ציפור רבת יופי | רבקה שאול בן צבי

שירתה הצנועה, העדינה אך נוקבת בישירותה, של מלכה נתנזון מציעה חיבור בין פשטות ומורכבות ובין סבל והומור. משוררת של אמת 

 37600000949bציפור מכונסת כנף

מלכה נתנזון

ספרא, 2014, 191 עמ'

פתח בווידוי קטן: אינני אוהבת משוררים זחוחים. להשקפתי, יש משוררי אמת ויש כותבים מיומנים בעלי רגישויות פואטיות שמיטיבים להפיק שירים שנחשבים טובים, אך אינם מעניינים באמת. איך מבחינים ביניהם? האמת היא שלא תמיד מבחינים, כי טכנאי שירה יודעי מלאכתם ומחשיבי כתיבתם יודעים לתעתע אפילו בעצמם. משוררי האמת, לעומת זאת (תחשבו על זלדה כדוגמה עילאית), באים ממחוזות של כאב ותהיות, ושירתם הצנועה ונטולת הקלות והזחיחות מתבלטת כמו ורד אמיתי בין פרחי נייר.

משוררת כזאת היא מלכה נתנזון, שרק לאחרונה זכיתי להתוודע לשיריה, וקראתי אותם בהפתעה גדולה ובתחושה של גילוי; טיפין טיפין קראתי, כי האינטנסיביות הקודחת שבכל שיר ושיר תובעת הפסקות נשימה. לפנינו שירים יפהפיים גם בנוראותם החווייתית, שמגיעים לממד כלל אנושי בנושאיהם הקיומיים: אהבה ותשוקה, אִמהוּת ואבהות, פרדה ואובדן, מחלה וכיליון, משפחה ועולם הילדות, זיכרונות שואה שמופנמים בקוד המשפחתי, התמודדות עם הגורל, יחסי הגוף והנפש, ארוס ותנטוס, חוויית האור וחוויית החושך.

מלכה נתנזון היא בת לניצולי שואה, שאחיה הגדולים נרצחו על ידי הנאצים ואביה נפטר בילדותה. סאת הסבל הוסיפה להתמלא במשך עשרות שנים כאשר אמנון בעלה נפצע במלחמת ההתשה, וסבל מפוסט טראומה במשך עשרות שנים. על כך כתבה מלכה נתנזון ספר ביוגרפי מרתק בשם "ללב יש היגיון משלו" (עקד, 2013). מלכה התעקשה להישאר עם הבעל הפגוע ולתמוך בו בכל סיוטיו ונפילותיו, ובד בבד לגדל את שני ילדיהם ולדאוג לענייני הקיום המורכבים כל כך.

ואולי ההתמודדות הקשה הזאת נתנה אותותיה בבריאותה, כי בשנה האחרונה מתמודדת המשוררת עם מחלה קשה, וכמו רחל בשעתה היא מעלה את שיריה מעומק הכאבים הגופניים והנפשיים, וכותבת ליריקה זכה ואותנטית עד לשד העצמות. שיריה זכו בפרסים ובהכרה של אישים בתחום התרבות. "אלכימאית של מילים" כתב עליה גד קינר. ואני כבר ממליצה לקוראים להגיע לשיריה המועלים באינטרנט במסגרת מצגת של שרה שץ וליהנות מחוויה הממזגת שלושה מדיומים.

הזכרנו את רחל, ושיריה אכן מהדהדים פה ושם בספר, כארמזים דקים; למשל בשיר 
"הדף הלבן" (107). אך אם בשירי רחל שולטים צבעי פסטל רכים, הרי שירי מלכה נתנזון מתאפיינים בצבעים קשים וחזקים, בתמונות עדינות אך גם חריפות במיוחד ובתחושה של מגע ישיר ולעתים אכזרי עם תהומות הקיום. ולמרות שבכל יצירה אמנותית קיים משחק אסתטי, הרי ביצירות החשובות באמת לא המשחק נוכח בחוויית הקורא, אלא הממד האנושי החשוף.

זהבי אפלבאום, פריחת השקד מתוך התערוכה "מהמקום בו אני עומדת" המוצגת במרכז בית שמואל ירושלים

זהבי אפלבאום, פריחת השקד
מתוך התערוכה "מהמקום בו אני עומדת" המוצגת במרכז בית שמואל ירושלים

מטענים תרבותיים

הספר נפתח בשירי אהבה עדינים המשקפים קשר שעל סף התהום המשותפת. האהבה מעוצבת כהיתוך וכטוטאליות, כמסירות אין קץ וכגאולה פנימית בתוך נבכי המציאות הקשה. יש באהבה קדושה; היא "האינסופי בסופי" (שלינג) וקיומה הנשגב מבצבץ מפכי היומיומיות. הנה טעימה קטנה: "זה ריח הקפה וריח ההל ואור פניך השואל" ובסיום: "הַדּוּדָא בידך / – בידי תשוקתו / בינינו הניחוח" (מתוך השיר "כפרוכת בהיכל קדושה", עמ' 9).

סגנונה של נתנזון מתיך פשטות ומורכבות. המשפטים השיריים נוקבים בישירותם ובפשטותם החשופה, אבל זה רק קצה הקרחון. אפקט עז ביטוי נוצר על ידי ההיחשפות למטענים תרבותיים מגוונים מהיהדות ומתרבות העולם. כך למשל הכותרת "גם כי אלך" (עמ' 12) מהדהדת את גיא הצלמוות שבמזמור כ"ג בתהילים, וגם את הבית האחרון בשירה של רחל "כנרת" (שם הרי גולן), שבו מתרפקת המשוררת על יופי רחוק שהיא מתגעגעת אליו, וגם בו נרמז ספר תהילים: "גם כי איוורש ואהלך שחוח". ולא ברור האם בשירה של נתנזון נרמזת הנחמה שבהמשך הפסוק: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני"? או אולי הנחמה היא האהבה? כי בכוח האהבה "שבע אפול, שבע אקום" וצדקת האהבה, רומזת המשוררת, אולי תקים אותה מנפילותיה.

דימויים עזי ביטוי מופיעים בשיר נפלא בשם "מכוערת אחת". שיר המתאר חוויה ידועה של סבל בילדות, הערצה למלכת כיתה כלשהי והתבטלות בפניה. על עומק הכאב של חוויות ילדות כתבה מרגרט אטווד וכתבו רבים אחרים, והמשוררת, אישה יפהפייה כפי שמשקפות תמונותיה, חוותה כמו רבים ורבות את עומק הסבל של ילדות נטולת ביטחון אישי:

וְהָיִיתִי ־

יַלְדָּה כְּעוּרָה

מְחַפֶּשֶׂת

לְהִבָּלַע

וְהָיִיתִי מֻרְעֶלֶת אַהֲבָתָהּ

רְעָלַת אַהֲבָתָהּ עַל פָּנַי

בְּנֵי מֵעַי נִשְׁפָּכִים

אֶל בִּיבֵי

מַלְכוּתָהּ

(עמ‘ 55)

הומור שחור

השיר "מרי פופינס בדרך לבית החולים" מתאר סיטואציה חוזרת של מעבר מביתה לבית החולים וחזרה הביתה, כאשר המשוררת עטופה בשכבות רבות ומחזיקה בידה מטרייה וחלונות הרכב נאטמים בכיסויים שחורים, כי בהיותה בטיפול כימותרפי־ביולוגי ניסיוני אסור לה להיחשף לשמש. בקריאת השיר חשים גם את ההומור הדק בהשוואת עצמה לאשת טליבאן ולמרי פופינס הפורחת באוויר, אך בעת ובעונה אחת עולים גם הצלילים הקודרים מהצבע השחור האופף את המכונית, ומיחס ההיפוך לדמויות השונות שהיא מעלה.

כמו סינדרלה היא מנסה להציל פיסת חיים לפני שעת חצות, שאז נאלצת סינדרלה לחזור למציאות המרה, והכרכרה (המכונית) הופכת לדלעת. וכמו פנלופה, פורמת אריגתה מה"אודיסיאה", היא שוזרת והדברים נפרמים. וצל של חיוך יש בהשוואתה "כאחת מגבירותיו של מאנה" עם המטרייה השחורה־צהובה כתוספת הגנה מפני האור. אך כל הצחוקים הקלים נמוגים מול חזיון הצבע השחור האופף ומוביל את המשוררת אל הבית הרביעי הקצר, הנסמך אל הייאוש המוחלט של ביאליק בשירו "מי אני ומה אני", שיש בו רמזים קשים למוות גופני ונפשי ולשלילת אור השמש. השיר מסתיים בתמונת ריחוף אירונית של מרי פופינס. גיחוך מר על פני תהום הכאב וחרדת המוות.

חוויה של סבל עשויה להעלים את הזולת הסובל, אך אצל מלכה נתנזון נראה שמתוך סבלה היא נפתחת לסבלם של האחרים. רבים משיריה הם שירי כאב על סבל זר שאותו ניכסה בשיריה, ויש בהם מחאה נגד הרשע והזדון. "מרוסיה הקטנה" (עמ' 150) מספר על נפילתה של נערה מאוקראינה, שמחלום נעורים על פרנסה מגופה המלבלב נפלה לביבים של התחנה המרכזית הישנה. הנערה מלכתחילה תכננה למכור את גופה בדרך זאת או אחרת, אך אסרה בדמיונה על הגברים לגעת בנשמתה. נערה שלמרות העיוות המוסרי המובנה בה מצטיירת כפרח רענן ותמים, עם רמז קל לבובות של דליה רביקוביץ':

בֻּבַּת חַרְסִינָה מֵאוּקְרָאִינָה חָלְמָה לִהְיוֹת מוֹדֵלִיסְטְקָה

אוּלַי אַרְטִיסְטְקָה

אוּלַי אֲפִלּוּ פרוֹסְטִיטוּטְקָה קְטַנָּה שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

צירוף בלתי שגרתי של חלום זנותי ותום נעורים מתנפץ באופן האכזרי ביותר:

עַל מָרוּסְיָה הַקְּטַנָּה גְּלוּיַת פָּנִים רְעוּלַת נְשָׁמָה

שֶׁכָּל הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּהּ מְבֻתָּקִים

קְרוּמִים קְרוּמִים

פְּזוּרִים וּרְמוּסִים

השורות האחרונות מזכירות במקצבן את "נקבים נקבים, חלולים חלולים" והקונוטציה הסקרלית מתקשרת במהופך לתיאור התחנה המרכזית במטפורות מהשדה הסמנטי של שירותים מסואבים. שיר מצוין. מטלטל ומורכב.

רבים הם השירים המצוינים והמיוחדים בספר זה. כותרת הספר היא "ציפור מכונסת כנף". המחקר הפמיניסטי עמד על תופעה מעניינת, שלפיה דימויי ציפור בכלוב מופיעים רבות בשירה ובפרוזה של נשים יוצרות. כאן אין כלוב, אך הציפור מכונסת. מביעה התבוננות פנימית מאוד מעודנת. הכנפיים מסוככות עליה. המרחב אינו אופציה כי חייה מתכנסים אל עצמה. וכאן, לא הכלוב הפמיניסטי אלא התבוננות פנימית מאוד מעודנת אל עצמה. כותרת שבתמציתיות שקטה משקפת את המצב הקיומי המתואר בשירים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-21 בנובמבר 2014,ב-גיליון תולדות תשע"ה - 902, שירה. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: