הלא ייאמן בחיי יומיום |  רבקה שאול בן צבי

מעבר לתיאור האחיות, שהתפצלו בין הונגריה לארץ ישראל ברגע קריטי, עלילת העל הקולקטיבית היא הנותנת את העניין והמשמעות לרומן למרות היעדר הסיפור האישי

4911118038bחמרה

חמי צמח

מוסד ביאליק, תשע"ה 2014, 196 עמ'

 

שתי אחיות שאחת מהן בחרה בחיים ועלתה לארץ ישראל, והשנייה, בלי לדעת זאת, בחרה בקטסטרופה, הן גיבורות הרומן. לגורלן האישי יש גם ממד ייצוגי, הבא אולי לביטוי כבר בכותרת הרומן. חמרה היא אדמה קלה ועשירה שמתאימה מאוד לגידולים חקלאיים. הכותרת מרמזת לחיים כפריים, לפוריות ולתקומת עם ישראל בארץ ישראל, אולם הצבע האדמדם של אדמת החמרה מרמז גם לאירועים קשים הנפרשים ברומן.

לפנינו ערבוב פוסטמודרני של סוגות ודרכי ביטוי. לכאורה רומן, אך אין בו התפתחות רציפה של עלילה; יש יסודות של סיפור היסטורי וגם של סיפור תיעודי, ותכניו מבוססים על עדויות וסיפורים משפחתיים ומעט גם על מראה עיניים של המספר.

היצירה משלבת קורות חיים של מספר אנשים, ובראש וראשונה מרגיט, האישה הצעירה שעלתה לארץ ישראל וזכתה להגיע בה לישישות מופלגת. אין עלילה מובחנת שניתן לשרטט, אך יש עלילה כללית, היסטורית, של קורות עם ישראל במאה העשרים, דרך סיפורה של משפחה יהודית בהונגריה שמייצגת שתי הכרעות הרות גורל ערב השואה.

וכאן אנו מגיעים לבעיה בעיצוב הנושא: המספר שמע סיפורים. על ההתרחשויות הוא יודע מעדויות שאותן השמיע באוזניו קרוב משפחתו הזקן, במטרה להנציח את קורות משפחתו. הדוד מאירקה ישב עם המספר שעות על גבי שעות ודיבר ודיבר, וערב מותו דחק במספר, בשפה לא מילולית, לעשות מעשה שתוצאתו הוא הספר שלפנינו. ואין זה משנה אם סיפור העדויות אף הוא בדיוני או מבוסס על קורות המשפחה או שני הדברים כאחת. הרי כל יצירה ספרותית היא בדיון, גם כאשר היא מבוססת על דברים שהתרחשו "באמת" ועל אנשים שחיו במציאות המתוארת.

האותנטיות באה אפוא מכיוון העדויות. הבעיה נוצרת מכך שהכותב נאלץ לאמץ נקודת מבט חיצונית על אנשים ונוף שאת חלקם לא הכיר כלל ואת האחרים רק בזקנתם ובסיפוריהם. התחושה היא אפוא שהדמויות עשויות ממילים חיצוניות ולא מעומק האישיות. הפנימיות אינה מפותחת די הצורך. אין זאת מחיצה אסתטית של סופר שמכיר היטב את דמויותיו ובוחר ליצור מרחק אפי, אירוני או אחר. כאן תחושת המרחק היא ביטוי למגבלות שנוצרו מעצם הנושא ואופן העברתו למספר. אפשר לראות זאת כחיסרון, אך גם כביטוי לכך שהדמויות אינן המטרה, אלא ביטוי למה שהוא גדול מהן – הגורל ההיסטורי.

הפרדה, הניתוק, הגעגועים, וגם השטניות והחידה צילום אילוסטרציה: אי.פי.אי

הפרדה, הניתוק, הגעגועים, וגם השטניות והחידה
צילום אילוסטרציה: אי.פי.אי

חלום סיוטי

לספר מבנה מיוחד. הוא מדלג בין זמנים. גיבורתו המרכזית וכן אחותה ודמויות אחרות מצוירות בתקופות שונות בחייהן. המון כיווצי זמנים לצד הרחבות. מטרת הדילוג היא ליצור פרספקטיבה היסטורית ולהמחיש את השפעת ההיסטוריה על חיי הפרט. השיא של הרומן הוא בתיאור הפנימי דמוי חלום סיוטי, בטכניקה של מונולוג פנימי ארוך של מי שהייתה במקום ההוא. לא קל לקרוא את הדברים. עיקרם ידוע לנו מספרים אחרים, תיעודיים וספרותיים, וכאן הם לובשים צורה של חוויה אישית מצמררת: הגירוש מהבית, הנסיעה ברכבת, המעבר לפולין, הזוועות, השיבה המאוחרת לבית שכבר אינו קיים והניסיון להשתקם. במונולוגים אלו מצליח חמי צמח ליצור ממד עומק מרשים ביותר.

נושא האנטישמיות בולט מאוד בתיאור החיים בהונגריה, הרבה לפני השואה, ובמקביל – העיוורון הנורא של יהודים שראו עצמם חלק מהסביבה ולא דמיינו את העתיד להתרחש. מרגיט בת השמונה הייתה עדה להתפרצות מזוויעה של פורעים שיכורים, שכמעט רצחו את מורתם לשעבר ואת משפחתה. צדיק הונגרי אחד בסדום מנע את הפורענות. היה זה אירוע מכונן עבור מרגיט הקטנה, שלמדה לראות את המציאות בעיניים נטולות אשליה.

דרך עיצוב מעניינת הבולטת ברומן היא שילוב של האידילי והקטסטרופלי. חיים על שפת התהום ואחר כך התהום עצמה ובמקביל חיים חדשים במושבה רחובות שלאורך שנים הופכת לעיר. כל זה מובע באופן מקוטב. מצד אחד תיאורים אידיליים של עניינים פשוטים ויומיומיים, תכונה מהותית ליצירה אידילית: תפירת שמלה על ידי מרגיט התופרת המומחית, מאכלים ומשקאות, כינוסים משפחתיים, פגישות סתמיות ברחובות. כל זה מעצים את הפרדה, הניתוק, הגעגועים, וגם את השטניות והחידה. שאלת הבלתי סביר מבחינה אנושית, שבכל זאת מתקיים, מרחפת מעל הרומן כולו, שמציג את הבלתי ייאמן שבחיים רגילים אחרי הנוראות.

גיבורת הספר מרגיט מתוארת כאישה חכמה ומעשית מאוד, אשת חיל שמתמודדת גם עם אירועים משפחתיים קשים, ובכל זאת מפיקה מהחיים את מיטבם. ככל שהרומן מתקדם המתח עולה, למרות היעדר סיפור אישי הבנוי כעלילה. עלילת העל הקולקטיבית היא הנותנת את העניין והמשמעות והיא הבסיס לכל המתרחש.

יתרונו של הרומן במבנה המחושב ובסגנון הצלול והעדין. זהו ספר אמנותי הרחוק ממסחריות. ספר של סופר אמת מחונן. על העריכה הספרותית חתום בארי צימרמן, וידו המשובחת אכן ניכרת וגם העריכה הלשונית של נורית קרשון מעולה. זהו ספר ביכורים של סופר ששמו נודע עד עתה רק כאיש חינוך ופעיל חברתי. אביו הוא החוקר והוגה הדעות אבי צמח, וסבו שלמה צמח היה סופר ומבקר נודע.

לפנינו כישרון חדש ומבטיח ואף מקיים. על מנת למצות את יכולתו הספרותית במלואה יצטרך הסופר לחרוג מכתיבה תלוית עדויות, שהממד האישי בה מצומצם, כמו שבולט בספר זה. יש לקוות שבספרו הבא ירהיב הסופר עוז להיכנס לאזור המסוכן של הכתיבה הפנימית והאינטימית שבאה ממקום מוכר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

פורסמה ב-28 בנובמבר 2014, ב-גיליון ויצא תשע"ה - 903, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: