המזרוח 
הוא הפתרון | אפרת שני־שטרית

רון כחלילי גדל בבת־ים, מחק את תרבותו המזרחית בפנימיית הדסים ועבד במעוזי המיינסטרים האשכנזי של העיתונות והפרסום, לפני שהחליט לחקור את המזרחיות ולהביא למסך הטלוויזיה את "האחר". בתוכניתו החדשה הוא מפרק את המושגים "ערסים" ו"פרחות" ומסביר שלפני שנלחמים על מעמד צריך לשקם את הזהות

"‘איך אתם מקרינים את הסדרה שלי בשישי בערב?‘, אמרתי לדוק אביב. ‘האנשים שאני פונה אליהם ורוצה לנהל איתם שיח פנימי הם מסורתיים שלא יצאו לראות סרט בשישי בערב‘“. כך קובל באוזניי רון כחלילי על מועד הקרנת הסדרה שלו בהיכל התרבות במעלות, אך מיד מוסיף שהגיע לאוזניו שבסיום ההקרנה הצופים, אשכנזים ברובם, קמו ומחאו כפיים.

לאחר שנים של עשייה טלוויזיונית ודוקומנטרית ענפה, נראה שיצירתו האחרונה של כחלילי זוכה לתהודה הגדולה ביותר. את האנתולוגיה "ערסים ופרחות, האליטות החדשות“ ששודרה זה מכבר בערוץ 8 מלווים פולמוסים סוערים ברשתות החברתיות, מאמרי דעה, כתבות וראיונות.

אמנם שלושה במאים שונים ביימו את הסדרה, אך שלושת הפרקים מתאפיינים בפסיפס אנושי בעל אופי מניפסטי מובהק. בשונה מיצירה דוקומנטרית שמלווה תהליך אישי המעורר את הזדהות הצופה, סדרה זו מבקשת לדון בזהות המזרחית, בין היתר דרך פירוק המושגים “ערסים“ ו“פרחות“. תהליך הפירוק כולל את הבנת פשרם המקורי של המושגים, התבוננות במשמעות הסטריאוטיפית והמגחיכה שהועמסה עליהם וניכוסם מחדש כאקט מחאתי. לצורך כך לוהקו דמויות מגוונות ובעלות תודעה מפותחת וחדה, המשתפות אותנו בניתוח החוויה המזרחית כ“אחר“.

צילום: יוסי אלוני

צילום: יוסי אלוני

סדנת חינוך להורים

אני מודע לזה שאני יכול להיתפס כמאיים הרבה יותר מאדם שנראה יותר אשכנזי, אירופאי, בסיטואציות חברתיות. אני יכול לגשת ברחוב ולשאול בן אדם משהואיך מגיעים למקום מסוים, ואז התגובה היאכמעט תמיד אתה יכול להרגיש שיש איזושהי רתיעה 
(אלון מזרחי, בלוגר ועיתונאי. מתוך הפרק הראשון "ח"י שיחות עם ערסים")

בפרק הראשון, שביים אורי סלעי, אנו פוגשים 18 גברים הנושאים חוויית תיוג מלעיגה של "ערס". הפרק נטול צילומי חוץ וליווי מוזיקלי ומצולם כסדרת ראיונות בחלל די מנוכר ובתאורה קרה. ההפקעה של גברים אלו מהקונטקסט שבימים כתיקונם מגדיר אותם היא בחירה מודעת המבקשת להפשיט אותם משלל הדימויים שהעין החיצונית, האשכנזית, מלבישה עליהם כל העת. היא גם זו המאפשרת התמקדות בניתוח הסוציולוגי שהם מעניקים לנו ובתובנות מתוך חווייתם האישית בתוך הסימון המפלה.

חלק מתהליך בנייה של זהות מביא בחשבון גם את הדימוי החברתי המוצמד אלינו. אין ביכולתנו לבודד באופן כירורגי אילו חלקים מזהותנו יצרנו מתוך בחירה ואילו מרכיבים נכפו עלינו באמצעות עין החברה. כחלילי, כמזרחי בהיר־עור ובעל שם משפחה ניטרלי, מודע לפריווילגיה שלו לעטות על עצמו זהות אשכנזית, או בלשון המדוברת – להשתכנז .זאת בשונה מהגברים המצולמים בפרק הראשון, שצבע עורם כהה, חלקם בעלי מבטא מזרחי ושם משפחה מזרחי. הם לעד מסומנים כ“ערסים“.

תהליך המחיקה התרבותית וההשתכנזות משותף למזרחים רבים בעקבות מפגש עם האשכנזיות, עם ההגמוניה. בציבור הדתי ההתנשלות בדרך כלל מתרחשת בשנות הלימודים, באולפנות או בישיבות. באופן דומה, בחינוך החילוני מתקיימת אינטגרציה בפנימיות, כדוגמת פנימיית “הדסים“, לשם נשלח כחלילי בגיל 13.

“הגעתי להדסים מבת ים המזרחית“, מספר כחלילי. “בבת ים הייתי תלמיד גרוע, כמו רוב החברים שלי. השתעממנו כי לא הצלחנו לחבר אלינו את הלימוד. כך מצאנו את עצמנו בשוליים של בית הספר, באלטרנטיבה. היינו תלושים לגמרי ולא ניתן לנו כל מענה בבית הספר. אחד הרגעים המשמעותיים בחיי הוא רגע ההגעה להדסים. הגעתי כקריקטורה של פריפריה – מכנסי גברדין צהובים, כפכפי עץ שחורים, חולצה פסיכדלית קשורה ושרשרת גדולה על הצוואר. בעיניים ההן הגעתי לשוויץ – גגות אדומים, מדשאות גדולות, שביל אריחי אבן על הדשא, ורק הכפכפים שלי נוקשים ומרעישים. פתאום שם, בפנימייה הכי יוקרתית באותן שנים, הבנתי שכל ה‘presence‘ שלי לא תקין. השותפים שלי לחדר היו בן של שגריר, בן של מיליונר ובן של טייס, ואני על הטיקט של המזרחי. כל השנה הראשונה הייתה שנת אבל על הזהות שלי“.

מצאת איזו נחמה בתקופה ההיא?

"מה שעזר לי היה הקשר עם החברה הראשונה שלי, גיורת גרמנייה ממינכן, שלא הייתה ערה ליחסי הכוח בין אשכנזים למזרחים בארץ והתייחסה אלי כאל פרא אציל. הקשר איתה ייצר קורת רוח ושדרג את מעמדי החברתי. וכך, תוך שנה, בקלות בלתי נסבלת, השלתי מעליי את הביוגרפיה ואת התרבות שלי. לאחר שנה כבר ישבתי עם כולם במעגל ושרתי שירים של אסתר עופרים וחוה אלברשטיין. במקום לנסוע הביתה פעם בשלושה שבועות התארחתי בבתים של חברים, ובנוסף אימצתי זהות בדויה וסיפרתי שההורים שלי ניצולי שואה מגרמניה. בחושים של ילד הבנתי שלהיות ניצול שואה זה המעמד הראוי. הם העילה לקיומה של המדינה וגם אני רוצה להיות כמותם. גם אני רוצה להיות שייך לאלה שבגללם ועבורם הקימו את המדינה".

איך היו היחסים שלך עם ההורים באותה תקופה?

"במקביל לתהליך ההשתכנזות נפערו פערים בלתי נסבלים ביני ובין הוריי. במעט הפעמים שהגעתי הביתה באתי כעריץ ודרשתי מההורים שלי לא לדבר בערבית ולא לשמוע את המוזיקה שהם אוהבים. העברתי אותם סדרת חינוך. סבא שלי נפטר בשנים האלו ולא הלכתי ללוויה שלו. לאחר שנתיים שבהן לא ראיתי את אבא שלי, הוא בא לבקר אותי בפנימייה. הוא חש זרות כל כך גדולה עד שחיכה בשער ולא נכנס. כשבאתי לפגוש אותו הוא הושיט לי נעליים חדשות במידה שבה זכר אותי – 38, אבל אני כבר הייתי נער בוגר ומזמן חציתי את המידה הזו. התביישתי בו וביקשתי ממנו ללכת".

בחייו הבוגרים כחלילי ממשיך לעבור דרך תחנות הנתפסות כאשכנזיות. הוא שירת בלהקה צבאית ובגל"צ ובחייו המקצועיים עסק בעיתונות ובפרסום.

המסך והאחר

אתה מפתח קריירה עיתונאית במיינסטרים האשכנזי. מתי מתרחשת ההתפכחות, מתי התודעה המזרחית מתחילה להתפתח?

"בתקופה ההיא העיתונות הייתה בשיאה. הייתי בשמנה וסלתה של העיתונות הישראלית, אבל הרגשתי חוסר עניין עמוק ובנוסף הייתי מודע לתקרת הזכוכית והבנתי שלעולם לא אהיה העורך. גם כפרסומאי וכקופירייטר הרגשתי שבע מלפרסם עוד סבון ועוד מכונית, ולמרות הכסף הרב שהרווחתי חשתי ריקנות פנימית. החלטתי לפתוח משרד לפרסום חברתי. עשיתי קמפיין לאל־סם, לשילוב של פגועי נפש בחברה, הצעתי את שירותיי לקמפיינים חברתיים, אבל עדיין לא הפנמתי שאני בעצם מחפש את הזהות שלי. יום אחד קיבלתי טלפון מדני וקסמן, שהציע לי להיות במאי בחברת הכבלים מת"ב. משרד התקשורת בראשותה של לימור לבנת סיים את המונופול של ערוץ 1 וכך התחילו שידורי הטלוויזיה בכבלים.

"אגב, כל אמנציפציה, כל קפיצה מזרחית, קורית בזמן שהליכוד בשלטון. מדהים שהשמאל הנאור לכאורה לא אחראי כלל לתהליכים האלו. חברת מת"ב קיבלה את אזורי השידור של בת ים, חולון וקרית שמונה. נסעתי לצילומים באזור התעשייה בבת ים והגעתי לשכונה שאבא שלי גר בה. הגעתי הביתה אבל עדיין לא הייתי ער לתהליך שאני עובר. התחלתי לעבוד על תוכנית אולפן אישית ובחרנו במיקי חיימוביץ, אז מבזקנית, להגשת התוכנית. היה לנו חשוב לעשות טלוויזיה אחרת מערוץ 1, טלוויזיה שקשובה לצופים".

את מי הזמנתם לראיונות?

"לאחר שעשינו סקר בבת ים וחולון התברר לנו שרוב הנשאלים רצו לראות את הזמר עופר לוי. בראיון איתו שאלנו אותו שאלות שעד אז לא שאלו – על מקורות ההשראה שלו, למה הוא שר פריד אל אטרש, מה אומרת האקספרסיביות הגופנית שלו אל מול הגבריות הנוקשה. הוא כל כך התרגש והעריך את זה שמישהו מתייחס אליו בכבוד.

"התוכנית, 'שישי אישי', נערכה מנקודת מבט מזרחית ונחלה הצלחה מסחררת. המונים ביקשו מאיתנו את קלטות הצילום עם עופר לוי, והבנתי שנגעתי כאן במקום שצמא להכרה. אז הבנתי שיש לי תפקיד – להביא אל המסך את ה'אחר'. ואגב, גם כשלא הבאתי את האחר נקודת המבט הייתה מזרחית. בטלוויזיה גם הבנתי שאת כללי הבימוי, כמו מי מעניין ומי עובר מסך, ניסחו אשכנזים, שהכל הוא עניין של נקודת מבט ושהקריטריונים הסגורים האלה לא מאפשרים להכניס 'אחרים'. אלו בעצם כלי סינון שמשאירים אותנו, המזרחים, בחוץ".

היסטוריה מוטה

זה תיוג מעליב בטירוף. מה זה אומר בעצם? מה זה פרחה? אישה קלת דעת, עילגת, מוחצנת, חסרת טעם, חסרת מודעות עצמית, אין לה ראש למילים ארוכות. זה מקום שהחברה הישראלית מנקזת אליו את כל הבעיותהערסים מגלמים את כוחות הרשע והופכים להיות המטא הסבר של החברה הישראלית (אורטל בן דיין, פעילה חברתית ואופנאית. מתוך הפרק השני "קרא לי פרחה!")

הדור המזרחי הראשון היה עסוק בהישרדות והדור השני בהשתלבות, פעמים רבות תוך מחיקת תודעת האפליה וההדרה. כיום על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אין מזרחים צעירים בישראל – מכבש כור ההיתוך הפך את כולנו לישראלים, כמצוות הרעיון הציוני. אך בפועל, הדור השלישי מתפנה לברר את שאלת הזהות, להכיר את העוול שנעשה לדורות הקודמים ולהבין את השלכות הדיכוי. בתוך כך, העיסוק בזהות נעשה כתנאי הכרחי לחירות.

בפרק השני שביימת הגיבורות הן נשים מרשימות, מלאות בידע ובתובנות מנוסחות היטב. מן הסתם הן השלימו את ההיסטוריה המזרחית החסרה בדרכים אלטרנטיביות. איך אתה עשית את עבודת ההשלמה הזו?

"בעקבות עריכת התוכנית במת"ב, החלטתי לחקור את המזרחיות. קראתי על המעברות, על אירועי ואדי סליב, על הגזזת, על חטיפת ילדי תימן ועל ההתקוממויות. ישבתי בארכיונים ובספריות, הצלבתי נתונים. נהייתי ספקן לגבי כתיבת ההיסטוריה על ידי אשכנזים והבנתי שזו היסטוריה מוטה. הבחנתי שחלק גדול מההיסטוריה שלנו כלל לא כתובה. נפגשתי עם כוכבי שמש וצ'רלי ביטון והם סיפרו לי על הפנתרים השחורים ועל ההיסטוריה שלנו. התחלתי לבכות לנוכח גודל הדיכוי. הייתי באקסטזה מטורפת. אז הבשילה הסדרה 'ים של דמעות', לכאורה סדרה על תולדותיה של המוזיקה המזרחית, אבל בעצם על הדיכוי המזרחי. בהמשך ניהלתי את ערוץ הטלוויזיה ‘בריזה‘, שם התכנים היו על טהרת המזרחיות“.

איך סדרה על הזהות משרתת את המאבק המזרחי? לא עדיף להילחם על מעמד? על הון ממשי?

"מניסיוני, בכל פעם שנלחמנו על מעמד המזרחי נדחק לאחור. כבר שישים ושש שנים שאנחנו נדחקים לסוף התור. לפני הכול אנחנו חייבים לשקם את הזהות שלנו, זה הבסיס וזו השאלה המרכזית של חיינו. אחרי שנבסס את זה, נוכל לדבר על מעמד. המעמדות נצבעו כאן לפי מוצא לאורך כל שנות ההיסטוריה של המדינה.

"לפני 12 שנים קראו לי להשתתף בהתארגנות שנקראה ‘שובי נפשי‘. הגעתי לדירה בבני ברק ופגשתי שם את האליטה של הציונות הדתית התקשורתית – קובי אריאלי, שהרה בלאו, חנוך דאום, ידידיה מאיר, סיוון רהב מאיר, חיים זיסוביץ ואורי אורבך. מולם ניצב לוח שעם עם מטרות מסומנות – איך לקדם אנשי תקשורת דתיים, איך להכניס עיתונאים דתיים שייצרו את החדשות. הערצתי אותם על החלוציות. אבל ההבדל בין המאבקים הוא שבתוך האשכנזיות אתה יכול להיות בן חורג, אבל תמיד תהיה הבן. המתנחלים היו בנים חורגים אבל תמיד הבנים, ההומוסקסואלים היו בנים חורגים אבל תמיד הבנים, חלק מהמשפחה האורגנית. אנחנו תמיד היינו בחוץ. ולכן המאבק שלנו להיכנס פנימה הוא מאבק הרבה יותר בעייתי. בטח כשאנחנו באים עם זהות ‘בעייתית‘. אם אני משתלב קלאסי ומוחק את זהותי, לא תהיה בעיה וישלבו אותי. אבל ברגע שאני מגיע עם הזהות המזרחית המבודלת שלי, אני לעולם לא אהיה הבן הטבעי אלא הבן החורג“.

"בתהליך החזרה אל המזרחיות שלי בחרתי בבית המסורתי של אמא". מתוך "ערסים ופרחות - האליטות החדשות" באדיבות ערוץ 8

"בתהליך החזרה אל המזרחיות שלי בחרתי בבית המסורתי של אמא". מתוך "ערסים ופרחות – האליטות החדשות"
באדיבות ערוץ 8

יוצאת לקרב

במבט לאחור, זרעי התודעה המזרחית נטמנו בבית?

"אבא שלי הושפע מהתרבות האירופאית במצרים, ורק בארץ, לאחר שהתחתן עם אמא שלי, רכש את השפה הערבית ואת התרבות המצרית. לעומתו, אמא שלי הבינה מהרגע הראשון שהיא מסומנת כאן כמזרחית, והתודעה התפתחה בהתאם. היה לה משפט קבוע כשהייתה מתארגנת מול המראה ליציאה מהבית – 'תוציאו את החצוצרות, אני יוצאת לקרב!'. לאיזה קרב היא התכוונה? היא הולכת לממסד. לדואר, לבנק, למשרד הפנים – היא הולכת לממסד האשכנזי. היא עבדה כקלדנית בחברת IBM, שיא ההייטק בזמנו. כל החברות שלה שם היו אשכנזיות והיא הלכה כל בוקר בתחושה שהיא יוצאת לקרב. היא ידעה שהמבט עליה הוא כעל ‘אחרת‘“.

איפה באה לידי ביטוי המסורת בעשייה המזרחית שלך?

"כששימשתי מנכ"ל ערוץ בריזה הייתי פרו ש"ס בתפיסה שלי, הצבעתי לש"ס פעמיים. הדבר הראשון שעשיתי היה להקליט את הדרשה של הרב עובדיה יוסף זצ"ל במוצאי שבת. למחרת היינו מתרגמים את כל הדרשה על מנת שיבינו ולא יעוותו את דבריו. היה לי חשוב לשדר את כל הדרשה שלו ולא להוציא דברים מהקשרם וחלילה להלעיג או לרדד אותו כמו שעשו כלי התקשורת האחרים. כשפגשתי את הרב התרגשתי מאוד, כמעט התעלפתי. הוא סיפר לי שהיה שכן של משפחתה של אמי במצרים. הם גרו באותו בניין מגורים. כשהסתכלתי עליו ראיתי את סבא שלי".

איך אתה מבין את תהליך החילון שעברו המזרחים בארץ?

"כחלק מתהליך ההתקבלות לישראליות, המזרחים זיהו בצדק את הישראליות עם חילוניות והשילו גם את הדתיות, או חלק ממנה, מעליהם. זה בא לידי ביטוי בעיקר במרכזים אינטגרטיביים עירוניים, במקומות שבהם נתקלים באשכנזים. החילון הכפוי הוא עוול נוסף שנעשה כאן למזרחים. ילדים מאמצים את הערכים המערביים החילוניים, תוך מחיקה של תרבות ומסורת שהייתה קיימת דורות רבים. תקעו טריז בינך ובין מה שקדם לך. נהיית אדם ללא עבר וללא היסטוריה, אדם שלכאורה נוצר כאן.

"בתהליך החזרה אל המזרחיות שלי בחרתי בבית המסורתי של אמא שלי, כי הבנתי שמסורתיות היא חלק אינהרנטי של המזרחיות. זה לא עולם ללא קונטקסט, אני חרוז בשרשרת. בראש השנה היה לי מאוד חשוב לקחת את הבן שלי לבית הכנסת. התרחצנו, התכוננו, לבשנו חולצה לבנה, שמנו כיפה על הראש וצעדנו אב ובן לבית הכנסת שבשכונה. בדרך חזרה אני שומע שהבן שלי מזמזם פיוט מהתפילה. המהלך הזה הוא לכאורה פשוט, אבל מבחינתי משהו גדול קרה – חיבור של החרוז שנותק, החיבור לעצמי. וזה החטא הגדול של השמאל – הוא מעולם לא התייחס למסורת. אם השמאל חפץ חיים, הוא חייב לחבק את המסורת ולכל הפחות להעריך את האדם המסורתי. במקום זה, קיימים בהם כל כך הרבה גזענות ולעג כלפי המזרחי והמסורת".

מהי זהות אשכנזית

אני לא מוצא טעם במונח "מתמזרח" כאיזשהו עניין אישי אם אנחנו לא מדברים על מזרוח כעל רעיון תרבותי פוליטי. התרבות הישראלית צריכה לעבור תהליך של היכנסות אל המזרח ובעניין הזה פניה אל מזרחים, אל חוויות מזרחיות, אל הגות מזרחית, אל תרבות מזרחית, היא דרך לכל הדברים האלה (פרופ' אמנון רז־קרקוצקין, ראש החוג להיסטוריה יהודית באוניברסיטת בן־גוריון. מתוך הפרק השלישי "המתמזרחים")

בפרק השלישי, שביימה סיוון ארבל, מוצג פרויקט אקדמי בניהולם של פרופ' אמנון רז־קרקוצקין וד"ר מנשה ענזי, המתקיים במכון ון ליר בשיתוף עם יד בן־צבי, ונקרא "יהודי המזרח, שאלת האוריינטליזם ותודעה מודרנית". קבוצת החוקרים המשתתפים בפרויקט דנה בקשר שבין שאלת ההיסטוריה של היהודים במזרח לבין מזרחים בישראל, כאשר הנחת המוצא היא שכתיבת ההיסטוריה של המזרחים היא מסגרת לבירור שאלות רחבות. ההתרחבות שחלה לאחרונה בחקר ההיסטוריה של יהודים במזרח מאפשרת לבחון את התפיסה הכוללת של תולדות היהודים בעת החדשה, ובכך לעסוק בנושא שהוזנח וכמעט הוכחש בעבר.

מה הביא אותך לצלם פרק על "מתמזרחים"? כמה התופעה רחבה?

"תפקידי כעיתונאי הוא גם לסמן תופעות לכאורה אזוטריות, אך כאלו ששווה לשים עליהן ספוט. מדובר באנשים שאני מאוד מעריך. פרופ' אמנון רז־קרקוצקין מגיע מבית מפא"יניקי אשכנזי קלאסי ובאיזשהו שלב עובר לקטמונים, מתחיל לדבר בחי"ת ועי"ן, מאמץ סוג של זהות מזרחית והופך לאחד מחסידיו של אריה דרעי בתקופת 'שאגת אריה'. הוא האשכנזי שמעניק לגיטימציה למזרחים הדפוקים. הוא, בניגוד אלינו שהשתכנזנו, לא מתמזרח. הוא לא נוטש את התרבות שלו, אבל בפוליטיקה שלו הוא מזרחי כי המזרוח הוא הפתרון למדינת ישראל. אם אנחנו משנים את נקודת המבט ההיסטורית ומתחילים אותה במקום בוורשה ובלובלין בקזבלנקה ובקהיר, אנחנו מספרים סיפור אחר. זה תהליך אינטלקטואלי, מוסרי ואמיץ ממדרגה ראשונה".

שכונת התקווה זה כאילו לגור בתל אביב אבל זה לא באמת תל אביב. כי היא שכונה עם אופי אחר. זו שכונה. זה המקום by far הכי רב תרבותי בתל אביב רבתי. יש פה הכול וזה בעצם הפרדוקס, שכאילו האשכנזים מדברים על רב תרבותיות, אבל הם לומדים בבתי ספר שהם לגמרי הומוגניים. תכלס פה בתקווה, אם מישהו רוצה ללמוד סובלנות אז הוא צריך לבוא לפה (ליאורה לופיאן, עיתונאית ומלצרית. מתוך הפרק השלישיהמתמזרחים“)

מה השתנה בשיח המזרחי שגורם להתעוררות גדולה? הוא הרי קיים כבר עשרות שנים.

"בשנים האחרונות נוצרה קרקע מוצקה. אקטיביסטים ברשתות החברתיות ובשטח עושים את העבודה. לא עוד אקטיביסטים הממוקמים רק בשכונות, בעיירות הפיתוח או לחלופין באקדמיה. לא עוד פעילים שמגיעים דרך פילטר של כלי תקשורת אשכנזיים. הרשתות החברתיות הן אמצעי התקשורת האולטימטיבי ואיתן מגיעה גם המודעות והסולידריות המזרחית. בנוסף, נראה שבניגוד לפעם, כיום אשכנזים רבים נפתחים יותר ויותר לשיח המזרחי ומבינים אותו. האקטיביסטים הוציאו מהארון את האשכנזיות, קרי 'אם אנחנו מוגדרים מזרחים, אז אתם לא ישראלים אלא אשכנזים'. זה גורם לאשכנזים רבים לשאול את עצמם על הזהות שלהם, מהי זהות אשכנזית בעצם?

"אני מוצא את עצמי מציע לחברים שלי להרוויח את התרבות שלהם ולהרוויח את התרבות שלנו. אתה לא יכול להיות אינטלקטואל שמבין רק בתרבות האירופית־מערבית ולא מבין את העולם שלי. לצורך העניין, מאיר בוזגלו הוא אחד האינטלקטואלים היחידים כאן. האינטלקטואלים היחידים שיכולים להיקרא כך הם האינטלקטואלים המזרחים שמבינים גם את העולם המזרחי וגם את זה האשכנזי".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-28 בנובמבר 2014,ב-גיליון ויצא תשע"ה - 903, לבי במזרח - הציונות הדתית והמזרחים. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. פרסם את זה מחדש ב-عودة الروح: روحٌ جديدة | רוח ג'דידהוהגיב:
    "אני מוצא את עצמי מציע לחברים שלי להרוויח את התרבות שלהם ולהרוויח את התרבות שלנו. אתה לא יכול להיות אינטלקטואל שמבין רק בתרבות האירופית־מערבית ולא מבין את העולם שלי. לצורך העניין, מאיר בוזגלו הוא אחד האינטלקטואלים היחידים כאן. האינטלקטואלים היחידים שיכולים להיקרא כך הם האינטלקטואלים המזרחים שמבינים גם את העולם המזרחי וגם את זה האשכנזי".

  2. כבת להורים ילידי מצרים, שגדלה וחונכה בחולון, צעירה ממנו בשנים ספורות בלבד,, בולט לעין שאין לו דבר אחד לומר על התרבות היהודית/מצרית שלא תחת מבטו של האשכנזי, במילים אחרות, אין לו מושג מהי !!!!!!!!!!!!! הוא מגדיר אותה על דרך השלילה, לכן השיח שלו עקר.
    אגב, מי שרוצה להכירה, מוזמן לקרוא את ספריה של רונית מטלון (כשקראתי את ספריה ממש עלו באפי ניחוחות עזים של הבית). אחד המוטיבים המרכזיים ביהדות זו בכל הקשור להתנהגות חברתית שם דגש חזק על "מה יגידו האנשים" – בערבית מצרית זה נשמע הרבה יותר טוב – מה שמתנגש עם תרבות ה"ערסים/פרחות" הסטריאוטיפית. זה נושא מעניין לדיון: מדוע שויכה בישראל תרבות המאופיינת בין השאר בגסות רוח לעדה היהודית /מצרית?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: