שיטוט פריזאי בעקבות השואה | ניר רצ'קובסקי

ספריו של פטריק מודיאנו רוקחים עבר שמציאות ובדיה שלובות בו לבלי הפרד, וחושפים טפחים מחייו רק כדי לערפל אחרים. על יצירת חתן פרס נובל לספרות לשנת 2014

המילה הראשונה שעולה כשמדברים על פַּטריק מוֹדיאנוֹ היא "זיכרון". גם פרס נובל בספרות, שבו זכה השנה, הוענק לו על "אמנות הזיכרון שבה עורר לחיים את הגורלות האנושיים החמקמקים ביותר". ואכן, מודיאנו שכלל את הזיכרון לכלל אמנות. הוא מומחה גדול לתעתועים, לאשליות ולאכזבות שאורבים לנו בדרך הפתלתלה אל התשובה לשאלה הפשוטה לכאורה: "מה היה". המְסַפּרים שלו, בני דמותו, משוטטים ברחובות פריס, מצוידים בפנקסים, בתמונות, בזיכרונות מקוטעים, ומנסים – כמעט תמיד לשווא – לשחזר את התמונה המקורית שהייתה קיימת בנעוריהם, או לפני שנולדו. אפשר לומר שמודיאנו מסור כל כולו לתחביב הגדול של הספרות הצרפתית במאה השנים שמאז מרסל פרוסט: החיפוש בעקבות הזמן האבוד.

יחד עם זאת, ולמרות ההשפעה הרבה שהושפע מפרוסט, קשה לדמיין שני סופרים שונים יותר. השפה של מודיאנו פשוטה ותמציתית, ספריו קצרים וקלים לקריאה, וכל המהלך של החיפוש שונה לגמרי. מחבר "הזמן האבוד" כתב יצירה אחת כבירה, שמשתבללת בתוך עצמה וחותרת למצוא, במסעות עקלקלים אל העבר, מענה לחיפוש שבו נפתחה. מודיאנו, לעומתו, מוותר מראש על הסיכוי לאחוז בזמן שאבד. נדמה שהוא חוזר וכותב עוד ועוד וריאציות על אותה יצירה, שבסופה הערפל מתפוגג במקומות מסוימים אך מתעבה באחרים.

"לעתים קרובות אני חש שהספר שכתבתי אינו שבע־רצון, שהוא הודף אותי ממנו משום שלא סיימתי אותו", אמר פעם בריאיון. "ומכיוון שאי אפשר לחזור אחורה, אני צריך להתחיל לכתוב אחד חדש. לחזרות האלה יש ממד היפנוטי, כמו למזמורי תפילה".

שני הרומנים הקצרים שרואים כעת אור בספר "בבית הקפה של הנעורים האבודים" (הוצאת "אחוזת בית"), אחרי יותר מעשר שנים שספריו של מודיאנו לא תורגמו לעברית, הם דוגמאות מובהקות ובשלות במיוחד של יצירתו. הרומן הראשון, שראה אור בצרפת ב־2007 ושמו כשם הספר, סובב סביב היעלמותה המסתורית של צעירה בשם לוּקי, ומסופר מפיהן של כמה דמויות: בלש פרטי שנשכר על־ידי בעלה, סטודנט שנהג לפקוד את אותו בית קפה בוהמייני שבו ישבה היא, סופר שהיה המאהב שלה, וגם לוּקי עצמה. העלילה מתרחשת בשנות השישים, ב"רובע הלטיני" של האוניברסיטאות, חנויות הספרים ובתי הקפה. בימים ההם, לפני מהפכת הסטודנטים של 1968, זה לא היה כלל וכלל הרובע התיירותי, המצוחצח והבטוח שאנחנו מכירים היום. ובכלל, פריז של מודיאנו היא פחות עיר האורות ויותר עיר הצללים, עיר של טיפוסים שטיבם לא ברור, פשיטות משטרתיות ועסקים מפוקפקים; עיר של ערפל, חוסר־ודאות ותחושת סכנה עמומה ומתמדת. ותמיד, מתחת לפני השטח, אורבים הזיכרונות הכאובים, הטריים עדיין, מתקופה אפלה שבעתיים: ימי הכיבוש הגרמני ורדיפת היהודים.

ברומן השני, "עשבי הלילה" שראה אור ב־2012, התחושה הזו מוחשית עוד יותר. גם שם מנסה המספר להתחקות אחר עקבותיה של נערה שהייתה לו ואבדה; הפעם שמה דָני. התקופה היא אותה תקופה, השכונה שכונת מוֹנפַּרנאס, וה"מיליֶיה" עברייני־למחצה. ברקע מרחף איזה פשע מעורפל, "מישהו שמת", ויש רמיזות (מודיאנו תמיד נזהר שלא להיות חד־משמעי) לפרשת בן־בַּרקָה, איש אופוזיציה מרוקאי שחטיפתו בלב פריז הסעירה את צרפת באותה תקופה.

המספר הוא סופר שמשוטט בפריז ותר אחר "פרצות בזמן" שדרכן יוכל לחזור אל שנות נעוריו. פעם זה בית מוכר, פעם משחק של אור וצל בקרן רחוב, פעם אישה שהמבטא שלה מזכיר לו מישהי. הוא יוצא למסע חמוש בפנקס מלא ברשימות שרשם בימים ההם, בשמות, כתובות ומספרי טלפון, אבל שוב ושוב מגלה שהמידע הוא רק חלקי, שהכתובות אינן קיימות עוד, קווי הטלפון כבר לא מחוברים והאנשים שהיו נעלמו במרחבי הים הגדול והאפל ששמו פריז.

מוותר מראש על הסיכוי לאחוז בזמן שאבד. פטריק מודיאנו לאחר ההכרזה על זכייתו בנובל, 2014 צילום: EPA

מוותר מראש על הסיכוי לאחוז בזמן שאבד. פטריק מודיאנו לאחר ההכרזה על זכייתו בנובל, 2014
צילום: EPA

עסקים מפוקפקים

לא במקרה חוזר מודיאנו שוב ושוב דווקא לשנות הכיבוש ולשנות השישים. הדבר קשור קשר הדוק לביוגרפיה שלו.

הוא נולד בפריז, מיד אחרי המלחמה, לזוג הורים זר ומוזר: אביו, יהודי ממוצא יהודי־סלוניקאי, היה איש עסקים מפוקפק, קשור לחוגי עבריינים ולשוק השחור, שפטריק זוכר אותו כמי ש"תמיד קובע פגישות עם כל מיני טיפוסים באולמות המתנה של תחנות רכבת, ומוסר להם מזוודות שלא ברור מה יש בהן". אמו הייתה שחקנית בלגית. הם נפגשו בפריז בזמן המלחמה. האב חי תחת שם בדוי, והסתיר כמובן את זהותו היהודית. כל מיני תקריות, ובמיוחד הנסיבות המוזרות שבהן השתחרר בנקל ממעצר שהיה עלול להוביל אותו לאושוויץ, מלמדות שהיו לו קשרים קרובים עם צרפתים משתפי פעולה, ואפילו כאלה שעבדו בשביל הגסטאפו עצמו.

פטריק נולד, כאמור, מיד אחרי המלחמה, ושנתיים אחר כך נולד לו אח בשם רוּדי. זו לא הייתה משפחה מתפקדת: האב נמצא רוב הזמן בנסיעות עסקים, האם בסיבובי הופעות, ובגיל צעיר מאוד נמסרו פטריק ואחיו הקטן להשגחתם של מכרים בבּיאַריץ, בקצה הרחוק של צרפת. משם התגלגלו לכל מיני פנימיות, שבחלקן שררו תנאים קשים ומשמעת כמעט־צבאית. הם נשענו זה על זה במצוקתם ואהבו זה את זה אהבת נפש, אך כשהיה פטריק בן אחת־עשרה מת אחיו הקטן מסרטן שהתפרץ בפתאומיות. האובדן הזה מלווה כמו חור שחור את כל ספריו של מודיאנו, שרבים מהם הוקדשו לרודי.

בגיל שבע־עשרה עבר לגור עם אמו, בפריז. רוב הזמן היה לבדו בדירה שעל גדת הנהר. הוריו כבר היו גרושים, אבל אביו המשיך לגור בקומה שמעל, עם בלונדינית צעירה שפרצה בצעקות כשפטריק בא לבקש מאביו, בשם אמו, להגדיל מעט את תשלומי המזונות הזעומים ממילא. הטונים עלו, קראו למשטרה, והבן מצא את עצמו בניידת יחד עם אביו. הנסיעה עברה בשתיקה. בתחנת המשטרה התכחש אליו האב: "זה פרחח שעושה אצלי שערוריות בבית". מאז ניתק ביניהם הקשר כליל, ופטריק לא דיבר עוד עם אביו עד יום מותו.

כך מצא את עצמו זנוח לנפשו, התמכר לשאיפת אֶתֶר, שוטט בפריז והתרועע עם חבורות הצעירים ה"אבודים" שהוא מתאר בספר הנוכחי ובספריו האחרים. הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה ומיד נשר, לא עבד בשום עבודה מסודרת, וכדי להרוויח כסף התחיל לגנוב מהדורות ראשונות מספריות ואוספים פרטיים, ולמכור אותן לחנויות. לעיסוק הזה הוסיף עד מהרה התמחות בזיוף הקדשות של המחברים, שהעלו בהרבה את ערכם של הספרים.

אבל היו למודיאנו גם תחומי עניין ספרותיים רציניים יותר. הוא נמשך אל התנועות הספרותיות האוונגרדיות הרבות שצמחו בפריז באותן שנים, ביניהן קבוצת אוּליפּוֹ (Oulipo), שהתעניינה בהחלת אילוצים צורניים ומתמטיים על הכתיבה, ועל חבריה נמנה בין השאר ז‘ורז‘ פֶּרֶק. אחד ממייסדי התנועה, הסופר הנודע רֶמוֹן קֶנוֹ (מחבר הרומן “זאזי במֶטרוֹ“), היה ידיד של אמו של מודיאנו, ודרכו התוודע פטריק הצעיר לחוגים הספרותיים של פריז. ב־1968, כשהיה בן עשרים ושלוש, פרסם בתמיכתו ובעידודו של קֶנוֹ את הרומן הראשון שלו, “כיכר הכוכב“ (Place de l'Étoile).

הרומן הזה, שהוא אולי הניסיוני והפרוע בספריו, וגיבורו הוא צעיר יהודי בשם רפאל שְלֶמילוֹביץ‘, עורר תשומת לב והעלה את מודיאנו על מסלול הכתיבה. מאז ועד היום מודיאנו מקדיש את עצמו לחלוטין לכתיבה, כשהוא מפרסם רומן מדי שנה או שנתיים. “רחוב החנויות האפלות“, שראה אור ב־1978, זיכה אותו בפרס הספרותי היוקרתי ביותר בצרפת, פרס גוֹנקוּר. הצעיר התועה הפך לסופר מכובד ומהולל, בעל קהל קוראים רחב ונאמן שמדי ספטמבר, עם פתיחת העונה הספרותית בצרפת, מצפה לספרו החדש.

בכתיבתו ממעט מודיאנו לעסוק בהווה, במשפחה שהקים, בחייו מאז שהפך לסופר, בצרפת שאחרי 1968. כל אלה נעדרים כמעט כליל מיצירתו. במקום זה הוא חוזר שוב ושוב לעבר, נובר במשקעים החמקמקים של ימי נעוריו או באלה העכורים של תקופת הכיבוש, מעלה זיכרונות ומערבב אותם בבדיה, מתחקה אחר עקבות נגוזים, טיפוסי אנשים שהכיר, ובעיקר אחר העיר פריז של השנים ההן.

במערבולת הערים הגדולות

פריז היא הגיבורה האמיתית של ספרי מודיאנו. הוא והמסַפְּרים שלו משוטטים בה בלי הרף, ועל המפה האובייקטיבית, הוודאית, שכמעט לא השתנתה לאורך השנים, משרטטים עיר לגמרי סובייקטיבית, עיר של זיכרונות מוטלים בספק, תנועה שקשה לעקוב אחריה, השתנות מתמדת וחוסר ודאות.

אחד הצעירים היושבים בבית הקפה הבוהמייני "לֶה קוֹנדֶה", הלא הוא "בית הקפה של הנעורים האבודים", קונה לו מחברת עבה ומתחיל פרויקט מעניין:

במשך כמעט שלוש שנים הוא רשם את שמות הלקוחות של לה קונדה, בעת הגעתם, ובכל פעם הקפיד לציין גם את התאריך והשעה. […] הוא חלם, לדבריו, על יומן רחב יריעה שיכיל את שמות כל הלקוחות של כל בתי הקפה של פריז במאה השנים האחרונות, כולל שעות ההגעה ושעות העזיבה. הוא לא הפסיק לחשוב על מה שכינה "נקודות קבע". בזרם הבלתי פוסק של נשים, גברים, ילדים, כלבים, שעוברים ברחובות ובסוף אובדים בהם, היה נחמד לבודד מפעם לפעם פרצוף אחד ולאחוז בו. כן, הוא טען שבמערבולת של הערים הגדולות חייבים למצוא נקודות קבע כלשהן.

אלא שזה אינו אפשרי, וכל ניסיון למצוא נקודות קבע נידון מראש לכישלון. כשהבלש ואחרים מנסים להשתמש בנתונים שנרשמו בשקידה במחברת הם מתגלים כחסרי ערך כמעט. כך גם שאר הפנקסים, ספרי הטלפונים והמדריכים הישנים הגודשים את ספריו של מודיאנו: כל מאגרי המידע האלה, שמתיימרים לקבע את העיר במסמרות של כתובות ומספרים, אינם אלא נקודת מוצא לשיטוט בנוף שהשתנה ללא הכר.

ואמנם, המסַפֵּר של מודיאנו הוא מעין גלגול של "המשוטט", דמות מפתח בהוויה הפריזאית מאמצע המאה ה־19 ואילך, שעליה הרבו לכתוב המשורר שארל בּוֹדלֶר וההוגה ולטר בנימין. הוא אינו נע בעיר לצורך מטרה מוגדרת, אלא מתוך היענות ספונטנית ולא־מודעת לנוף העירוני ולתוואי הסביבה. את צעדיו מדריכים פיתולי הרחובות, חזיתות הבתים, האור והצל, וכמובן – גחמות הזיכרון.

השם "בבית הקפה של הנעורים האבודים", אגב, הוא ציטוט משיר של גי דֶבּוֹר, מייסד תנועת הסיטוּאַציוֹניסטים – מאותן תנועות מהפכניות־ספרותיות־פוליטיות שפרחו בפריז של שנות ה־60, ושמודיאנו הצעיר הסתופף בצלן. דֶבּוֹר פיתח פרקטיקה של שוטטות בעיר, שאותה כינה dérive: “היסחפות“. המטרה הייתה ללכת בעקבות הדחפים הלא־מודעים שהעיר מעוררת בנו – ה“פסיכו־גיאוגרפיה“ שלה – וכך לחוות אותה בצורה אותנטית ורעננה, לפתח מודעות חדשה לנוף העירוני ולהיחלץ מתנועות היומיום השגורות והחדגוניות. מודיאנו הושפע ממנו מאוד. גיבוריו נעים במעלה ובמורד ה“המדרונות“ של מונמרטר, כמו בהשפעת איזה כוח משיכה מסתורי; לבית הקפה יש “כוח מגנטי“ ש“לא היה אפשר שלא להיסחף אליו“; זוגות האוהבים נותנים לרגליהם להוביל אותם ברחבי פריז הלילית, ונמשכים כמו עשים אל האורות המבליחים מן החשכה. ולא רק הדמויות: גם הכתיבה עצמה נעה במסלולים לא־שגורים ולא־צפויים, ובשל כך הרבה יותר מעניינים.

המשטרה לענייני יהודים

התקופה שמעניינת את מודיאנו יותר מכול, ובמידה רבה מזוהה עם כתיבתו, היא תקופת הכיבוש הגרמני. בעיקר עוסקים בה הרומנים הראשונים שלו: "כיכר הכוכב", "משמר הלילה", "שדרות הטבעת", "רחוב החנויות האפלות". אבל היא נוכחת בכל ספריו, כמעין שכבת־קרקע מורעלת בגיאולוגיה של העיר ושל צרפת, כמו גם בגיאולוגיה של משפחתו הוא. יחד עם דמותו המפוקפקת של אביו שבות ועולות מן העבר דמויות של משתפי פעולה, של צרפתים שעבדו עם הגסטאפו, של אלה שהסגירו יהודים.

גורל היהודים בפריז הוא נושאו של אחד מספריו החשובים, הטובים והידועים ביותר של מודיאנו: "דוֹרָה בּרוּדֶר", שראה אור ב־1997 וגם תורגם לעברית ("מה קרה לדורה ברודר?", תרגמה חגית בת־עדה, הוצאת זמורה־ביתן, 1998). בעקבות מודעת חיפוש נעדרים שהוא מוצא בעיתון ישן משנת 1941 מנסה המספר (הפעם הזהות בינו לבין הסופר כמעט מוחלטת) להתחקות אחר גורלה של נערה יהודייה בשם דורה ברודר.

השוטטות בפריז, בעקבות נתונים שהוא מוצא ברשומות מן התקופה, בארכיונים ובספרי ההיסטוריה – אבל גם בעקבות ויקטור הוגו – מובילה אותו למחנות מעצר ותחנות משטרה, לכתובות שהיום הן סתמיות ופעם הטילו אימה, לכתובות אחרות שדייריהן נעלמו ללא שוב. הפנימייה שממנה ברחה דורה מזכירה לו את הפנימיות המדכאות שמהן ברח גם הוא בנעוריו. הוא אף נזכר שאביו סיפר לו פעם כי בניידת שלקחה אותו אל מטה "המשטרה המיוחדת לענייני יהודים", אחרי שנעצר בפשיטה, הייתה עמו גם נערה. המסַפֵּר תוהה אם זו הייתה דורה. הוא בודק ברשימות, משווה תאריכים. התשובה שלילית.

הנערה הצעירה ההיא במכונית להובלת אסירים, התברר לי לפני זמן לא רב, לא יכלה להיות דורה ברודר. […] ייתכן שאותה אלמונית נמלטה, כמו אבי, מן הגורל המשותף שנועד להם. סבורני שתיוותר אלמונית לעד, היא והצללים האחרים שנעצרו בלילה ההוא. אנשי המשטרה המיוחדת לשאלת היהודים השמידו את כל הדו״חות שמילאו בפשיטות ההמוניות או במעצרים אישיים ברחובות. לולא הייתי כאן כדי לכתוב זאת, לא היה נותר עוד כל זכר לנוכחותה של אותה אלמונית ולנוכחותו של אבי במכונית להובלת אסירים בפברואר 1942, בשאנז־אליזה. רק דמויותמתות או חיותשאותן ממיינים בקבוצת ״יחידים בלתי מזוהים״.

מודיאנו הוא מן הראשונים שהעזו לגעת, כבר בסוף שנות השישים, בפרק הרגיש הזה בתולדות צרפת, שנותר מודחק ומוכחש עד לא מזמן. דווקא ברתיעתו מדרמה, בהעדפתו את הפרטים היבשים והטון המינורי, הוא חושף את התקופה ההיא בכל אימתה וכיעורה.

הדברים יוצאים החוצה

בין ספריו הרבים של מודיאנו – כבר קרוב לשלושים – יש אחד יוצא דופן. שמו pedigree, כלומר שושלת יוחסין, כמו של כלבים או סוסים גזעיים. בספרון הזה, שראה אור בשנת 2005 ולא תורגם לעברית, ויתר מודיאנו על התיווך של המספר, על העִרפול והשיטוט, וניגש “ישר לעניין“: במעין רשימה תמציתית של תאריכים ועובדות סיפר על הוריו, ילדותו ונעוריו. בכמה קווים יבשים, בלי להביע רגשות או לחוות דעה, הצליח להתוות סיפור חזק מאין כמוהו.

מודיאנו סירב להתראיין על הספר הזה, ואמר רק שהיה לו צורך “להוציא את הדברים החוצה“, להיפטר מהם אחת ולתמיד.

אוהביו של הסופר התפעלו מההישג, והתרגשו לקרוא סוף־סוף את האוטוביוגרפיה האמיתית אחרי כל כך הרבה “כאילו־אוטוביוגרפיות“, אחרי כל אותם סיפורים שהבדיה והמציאות כרוכות בהם לבלי הפרד, והם רצופים הטעיות מכוונות ורמזים מתעתעים עד שכבר אי אפשר לדעת אם אכן היו אי פעם חיים אמיתיים שמהם ניזון כל אותו זיכרון פורה. אך בה בעת, הם גם חששו: האם האוטוביוגרפיה מסמנת את קץ הרומן? האם כעת, אחרי שסיפר “מה באמת היה“, יש טעם בהמשך המסע?

כעבור שנתיים באה התשובה, עם “בבית הקפה של הנעורים האבודים“: מודיאנו טיפוסי ומשובח, אמנות הרומן שלו בשיאה. מאז כתב עוד שלושה ספרים, בכללם “עשבי הלילה“; האחרון שבהם, “כדי שלא תלך לאיבוד בשכונה“, ראה אור שבועות מעטים לפני הזכייה בנובל. לא נראה שמודיאנו מתכוון להפסיק בקרוב. החיפוש בעקבות הזמן האבוד נמשך.

ניר רצ'קובסקי הוא סופר, מתרגם ועורך. תרגם את ספרו של מודיאנו "בבית הקפה של הנעורים האבודים" שראה אור לאחרונה בהוצאת 
אחוזת בית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בנובמבר 2014, ב-גיליון תולדות תשע"ה - 902 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: