פרודיה בדרך האבות | אבי־רם צורף

חייו של יצחק מחקים את מעשיו של אברהם, אך מתוך הומור וקריצת עין. את השגב וההוד של אבי המשפחה תופס סיפור הנטוע בקרקע האנושיות

דמותו של יצחק איננה מהווה לרוב מוקד למשיכה. בהשוואה לשני עמיתיו למועדון האקסקלוסיבי של "שלושת האבות", אברהם ויעקב, אביו ובנו, מחווירה דמותו של יצחק ונראה שצילם גדול הממדים של השניים מאיים להותירה באפלה. אברהם מתייחד באמונתו ובצייתנותו חסרת הפשרות מחד, ובחוצפתו כלפי שמיא מאידך. סיפוריו של יעקב למן רגע הולדתו וכלה ביחסיו המורכבים עם בניו מתוארים לפרטי פרטיהם. בכל ים הסיפורים הללו טובע סיפורו של יצחק, ומותיר בקרבנו רושם כי את כרטיס הכניסה למועדון המרשים הוא רכש רק בשל ייחוסו המשפחתי. יחד עם זאת, מיריעת הסיפורים הקצרה של יצחק ניתן לדלות הבזקים מדמותו, המנסה לחמוק מאור הזרקורים ומעדיפה להיוותר בשוליו של הסיפור המקראי.

דמותו של יצחק מתאפיינת בראש ובראשונה בשמו, אפיון המתעצם באמצעות דבריה של אמו לאחר לידתו: "צְחֹק עָשָׂה לִי אֱ־לֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי" (כא, ו). מוטיב הצחוק עוד ישוב בהטיות שונות במהלך סיפוריו של יצחק, ונראה שהוא מהווה ביטוי מרכזי המסמל את דמותו – זהו האב היחיד שההומור הוא שמו. פעולותיו אינן נמדדות ביחס לצו שבו הוא מחויב או לבשורה שהוא נושא. יצחק משוחרר מנטל נשיאת הלפיד, והוא קרוי על שם השיבוש והערעור החושפים את ערוותו של הסדר הקיים. לידתו של יצחק היא רגע של היפוך, שבו עולם אינו נוהג כמנהגו – היא מפצירה בנו כקוראים לאמץ נקודת מבט מחויכת על הסיפור, לקרוא את יצחק כדמות שוליים סאטירית המבקרת בקריצת עין את הדמויות העומדות במרכז.

החיקוי הוא מעשה סאטירי. אברהם ויצחק, אנתוני 
ואן דייק, 1617

החיקוי הוא מעשה סאטירי. אברהם ויצחק, אנתוני 
ואן דייק, 1617

שניות ביחסים

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק". סיפורו של יצחק כדמות פעילה נפתח בתיאור ייחוסו המשפחתי כבנו של אברהם, אך מערכת היחסים ביניהם מתאפיינת בשניות. יצחק מתואר כמי שהולך בדרכו של אביו, לעתים אף בצורה כמעט חקיינית, ובה בעת הוא נראה כדמות שונה כמעט לחלוטין, כזו אשר מבקשת להתנער מן הייחוס המשפחתי המעיק עליה.

הפרֵדה כביכול מן האב מתרחשת ברגע שלאחר העקֵדה. יצחק, שמותיר את אברהם לבדו לאחר שזה איים לשחטו ומניח לו לשוב אל נעריו וללכת עמם לבאר שבע (כב, יט), נותר עם תמונת המאכלת שהונפה לנגד עיניו. מרגע העקדה והלאה לא מסופר לנו כל פרט על מפגש בין אברהם ויצחק. אברהם אמנם פועל על מנת למצוא ליצחק בת זוג אך במהלך כל הפרשייה הזו איננו עדים לכל מגע בין השניים.

לאחר מכן מתואר אברהם כמעניק את כל רכושו ליצחק: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק" (כה, ה), אך ניתן להניח שיש כאן מעין ביטוי המעיד על צוואת רכוש, ואין כאן תיאור של תמונה ממשית. כאשר נאסף אברהם אל עמיו, מתוארת קבורתו על ידי יצחק וישמעאל. תיאור זה נחתם בפסוק "ויהי אחרי מות אברהם ויברך א־להים את־יצחק בנו וישב יצחק עם־באר לחי ראי" (כה, יא)־ אברהם איננו מברך את יצחק כפי שזה עתיד לברך את בניו. המנהג המשפחתי של העברת ברכת האב אל הבן לא מתרחש כאן, והקב"ה הוא המברך את יצחק, עד כי בקריאה רדיקלית של הפסוק קשה לעמוד באופן ברור על התייחסותה של המילה "בנו", שמיקומה התחבירי הוא מעומעם, וניתן לייחסה הן לאברהם והן לא־לוהים, עדות נוספת להתרופפות הקשר בין האב ובין בנו.

עם זאת, לא ניתן לדבר כאן על פרדה של ממש. דמות דיוקנו של אברהם מוסיפה ללוות את יצחק במהלך כל סיפוריו, ונדמה כי הוא מוסיף לפסוע בשבילים שבהם פסע אביו. אך דווקא בפעולתו החקיינית של יצחק, כך נראה, טמונה גם העין הקורצת. מעשה החיקוי איננו מבטא בהכרח המשכיות או הליכה בדרכו של אברהם. החיקוי הוא מעשה סאטירי; הוא מערער על מושא החיקוי שלו תוך שהוא מאמץ אותו. אין חפיפה מוחלטת בין החיקוי לבין הדבר שהוא מחקה, יש בו איזו צרימה המאפשרת את נקודת המבט המחויכת המערערת על מושא החיקוי. יצחק הוא סאטיריקן ההולך בדרכיו של אביו ומייצר את הצרימות המאפשרות להתבונן בדרכים אלה בקריצת עין.

יצחק הולך לגרר לאחר שאת הארץ פוקד רעב "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם". הרעב כאן מושווה לרעב אשר פקד את הארץ בימיו של אברהם, אשר בעקבותיו ירד למצרים. בשלב זה מתגלה הקב"ה ליצחק ומונע ממנו ללכת בדרכו של אביו (כו, ב־ה):

אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך […] והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך […] עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי.

הקב"ה פותח את דבריו בציווי האוסר על יצחק לרדת למצרים בעקבות אביו. לעומת אברהם, האב הנודד, אשר הפעולה המסמלת את מהותו היא ההליכה, ה"לך לך" (יב, א; כב, ב), מתאפיין יצחק בנינוחות, המתבטאת בפעלים שבהם משתמש הקב"ה בהתגלותו אליו – "שכן"; "גור". הפעלים הללו מבטאים הרגל וחזרה, שאינם כרוכים בחיפוש מתמיד אחר ייעוד מסוים אלא בהשלמה עם הקיים. והנה, על אף שבפתיחה מבדיל הקב"ה את שתי הדמויות זו מזו, בסוף דבריו הוא מעלה את זכרו של אברהם במפורש, כמי שמזכה את יצחק בקיום השבועה, ובכך מלמד, כאמור, על היחס הדואלי שמקיים יצחק עם דמותו של אביו.

התנהלות אנושית

לאחר התגלותו של הקב"ה מחליט יצחק ללכת בדרכי אביו, אם כי בצורה שונה, ומתיישב בגרר, שבה התיישב אברהם כמה שנים קודם לכן, ואף חוזר על התכסיס שיישם אברהם פעמיים – זיהוי אשתו כאחותו. עם זאת, תיאור השימוש בתכסיס זה שונה בשני הסיפורים. בעוד אברהם מתואר כדמות אקטיבית, היוזמת את הזיהוי – "ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי הוא" (כ, ב) – יצחק מתואר כמי שמגיב לשאלות הסובבים אותו: "וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחתי הוא כי ירא לאמר אשתי" (כו, ז). אברהם מתכנן באופן מדוקדק כיצד להערים על בני המקום ובכך להגן על עצמו, בעוד יצחק נחפז לענות לשאלותיהם של הרבים מתוך פחד ויראה רגעיים.

בשני הסיפורים מתגלה התכסיס במהירות, אך אופן הגילוי מלמד יותר מכול על השוני העצום בין הסיפורים ובין דמויותיהם הראשיות. בסיפורו של אברהם פוקד אלוהים את אבימלך בחלום הלילה, ומתרה בו כי ימות כעונש על לקיחתה של שרה אלא אם כן יתפלל עליו אברהם, אשר מתואר כנביא. לעומת זאת, בסיפורו של יצחק מגלה אבימלך את התכסיס בצורה העומדת בניגוד מוחלט לשגב ולחרדה המאפיינים את רגע הגילוי בסיפור האברהמי: "ויהי כי ארכו לו שם הימים וישקף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו" (כו, ח). בניגוד לאברהם, יצחק חושף את עצמו ברגע הקרבה המינית אל אשתו, וכך מבין אבימלך את ניסיון ההערמה שלו.

כהמשך לכך, שני הסיפורים שונים בתגובתו של אבימלך. בעוד מול אברהם טוען אבימלך "מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדלה" (כ, ט), כאשר הוא עומד מול יצחק הוא מסתפק באמירה "אך הנה אשתך היא ואיך אמרת אחתי הוא […] מה זאת עשית לנו כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם" (כו, ט־י). החרדה והיראה המאפיינות את דבריו של אבימלך לאברהם מוחלפות בעמדת המוכיח שהוא תופס מול יצחק.

הפער ממשיך ובולט גם הלאה. בסיפורו של אברהם מפצה אותו אבימלך בצאן ובקר, עבדים ושפחות, ומאפשר לו לשבת כאוות נפשו באחת מאדמותיו. מעמדו של אברהם, המתואר כנביא, מטיל את אימתו על אבימלך וגורם לו לנהוג בו בצורה האופיינית לבני מלכים. אך כאשר אבימלך חושף את תכסיסו של יצחק הוא רק מעניק לו ערבות לביטחונו האישי: "ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנגע באיש הזה ובאשתו מות יומת" (כו, יא). אבימלך איננו מפצה אותו או מציע לו את אדמותיו. אבימלך נוהג ביצחק כבאחד מנתיניו, ולא כבאורח עתיר זכויות.

סיפורו של יצחק בגרר פוסע אפוא בשבילים שכבשו סיפוריו של אביו, אך בשוליהם. הסאטירה המקראית המונטי־פייטונית של יצחק ממירה את השגב וההליכה בגדולות המאפיינים את התנהלותו של אברהם ברצף של חששות, אי־הבנות וכישלונות המוכרים לכול. חשיפתה של תרמית ה"אחותי היא" על ידי תפיסתו של יצחק ברגע שהוא מצחק את אשתו מצביעה על הצחוק הנדמה כעומד בשורש הסיפור. הסיפור, שאיננו יכול להיקרא אלא בזיקה לסיפורו הזכור של אברהם העומד ברקע, מביט עליו בהומור וקריצת עין. הנמכתו של השגב האברהמי, על פי קריאה זו, היא פעולה סאטירית ביקורתית המציבה כנגד עמדה זו דפוס של התנהלות אנושית שרגליה נטועות בקרקע העולם הזה. עמידתה מול שמיא איננה כזו הדוחה את רגעי הכישלון ואת אי הנעימויות אלא דווקא כזו הצומחת מתוכם.

השתקעות במקום

לאחר שנתפס על ידי אבימלך בוחר יצחק להשתקע בגרר: "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (שם, יב). הזריעה מצטרפת אל ההשתכנות והמגורים שהוזכרו לעיל, כפעולה המבטאת השתקעות והתקשרות למקום אחד. ברכת ה' המוענקת ליצחק איננה מתבטאת בסגולות רוחניות של נבואה, אלא במציאת מאה השערים ובהתעצמות כלכלית: "ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי־גדל מאד" (יג). כתוצאה מכך אבימלך מבקש ממנו לעזוב את גרר, והוא אכן עוזב וחונה בנחל גרר. ברגע זה שב אברהם ופוקד את סיפורי בנו:

"וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר […] וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו".

המלה "אביו" שבה וחוזרת כאן חמש פעמים. מעשה החיקוי נמשך. יצחק חופר את אותן בארות שחפרו עבדי אביו ואשר נסתמו על ידי הפלשתים, ואף קורא להן בשמותיהן הראשונים, ובכך חותם עליהן את שמו של אביו. אך גם כאן החיקוי איננו אלא סמל לערעור על דרכיו של אברהם. בעוד אברהם מוכיח את אבימלך במהלך טקס השבועה רב הרושם על הבאר שגזלו ממנו עבדיו, יצחק מצוי בלבו של סבך המאבק בין רועיו לבין רועי גרר. הוא איננו מעיד בשבועה על שייכותה של הבאר שחפר, אלא עובר מבאר אחת לאחרת בתקווה למצוא מנוחה.

במהלך חפירת שלוש הבארות קורא להן יצחק בשמות – עשק, שטנה ורחובות. יצחק נותן לבארות הראשונות שמות המבטאים את חיי המריבה שהיו מנת חלקו, לעומת שמה של הבאר השלישית המבטאת את חתימתו של פרק חיים זה. שמות הבארות עוקבים אחר העליות והמורדות שהוא חווה; הם אוצרים בתוכם את ההתפלשות בבוץ המריבה ואת היציאה מתוכו. הפנייה כלפי שמיא איננה מתרחשת אלא ברגע שבו יצחק מגיע באמת אל רגע המנוחה.

גם לסיפור הברית הנכרתת בין יצחק ובין אבימלך קיימת מקבילה ספרותית בסיפורי אברהם. סיפורו של אברהם מעוצב כסיפור סמלי חוצה זמן ומקום. אבימלך, שהעניק לאברהם מאדמותיו הטובות בעקבות התגלותו של הקב"ה אליו בחלום הלילה, בא בדרישה לאברהם כי "כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי", וניכרת כאן עליונות (מוצדקת, לכאורה) של אבימלך מול אברהם. שבועתו של אברהם לאבימלך היא שבועה חוצת דורות וזמנים. אבימלך דורש כי תוקפה של שבועת אברהם תהיה גם כלפי צאצאיו. אברהם, שאבימלך מזהה אותו כנביא, מתפקד, גם בחלק זה של הסיפור, כמי שנושא בעול זה.

ברית בין אחים

סיפור הברית בין יצחק ואבימלך ממשיך את הקו הפארודי שהצטייר בסיפוריו הקודמים של יצחק. יצחק, שחויב לעזוב את גרר בעקבות התעצמותו הכלכלית, כבר עומד בבאר שבע כאדם מבוסס, ותמונתם של אבימלך ופיכל הבאים לפקדו נראית כתמונה של רצון לפיוס. יצחק אף פונה אליהם בשאלה "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם" (כו, כז), לאמור: הגעתם חשודה, מאחר שהקשר ביניהם כבר התנתק. מתגובתם ניתן ללמוד כי הם חשים מאוימים שמא ישיב להם יצחק כגמולם. הם מבקשים לכרות ברית עם יצחק לאחר שראו, לטענתם, כי מוענקת לו ברכת ה' שאותותיה ניכרים באדמתו ובבארותיו: "ראו ראינו כי היה ה' עמך… ונכרתה ברית עמך". תוכנה של הברית הוא הבטחת השלום בין משפחתו של יצחק, הנתפסת כבעלת כוח גם במישור הפוליטי, לבין אבימלך, המבקש להדגיש את הביטחון שלו זכה יצחק תחת חסותו, ואת שילוחו בשלום.

יצחק מסכים לכרות את הברית ולעדות על כך אף מקיים משתה: "ויעש להם משתה ויאכלו וישתו… וישבעו איש לאחיו… וילכו מאתו בשלום". התמונה המתוארת כאן היא כמעט פסטורלית. שבועת יצחק לאבימלך מתוארת כשבועת "איש לאחיו", ואבימלך ופיכל הולכים חזרה לגרר "בשלום". גם כאן עובר השגב המאפיין את סיפור אברהם הנמכה ומוצב כחלק מתוך מערכת יחסים פוליטית אשר איננה מבקשת להיחלץ מגבולות העולם הזה. השבועה האבסולוטית חוצת הזמן והמקום מפנה את מקומה לשבועה בין איש לאחיו. עדות שבע כבשות הצאן מוחלפת בעשיית המשתה. יצחק מוסיף לחקות את אביו ובה בעת לערער על דרכיו.

קריאת סיפורי יצחק כסיפורים סאטיריים עשויה, אם כן, להאיר את דמותו כדמות המערערת על דפוסי הגיבור המקראי האברהמי. ההתבוננות ביצחק כחקיין מאפשרת לראות את סיפוריו כהמשכיות וערעור הכרוכים זה בזה – יצחק מציב דרך מעשה החיקוי עמדה דתית המאתגרת את זו של אביו, עמדה המציבה תחת השגב את הקיום, על היבטיו הנמוכים, כביכול, והגבוהים גם יחד, המשמשים זה עם זה בערבוביה.

אבי־רם צורף מלמד במדרשת "באר" בירוחם ודוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בנובמבר 2014, ב-גיליון תולדות תשע"ה - 902 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. בדיוק לפני יומיים כתבי על כך וגם שיערתי שסיפור יצחק, רבקה ןאבימלך הוא מעין פארודיה שנונה על שני הסיפורים הקודמים של אברהם (כמו ש'הטוב, הרע והמכוער' הוא פארודיה מתוחכמת על המערבונים הקלאסיים) –
    http://ivri.org.il/2014/11/sister-wife/
    כבר כשכתבתי זכרתי במעורפל שרעיון הפארודיה בסיפורי יצחק הוא לא רעיון שלי, אבל לא זכרתי מי ומה… לאור קריאת המאמר הזה נראה לי שגם הכותב ראה את זה איפשהו ושיבץ במאמר –

    אולי זה דב אלבוים ב"חיי עם האבות"? (זכור לי כספר גרוע במיוחד, אבל הרעיון מתאים לו).

  2. אהלן! האמת שלא היכרתי את הרעיון ממקום אחר, אבל שמח לדעת שיש שותפים לרעיון… 😉

  3. בתחילה, נהניתי מהמקוריות בקריאת הסיפורים על יצחק בצורה זו, אך לפני הסיום התחיל לבי לכאוב. הספורים של יצחק אינם פרודיה, אינם מצחיקים. אין כאן הומור. יש כאן השוואה, ללא ספק. ההשואה היא טרגדיה, לא פרודיה.
    יצחק היה בן של אדם גדול. אמנם בן אהוב, אבל סובל. אם לא לפני העקידה – אז בעקידה, ואחרכך. יש אומרים שזה טבעי והכרחי שבנו של אדם גדול יסבול. כל אדם גדול – והרבה לא כל-כך גדולים – "עוקדים" את הבן שלהם, אולי יותר מבן אחד.

    אברהם היה מנהיג של אנשים – לא שמענו על יצחק מילה שרומזת על כך. אין ליצחק חברים, אין לו צבור. יצחק אדם בודד, אפילו עם אשתו אין לו שיחה. ראה פירוש הנצי"ב בהעמק דבר ובהרחב דבר. יצחק לא מצליח כמו אביו, כפי שציין אבי-רם צורף, שחי בצל אביו. ובודאי היחס מורכב, אך כולל ריחוק וכאב ליצחק.

    ובכל מה שיצחק עושה, גם כשמצליח כלכלית – הוא צל של אביו. לאחר שהצליח כלכלית, הוא ירד מנכסיו, ובזקנותו, בתקופה שבו יצחק מברך את בניו – היה כבר עני, לפי אבן עזרא. [אבן עזרא משכנע הרבה יותר מהרמב"ן שאינו יכול לקבל את פירוש אבן עזרא].

    זה לא פרודיה, זה טרגדיה. טרגדיה טבעית, אולי בלתי נמנעת. לא בבחינת גזירה, אלא בבחינת טבע.

    • אברהם ויצחק בהקבלה לדוד ושלמה

      בעוד אברהם נאלץ לצאת לגלות בזמן רעב, יצחק נשאר בארץ, ומצליח לזרוע ולראות ברכה בעמלו גם בשעת הרעב.

      אשתו של אברהם נלקחת פעמיים בידי מלך זר. אמנם אין ה' נותן לגעת בה, אך את החווייה הבלתי נעימה של הילקחות לביתו של מלך זר, נאלצת שרה לעבור. לעומת זאת, אצל רבקה יורד אבימלך ממחשבתו הרעה עוד בטרם הגיעה לכלל מעשה.

      בעוד אצל אברהם, היה צריך להכות את פרעה ואבימלך מכות נאמנות – אצל יצחק די בגילוי האהבה בין יצחק לאשתו כדי לעצור את אבימלך.

      בעוד אברהם נאלץ להרחיק את בנו מביתו, בחכמתה של רבקה, יצחק אינו יודע כלל על היריבות הקשה בין בניו. עשיו נשאר בבית, ויעקב נשלח ללבן כדי למצוא אישה, ובסופו של דבר הוא חוזר עם משפחה גדולה ורכוש גדול, ובדרך מתפייס עם עשיו. את יצחק סועדים באחרית ימיו שני בניו, בלי שיידע כלל שאי פעם נפגמה האחווה ביניהם.

      אולי יש להשוות את מצבם של אברהם ויצחק למצבם של דוד ושלמה, שדוד עובר נסיונות ומאבקים קשים, בעוד ששלמה חי בשלום. כיצחק שאבימלך בא אליו ממרחק לכרות איתו ברית שלום, כך מגיעים מלכים אל שלמה כדי להתחבר אליו.

      בימי שלמה התגשמה ברכת יצחק: ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש', וכך בלי מלחמות זוכה שלמה למשול בכיפה, כברכת יצחק: 'יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך' .

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. פארודיה או הגשמת החזון?

    בס"ד ב' בכסלו תשע"ה

    יש צחוק של לעג ויש צחוק של שמחה.

    אין שמחה כשמחתו של האב בראותו את בנו ממשיך בדרכו, לא רק כחיקוי מושלם של מעשי האב, אלא מתוך הבנה פנימית של ערכי האב, המביאה לידי העמקה, הרחבה ויכולת לסלול גם דרכים חדשות המבוססות על היסודות האיתנים שהקים האב – 'בן חכם ישמח אב'.

    יצחק נאמן לחלוטין לאברהם ולדרכו. אף בהיותו אדם מבוגר בן ארבעים – מקבל יצחק ללא עוררין את האישה שמצא לו עבדו של אביו, וביניהם צומחת אהבה, יצחק מוצא באשתו את דמות אימו, ורק אז מוצא הוא תנחומין על מות אימו. אולי משום כך נשלח זקן הבית, המכיר את שרה עוד מימי צעירותה. יודע אברהם שבנו זקוק לאישה שתזכיר בדמותה את שרה החכמה והנמרצת.

    יצחק הולך בדרכו של אברהם, 'דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. אך מחדש חידושים.

    הוא ממשיך לעסוק במקנה כאביו, ועם זאת פותח בדרך חדשה – עיסוק בחקלאות, להגשים את ההבטחה האלקית לאביו: 'לזרעך אתן את הארץ הזאת. בעיצומם של ימי הרעב הוא זורע ומוצא ברכה בעמלו.

    יצחק מחדש חידושים גם בהלכות חינוך. הוא מודע להתנהגותו הבעייתית של בנו הגדול, שלוקח נשים מבנות כנען למורת רוחו. הוא עוקב בדאגה אחר נטייתו של הבן לעסוק בציד, דרכם של נמרוד 'גיבור ציד לפני ה", ושל ישמעאל 'רובה קשת', דרך שבקלות יכולה להוביל לחיים של 'על חרבך תחיה', של 'ידו בכל ויד כל בו'.

    ויצחק מנסה לטפל בעשו בדרך הסבלנית בה ניסה אברהם לטפל בעולם כולו – בדרך הקירוב. יצחק מעודד את עשו ללכת בנטייתו, אך לרתום אותה למעשה מצווה של כיבוד אב.

    את שאיפתו של עשיו לפתח קריירה כצייד, מנסה יצחק למתן לא בתוכחות, ביודעו שאלה לא יועילו – אלא דוקא בדרך הברכה!

    יצחק שולח את עשיו לצוד ציד כדי להתברך, אך בטרם יזכה לברכה – צריך לעבור עשיו משוכה: לא רק לצוד, אלא גם לבשל! תוכיח את עצמך גם במטבח, הלא ביתך צריך להיות כביתו של אברהם, שבו בעל הבית עומד ומכין אוכל ומגיש אותו לאורחים אלמונים המגיעים אליו! כמה נחת היתה ליצחק בשמעו את עשיו מדבר ברכות ובעדינות 'הקול קול יעקב', כנראה שהתעסקותו במטבח פיתחה בו מעט רכות וסבלנות.

    ואז מנחית יצחק על עשיו את המהלומה: 'ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש' – ייעודך לא לחיות על החרב! ייעודך להיות כמוני, עובד אדמה, המעבד בסבלנות את אדמתו, חורש וזורע, קוצר ואוסף, זורה וטוחן, לש ואופה – אוכל את לחמו ביגיע כפיו! בני הצייד, כתות חרבך לאת והיה ל'פלאח', ודוקא בדרך השלום תגיע להצלחה 'יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים'!

    אף בהלכות התמודדות עם עקרות, ממשיך יצחק את דרכו של אברהם ומתפלל. אך גם כאן הוא מחדש חידוש גדול. בעוד אברהם מבקש: 'הן לי לא נתת זרע', יצחק אינו מבקש על עצמו, אלא 'ויעתר יצחק לנכח אשתו'. (אולי משום כך צודקת רבקה בדרישתה לקבוע מי יהיה 'הבן הממשיך', הרי בקשת הבנים היתה בשבילה!)

    יהי רצון שנזכה לילך בדרכו של יצחק – 'שומע ומוסיף'!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    .

    • הפארודיה האמיתית

      מי שמתגלים בגיחוכם הם דוקא פרעה ואבימלך. במקום להתנצל, הם מעיזים להתלונן ולהאשים את הקרבן במעשה החטיפה!.

      אבל לשיא הגיחוך מגיע אבימלך השני!
      התברר לך שרבקה היא אשתו של יצחק – שב בשקט, ואל תגלה ברבים את קלונך, את כוונותיך הנלוזות שלא יצאו אל הפועל! אבל לא, אבימלך חייב לבוא בטענות! ולא עוד, הוא חייב להוציא צו פומפוזי לכל בני מלכותו: 'הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת!' למי מבלעדי הוד מלכותו היתה 'סלקא דעתא' זדונית כזו?!

      מגוחכת לא פחות התנהלותו של אבימלך בהמשך.
      הוא רואה בעיניו שיצחק בורח מכל עימות עימו. אברהם הוכיח את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדיו. לעומתו, יצחק אינו מתעמת. מגרשים אותו מכאן – עובר הוא בשלווה, בלי להניד עפעף למקום אחר שבו ימצא את מקומו בשלום. דווקא שלוותו של יצחק, מדירה שינה מעיניו של אבימלך, והוא רץ אחריו למקומו החדש כדי לכרות עימו ברית. מי יודע מה זומם האיש השלו הזה?

      כדי לשכנע את יצחק לכרות עמו ברית, מזכיר אבימלך את חסדיו הגדולים: 'כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום'. וואו…
      יצחק, כנראה הצליח לכבוש את חיוכו, הזמין את האורחים הנכבדים למשתה, ובבוקר גמל למיטיבו כחסדו 'וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום', אפילו שבע כבשות לא היה צריך להשקיע באבימלך המפוחד…

  5. גם אני בדקתי אודות דמותו של יצחק אבינו. אני מצאתי אותו איש האמת והצדק:
    http://overallsimplicity.blogspot.co.il/2014/11/blog-post.html

להגיב על הפארודיה האמיתית לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: