צדקנות למראית עין | יושי פרג'ון

עיון בדבריו ובמעשיו של לבן בפרשה חושף דמות המצטיירת כלפי חוץ כהגונה וצודקת, אך לאמתו של דבר היא צבועה ופושעת

בפרשתנו מככבת אחת הדמויות הצבעוניות בסיפורי המקרא – לבן הארמי. בספרות חז“ל, לבן זה זכה להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של נושאי התואר “רשע“ בצמוד לשמם (כמו “עשו הרשע“, “המן הרשע“ ושות‘). אך מהי הרשעות הגדולה שיש בו בלבן? הבה נעקוב אחרי כמה מדבריו וממעשיו של לבן, לאורך פרשתנו.

עבודה בחינם

כחלוף חודש ימים מאז הגיע יעקב לבית לבן, פונה לבן אליו ואומר (כ"ט, טו): "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם? הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ“. לכאורה, לבן מתגלה כאן בהגינות שאין כדוגמתה. למרות שהוא יכול לנצל את מצוקתו של יעקב כדי להגדיל את רווחיו, הוא מתעקש לשלם ליעקב משכורת הולמת. מדוע, אם כן, לדון אותו לכף חובה?!

אם היה מתואר קודם שיעקב עובד את לבן, היה אולי ניתן לראות בדברי לבן הצעה נדיבה; אך מן האמור לפני כן (כד), "וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים", עולה שיעקב כלל לא עבד אצלו אלא ישב בביתו כאורח בלבד. ייתכן אפוא כי לאחר שחלף חודש מהגעת יעקב לבן החליט שהכנסת האורחים הממושכת מיצתה את עצמה, ומעתה יעקב נדרש לעבוד לפרנסתו. וכך, פונה לבן ליעקב ואומר בצדקנות: אני לא מוכן שאחי היקר יעבוד אצלי חינם. באופן מבריק, לבן מצליח להציג את עצמו כמי שאינו מוכן שיעקב יעבוד בחינם, בשעה שהוא למעשה מבקש למנוע ממנו לאכול בחינם.

אולם, גם אם זה הפירוש הנכון לדברי לבן, עדיין אין בכך להפוך אותו לרשע. יש גבול לזמן שניתן לנצל בו הכנסת אורחים, ואם האורח אינו מבין זאת לבד ניתן לרמוז לו על־כך בדרכי עקיפין. מבחנו האמיתי של לבן יהיה ביום שבו יוטל עליו לפרוע את התשלום.

כחלוף שבע שנים של עבודה קשה מגיע יום הפירעון (כא): "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ". לבן אוסף את כל אנשי המקום ועושה משתה, אלא שבחסות החשכה ואולי גם בחסות שכרון המשתה הוא מחליף את רחל בלאה. בבוקר, כשיעקב מגלה שרומה, הוא זועק באוזני לבן (כה): "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?!". אלא שלבן טוען שיש הצדקה למעשיו (כו): "וַיֹּאמֶר לָבָן לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה". אולי בבית אביך, רומז לבן ליעקב באירוניה, מקובל להקדים צעיר לבכור בלי חוק ומשפט, אבל במקומנו לא תיעשה עוולה שכזאת. אנחנו מקפידים להשיא קודם את הבכירה ואחר כך את הצעירה.

גם כאן לבן מוצא למעשיו צידוק, אבל אם צודק הוא בדבריו לא ראוי היה להזהיר את יעקב על כך או אפילו לסרב לבקשתו טרם הסכים לתת לו את רחל? מדהים להיווכח שלבן לא רק מרמה את יעקב, אלא גם מצליח להציג את הדברים כאילו המִרמה שלו נובעת מצדק ומוסר, ואילו תביעתו הצודקת של יעקב היא פשע.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

חמדנות חסרת מעצורים

לאחר עשרים שנות עבודה קשה בבית לבן, יעקב נמלט מביתו עם משפחתו ורכושו. כשלבן משיג את יעקב הוא מוכיח אותו במרירות (לא, כו־כח): “מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי עַתָּה הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ". קשה שלא להזדהות עם דבריו הכואבים של לבן, שמגלה שחתנו הונה אותו ונמלט מביתו תוך שהוא גורר עמו את בנותיו ונכדיו.

אלא שהפעם יעקב מגיב לתוכחתו של לבן בתשובה ישירה (לא): "כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי“. אכן, גם רחל ולאה עצמן תמכו בבריחה מבית אביהן (יד־טו): "וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה וַתֹּאמַרְנָה לוֹ הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ?! הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ וַיֹּאכַל גַּם אָכוֹל אֶת כַּסְפֵּנוּ". מכאן מתברר – לא אהבת הבנות הביאה את לבן לרדוף אחרי יעקב, אלא חמדנותו חסרת המעצורים.

אחרי שלבן עורך חיפוש בכל כליו, מוכיח אותו יעקב במרירות (מא־מב): "זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱ־לֹהֵי אָבִי אֱ־לֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי". אך למול התוכחה, עומדת תשובתו הרכה והנעימה של לבן (מג): "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה הַיּוֹם אוֹ לִבְנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלָדוּ". כרגיל, כוונת דברי לבן היא היפך תוכנם המפורש. יעקב מבקש להוכיח כי כל אשר עִמו הוא רכושו בדין, ואילו לבן בדברי החלקות שלו טוען: "הבנות בנתי! והבנים בני! והצאן צאני!".

חז"ל, שרואים בלבן רמאי ומנוול, מוצאים קשר בין "נבל" ל"לבן" (מדרש תהלים נג): "הוא נבל הוא לבן, הן הן האותיות, מה לבן היה רמאי, אף נבל היה רמאי". ואכן, לא פעם המקרא דורש את שמות גיבוריו בהיפוך אותיותיהם, כדברי ר"י בכור שור (בראשית ו, ח): "'וְנֹחַ מָצָא חֵן' – צחות לשון העברי להפוך אותיות השם על אדם טוב – לטובה, ועל אדם רע – לרעה, כמו ‘וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע' – היפך האותיות של ‘ער‘ ל‘רע‘, וכאן: נח לחֵן“

אך גם אם התורה מתכוונת לדרוש שלבן הוא נבל, יש לשאול: מדוע ניתן לו שם שהוא הפך המילה “נבל“ לא רק בסדר האותיות, אלא גם במהות (לבן=זך; נבל=פושע)? ובכן, בכל סיפורי לבן מתגלית דמות של רשע חביב, אשר מלווה את מעשי הגזל שלו במילים רכות, כך שקריאה של דבריו כשלעצמם מעוררת תחושה שהוא צדיק, ואילו ראיית מעשיו מלמדת על רשעותו. לבן הוא נבל צבוע, שמכסה על פשעיו במילים “לבנות“. אם נשפוט אותו על פי נימת דבריו – הרי לבן שמו, ואם נשפוט אותו על פי מעשיו – הרי נבלה עִמו.

ד"ר יושי פרג'ון הוא עורך "מגדים", ביטאון לענייני מקרא, ומרצה לתנ"ך במכללה האקדמית הרצוג ובישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו כסלו תשע"ה, 28.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בנובמבר 2014, ב-גיליון ויצא תשע"ה - 903 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לא קשור בכותב ובתוכן. תמונה אחת לפחות מהפרסומות בסוף המאמר, אינה מתאימה למקור ראשון בכלל ולמאמר על פרשת השבוע, בפרט!!!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: