכתב עליו
      בנוסף מוזר מאד שאתה בקיא בספרות ובמאמרים שנכתבו על פלוני ואלמוני אבל מצטנע שאינך מבקר ספרות ולכן גם לא אמור לעשות חיבור נכון לקשר
      או אולי בכלל אתה זה לא אתה ואתה רק מתחזה
      לסיכום גם אומר שמדובר בפרסומים פרטיים שאין להם קשר בכלל למה שאתה מנסה לכתוב בסוף התגובה
      מה הקשר בין מנגנונים מושחתים של מדינה שעל זה אני מסכים לבין כתיבת ביקורת על ספר
      תשמע בחור לא יודע מי אתה אבל אם אתה רוצה שיתייחסו אליך ברצינות גש לחנות הקרובה תקרא את הספר ואז תקרא את המאמר של אורציון ואז אם תהיה לך ביקורת אשמח לקרוא

  4. דוד, חבל על הזמן שלך. האיש צדקן ואינו מבין כלל איך מתפתחת ספרות. הבה נלמד מן הגדולים ולא מן הצדקנים.
    אלבר קאמי כאיש צעיר כתב ביקורת מעורבת על הרומן של סארטר "הבחילה" ומיד אחר כך ביקורת מתלהבת על "הקיר", קובץ הסיפורים של סארטר.
    סארטר שהבחין מיד בצעיר הסופר-מוכשר הקרוב אל רעיונותיו הגיב אחר כך, די בסמיכות, במסה משלו על "הזר" ו"המיתוס של סיזיפוס" כספר הבא לפרש את "הזר", מסה בת 6,000 מילה שנלמדת עד היום והיא מפתח להבנת יצירתו של אלבר קאמי.
    הם לא היו מוסריים? הם לא היו אתיים? ודאי היו.
    הם גם הבינו איך מתפתחת פואטיקה, מה שלא ברור כל כך למגיב היהיר.

    • בין שיפוט לפרשנות

      לרן –

      מר דולצין צודק שיש טעם לפגם בשיפוט הדדי של סופרים-מבקרים זה על זה, אלא שכבר הערתי שאין ברירה, שהרי כל מבקר הוא גם סופר.

      במקרה של סארטר וקאמי – המצב פחות בעייתי, שכן מה שעשה סארטר היה פרשנות ליצירתו של קאמי. הוא אינו בא כ'שופט', אלא כ'פרשן'. ובפרשנות אין צורך בנייטרליות, אדרבה, קירבה רעיונית בין המפרש ליוצר מעצימה את הסיכוי שהפירוש נאמן למקור.

      בעצם, מה שעשה אורציון בר-תנא ליצירתך אינו ביקורת שיפוטית, שהרי אינו משבח או מגנה, אלא פרשנות ליצירה.

      נמצא, שמר דולצין יכול להיות צודק באופן כללי לגבי ביקורת בעלת אופי שיפוטי, שבה יש בעיה בשיפוט 'גומלין'; ברם במקרה דנן מדובר בסקירה שיש בה פרשנות, ולכן כאן אין מקום לביקורתו.

      בברכה,, ש.צ. לוינגר

      אצלי עוררו הסיפורים הבאים בעקבות ההכרזה 'היום יום … שבו היו הלויים אומרים בבית המקדש' אסוציאציה אחרת. שידורי הרדיו של 'קול ישראל' היו (ואולי עדיין?) נפתחים ב'שיר של יום' ורק אחר כך ניגשו לעיסוק באירועי ההווה.

  5. מר יגיל תגובתך אינה נעימה בכלל. אין לי מושג מדוע אתה קורא לי יהיר. הייתי יכול להגיד שאמירה זו היא יהירות ויומרנות גדולה, אבל לא ארד לפסים אישיים וגם איני מכיר אותך ואת כתיבתך, בכל אופן זה מעליב ולא זאת הדמות המעודנת שלך שעלתה מהביקורת של הפרופסור. אין לי חלילה דבר נגדך או נגד ספריך, לא קראתים ואין לי דעה. אין לי גם מושג האם קאמי וסרטר היו מוסריים ואין לי דרך לשפוט את הענין. רק הערתי שלדעתי מבקר שמבקר סופר שביקר אותו בעבר יש בזה טעם לפגם וראוי שמבקר אחראי לא יכנס לזה כמו גם עורך ערני שלא יתן לזה יד. אתה חושב שאין בזה טעם לפגם? זכותך ויבושם לך אך מדוע עליך להשמיץ ולפגוע?

  6. ולמר ברבי תגובתך אינה מובנת לי בכלל. כתבת:
    "ראשית לא קראת וזה כבר לא טוב שאתה לוקח תפקיד כזה שהוא שולי לחלוטין"

    אינני מבין איזה תפקיד לקחתי ומה פה שולי? לא לקחתי שום תפקיד.

    עוד כתבת:
    "שנית אם היית קורא היית מבין כמה נכון כתב אורציון"

    אינני מבין מה כאן יכול להיות נכון או לא נכון. הרי לא מדובר במשוואות מתמטיות. מדובר בהתרשמות סובייקטיבית של פרופסור. מה קשור לכאן המונח נכון בכלל?

    עוד כתבת:
    "ואם היית מכיר אורציון לא היית חושב שהוא כותב כמענה למי שכתב עליו"

    באמת אינני מכיר אותו וגם לא את מר יגיל אבל אני נוהג להיכנס לחפש ברשת פרטים נוספים על כותבים או אנשים בכלל מעניינים כדי לקבל עוד ועוד פרטים ומושגים על האישים, ושניהם עניינו אותי, ככה, במבט מלמעלה. ומה לעשות שכשפתחתי את ויקיפדיה בערך אורציון ברתנא נחשפתי למפעלו הרב ושם מופיעים רשימת מאמרים שלו ועליו והנה אני מוצא שם 3 מאמרים של מר יגיל עליו. כאמור זה צרם לי בהקשר של הביקורת הזו.

    אינני חושד חלילה בפרופסור כי אין לי זכות כזו, רק אמרתי שלדעתי יש מושג של "מנהל תקין" שראוי לחול גם כאן.

    זה הכל. לא מסובך.

    • תקרא שוב את מה שכתבתי ואת המשפטים שציטטת ואני מניח שתבין
      אני מודה לרן שהביא את הדוגמא היפה של גדולי הספרות
      ולך אוסיף לך ותקרא
      תתייחס לעיקר ולא לתפל
      ולגבי מה שכתבת בסוף זה לחלוטין מטופש
      כי אין עסקינן במנהל אלא באתרים פרטיים ובלוגים פרטיים בהם נכתבים מאמרים
      אל תתבלבל אין מדובר במנהל ציבורי כלשהו
      מקווה שהבנת סוף סוף את טעותך
      ולפני שאתה קורא תחסוך לעצמך תגובה שכן מילותיך בעניין מנהל תקין חלולות ואין להם משמעות בשדה הספרותי הזה
      תעשה נכון אם תתנצל בפני האנשים המכובדים שמביאים לפניך מיצירתם הספרותית

  7. לכאורה, יש מקום לדבריו של אבי דולצין שלא ראוי שמבקר יכתוב ביקורת על מי שכתב עליו, אלא שאינני רואה ברירה:

    מבקר ספרות ראוי שיהיה סופר בעצמו, שאם לא כן יהיה מקום לטעון כלפיו 'איך מעז מי שאין לו כשרון ספרותי לבקר אחרים?', וכשמבקר כותב יצירה משלו – אין מנוס מכך שאת הביקורת עליו יכתוב מבקר אחר שגם הוא סופר שאי פעם בוקר על ידו.

    בסופו של דבר, הקורא לא אמור לסמוך על דעתו של המבקר בעיניים עצומת, אלא לקרוא את הביקורת ואת הספר ולהחליט בעצמו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ש.צ. לוינגר
      יפה השבת לאבי דולצין
      אולי בזאת יסיים טיעוניו וילך לקרוא את הספר

    • שלום,

      לא קראתי את הספר וברשימת הקריאה שלי יש רבים רבים שקודמים לו, לכן גם תוכן הביקורת איננו מעניין בעיני. מה שמעניין הוא הדיון שהתעורר כאן ובתוכו בולטת תגובתו של מר יגיל עצמו, שגילתה לדעתי בצורה מכוערת מאוד את אותה כוחניות עליה דיבר בעצם דולצין. קריאת התגובה של יגיל העלתה בזיכרוני את תגובתו של פרופ' באואר לביקורת שנכתבה על מאמרו ב'שבת' לפני כמה שבועות בידי רועי הורן, תגובה שהייתה לא עניינית וכמעט מאיימת, ושהעלתה אצלי את החשד שמא המוניטין המחקרי שלו בא לו בעיקר מכוחו הפוליטי ולא היצירתי. אכן, ביקורתו של דולצין כאן לא נגעה בתוכן הדברים, אבל אופן התגובה של הסופר העלה אצלי חשד דומה לזה שהעלתה תגובת הפרופ' ההוא.

      אגב, כמי שקרא את ספרי קאמי אני מוכרח לומר שהוא הצליח לעורר בי הזדהות אישית אתו דרכם. לאחר קריאת תגובתו של מר יגיל, אינני בטוח שברצוני לפתח אתו יחס דומה, יתכן אפילו שלא אקרא את ספרו אי פעם.

      • מר ……. אביחי ……. מה?
        כוחניות מתבטאת בשתי צורות
        1. האיום המפורש שלא תקרא את הספר
        2. מסתתר מאחורי שם לא ברור
        כלומר אביחי…. ומה שמך הפרטי?

        ועל אבי דולצין אומר
        מעניין שלא הגיב להערתי על האם זה הוא? האם זה שמו?
        שהרי הנה הוא שגם כמותך לא קרא את הספר של רן יגיל
        ובכך הצליח להפנות אותך לשולי
        אומר לך מה שאמרתי לו
        קרא את הספר ואז תבחן את המאמר של אורציון
        ואם תהיה תגובה עניינית תגיב
        כל עוד אינך עושה זאת עולה חשדנותי לגבי האדם מאחורי קלעי המלים

        • שלום,

          אנסה לחדד את דברי תוך תקווה שלא יפגעו באף אחד, ובקשת סליחה כנה אם כבר עשו כך בטעות.

          הדיון שאליו ביקשתי להתייחס ואליו התכוונתי הוא בעניין יחסי הכוח בעולם הספרות בין המבקרים, העורכים הסופרים, והקוראים כאשר נדמה לי שאין ספק בתלות ההדדית של כל הגורמים הללו זה בזה. לדעתי אין טעם לנסות להתכחש לכך, ובעניין זה אני מסכים מאוד עם תגובתו של יגיל. ככלל, דיונים מעניינים נושאים עמם לא רק עקרונות תאורטיים אלא גם מטען פוליטי, וכך גם כאן אין ספק שהטענה שבפי דולצין גם היא נובעת במידה מסוימת מניסיון להגביר את כוח העורכים על פני המבקרים והסופרים, ולא רק מעקרונות אתיים. ואכן, גם אני כמגיב לא יכול להימנע מה'משחק' הזה, ובנקודה זו נכנסת הביקורת שלי: משעה שהסופר בא בשם אליטה מסוימת ("הגדולים", לדבריו) על פני אחרים ("צדקניים" או "לא מבינים את התפתחות הספרות"), הוא כבר לא יכול להתלונן על נטילת כוח מצד אותם אחרים על פניו. במקביל, גם במישור הדיון העקרוני ודאי וודאי שיש מקום לדעה שמוצאת טעם לפגם בקשרים בין עורכים לסופרים, למרות שלא נראה לי שזה המקרה כאן. אם תדקדק בדברי תמצא שמה שמפריע לי בתגובת הסופר איננו הכוחניות אלא הכיעור שלה, בעיני. לדעתי, עליו להיות מודע לכך שלניסוח התגובה יש השפעה על הרושם שהקורא מקבל על הסופר, וכל זאת במסגרת אותם יחסי כוחות. בקיצור, לגבי באופן אישי, התגובה הזו עשתה לו שירות רע, וחבל.

          • עדיין אתה בשלך ולא אומר את שמך המלא וחבר שכן אני תמיד מעדיף לדבר עם אדם אמיתי
            לגבי אבי יש לי ספק
            לגביך פחות
            אך שמע תאמר לאחר שירדת מהכוחניות שדיברת עליה כוחניות של רן יגיל
            הנה עכשיו אתה מדבר על כיעור
            אינך מכיר את האיש ויצירתו
            יתכן שאבי הוא מתחזה שכן הוא לא ענה לי עד עכשיו על אבל אתה מדבר על כיעור
            למה אתה משתמש בתואר ללא הדגמה
            למה?
            אולי כי אין בידך ואתה מסתפק בשטחיות

    • פתרונו של נדב שנרב

      כפי שהזכרתי אין מנוס מכך שהמבקרים יהיו קשורים בקשרי ידידות עם היוצרים המבוקרים על ידם. מה שכדאי לעשות הוא מה שעשה פרופ' שנרב בביקורתו 'הדילמה של שדון לפלס' על ספרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, שציין בפירוש: 'גילוי נאות: ד"ר אברהם הוא ידידי'.

      בברכה ש.צ. לוינגר

  8. למר ברבי.
    לא הגבתי להערותיך לא משום שאין לי מה לומר, אלא מפני שכבר אמרתי, ואתה הגבת ושוב הגבתי ושוב ושוב וחוזר חלילה. התרשמותי כי אנו מנהלים דו-שיח של חרשים והתקליט שלנו שבור, ואין עוד טעם להתכתב סתם (לא כל שכן כשאתה נוהג מפעם לפעם לרדת לפסים אישיים – דבר שאינו נעים כלל בלשון המעטה).

    דומני שהסברתי את דברי באופן מיטבי.
    ישפטו הקוראים את דברינו ויחשבו כטוב בעיניהם.
    מי אשר מוצא טעם בדברי – יבורך, מי שאינו מוצא בהם טעם – יבורך גם הוא.
    די בכך.

    • בהחלט אין טעם כי אין שיח אמיתי יש התעסקות שלך עם השולי
      והנה לא נענית לאתגר לקרוא את הספר ואז לקרוא שוב את המאמר של אורציון

      • דוד היקר, אני מעריץ אותך על היכולת שלך לנהל דיאלוג עם בלונים. איזו סבלנות אינקץ. נאמר כך, אם נסחט את המגיבים הללו נקבל מיץ תפוזים ודבש חרובים וחרוזים טפלים ותפלים כאחד. ספרות לא תתקבל פה. בכל אופן תודה רבה לך על הדברים היפים והכנים שלך, ואת שני הלהגנים הפסבדו אינטלקטואלים ושכמותם, נפטור אפוא בשמחה מכל קריאה של דבר שכתבתי.

  9. מה חבל מר יגיל על תגובתך האחרונה. רציתי לקוות שגסות הרוח היהירה בה ענית לי היתה מעידה חד-פעמית. וסלחתי לך עליה אף לפני שהתנצלת. אך נראה שהפכת אותה לשיטה.

    מי שמעיר הערה עקרונית כללית, לא חלילה על עצם כתיבתך, אלא על ההתנהלות ויחסי מבקר-משורר, הוא בלון, יהיר, צדקן, נפוח, פסבדו-אינטלקטואל, מנגד מי שמתנסח בגסות לתגובות כנראה מעריץ לא חד במיוחד, טמן השורות הוא עולה כמי שמכירך אישי, הוא כנה, סבלן, בעל "דברים יפים".
    ה"עולם" שלך מחולק מאוד ברור ומאוד פסקני ובעיקר דומני שמאוד לא בוגר ובשל.
    כאילו אימצת כלל: אמור לי מה אתה חושב על כתיבתי/או על התנהלותי בתחום הספרותי על יחסי הגומלין שבה ואומר לך מיד מהו מבנה האישיות והכישורים שלך. ככה תשפוט בני אדם?

    לא, אינך צריך לפטור אותי מקריאה בספריך, אחרי שנחשפת כאן כגס רוח, יהיר וכוחני. אני מוותר לגמרי על התענוג ומרשה לעצמי לפקפק באותה עדינות ורגישות עליה כתב הפרופסור (אם כי כבר שמתי לב לא פעם, שיש לכותבים שתי פרסונות, ופעמים בספריהם יוצא מהם כל הטוב שבהם, בעוד בחיי היומיום…שאלוהים ישמור).

    • עדיין לא ענית מי אתה אבי דולצין?
      אילו היית עוסק אך בתוכן הספרותי
      (לאחר קריאת הספר) או במאמר אז לא חשוב לי מי אתה
      מרגע שאתה עוסק בשטחיות נוראית באישי
      מין הראוי שתציג עצמך
      עלי אתה הרי יודע הכל
      די שתכתוב את שמי בגוגל
      עליך אני לא יודע כלום עד כדי כך שאיני בטוח לצערי שאתה אכן אבי דולצין שכן לא ענית לי עד עכשיו ולא התייחסת להערות שלי בדבר זהותך……..
      עד שלא תזדהה בוא נעצור כאן !
      המשך שבוע טוב לך ולחברך שגם לא מזדהה
      כמו הייתם שניכם חבוקים בטלית

  10. דוד היקר, גם לא יענה. הוא עסוק בלכתוב טוקבקים במקום לקרוא ספרות. על אף מיני מקשקשי בקומקום למיניהם, נמשיך אתה ואני להוכיח כי דרכה של הספרות בהתקדמות פואטית היא כתיבה מפורשת של יוצרים זה על זה, כי על עובדות קשות אלה אין מענה לפסבדו אינטלקטואלים צדקנים מלבד התפתלויות מילוליות מיותרות.
    בשנות ה-60 ערכו בארצנו הקטנטונת שני משוררים – היום שניהם ידועים מאוד מי יותר ומי פחות – כתב עת אסתטי לספרות בשם "יוכני". המשוררים היו נתן זך ואורי ברנשטיין בשל קרבתם הפואטית.
    בשנת 1992 כתב זך מאמר יפה ב"הארץ" על שירת אורי ברנשטיין הקרוי "קו בריק בחושך הסובב". זאת בפירוש הייתה רשימת ביקורת ערכית על הספר "עניין פרטי" ואני רואה אותה לנגד עיניי בעיני רוחי כשאני כותב לך מילים אלה.
    וראה זה פלא דוד, במלאות לנתן זך 70 ב-2001, לא היסס אורי ברנשטיין לרגע, לא מצמץ, לא בלבל את המוח על מנהל תקין ושאר ירקות שנתן לו ירקן המחשבות הפסולות, ופרסם דברים יפים על שירת זך שנשא בערב לכבודו בעיתון "מעריב".
    הם לא משוררים? הם כן!
    הם לא מוסריים בגלל זה? הם כן.
    מש"ל, דהיינו מה שהיה להוכיח.

    • תודה רן לפחות מתשובותיך אני למד
      הרי שני החבוקים בטלית לא מחכימים בי דבר וחצי דבר
      אני מקווה שבזאת סיימנו איתם את השיח השטוח הזה
      שבוע טוב

  11. נו באמת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: