מנביט תפוחי אדמה בחלל | יונתן דה־שליט

אחרי שהיה להיט ברשת הגיע לדפוס הספר האלקטרוני על אסטרונאוט שננטש על מאדים ושרד. את שפע הפרטים הטכניים אולי עדיף היה לאזן במעט היבטים רגשיים

973892לבד על מאדים

אנדי וייר

מאנגלית: דידי חנוך

הכורסא וידיעות ספרים, 2014, 432 עמ'

באחד הקורסים קיבלנו תרגיל שאמרו לנו שהוא של נאס"א, סוכנות החלל האמריקנית. על פי התרחיש, נקלענו לאי בודד בלב האוקיינוס השקט, במרחק של אלפי קילומטרים מכל מקום מיושב. ניתנה לנו רשימה של ארבעים פריטים והיינו אמורים לסדר אותם על פי חשיבותם. כמובן שבחרנו את כל הפריטים שהיו מאפשרים לנו לצאת מהאי ולהפליג אל האנושות. זו הייתה טעות. טעות גדולה. על פי פתרון בית הספר של נאס"א לא היה לנו כל סיכוי להגיע לאן שהוא בשלום. היינו צריכים לבחור את הפריטים שיאפשרו לנו לשרוד באי ולחכות עד שמישהו יבוא להציל אותנו. שנים עשר מפקדים ישראלים בחרו ביוזמה, בתנועה ובמוות ודאי.

"היית הבת שכל אבא חולם עליה, אבל אז עלית על פצצה ענקית שהעיפה אותך למאדים" צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

"היית הבת שכל אבא חולם עליה, אבל אז עלית על פצצה ענקית שהעיפה אותך למאדים"
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

אמונה והישרדות

"לבד על מאדים" הוא סיפור על הישרדות, על כושר ההמצאה האנושי ועל הדחף לחיות. לחיות עוד יום. ועוד אחד. הוא גם סיפור על חברות, אחווה ונאמנות. הוא סיפור על יכולתם ועוצמתם של הגיקים, אלה שכל עולמם הוא מדע, מתמטיקה, מחשבים והנדסה. הספר שייך לכאורה לז'אנר המדע הבדיוני, אבל הוא קרוב מאוד למציאות המוכרת לנו, ולא נקרא כמשהו שלא יכול היה לקרות לנו, הקוראים.

גיבור הספר הוא האסטרונאוט מארק וואטני, חבר צוות ב"ארס 3", חללית שהובילה שישה אסטרונאוטים אל אדמת מאדים. זו הייתה המשימה המאוישת השלישית שהגיעה לכוכב הלכת השכן שלנו, ו־וואטני היה האדם ה־17 שצעד על פניו הקפואות והאדמדמות. סופת אבק פתאומית חייבה את הצוות לעזוב במהירות את הכוכב, שהפך מסוכן ומאיים מתמיד. וואטני נפצע מאנטנה שניקבה את חליפת החלל שלו וחדרה לגופו, והסערה העיפה אותו למרחק רב. שאר חברי הצוות הניחו שהוא נהרג, וחילצו את עצמם כשלבם שבור.

אבל וואטני לא נהרג. הפציעה שלו הייתה חמורה פחות מכפי שנדמה, הוא הצליח לתקן את חליפת החלל המנוקבת ולהגיע למבנה מגורים שהיה אמור לשמש את הצוות כולו במהלך התקופה שתוכננה לשהותם על מאדים. וואטני נותר לבד על הכוכב העוין, במרחק עשרות מיליוני קילומטרים מכדור הארץ. החללית המאוישת הבאה, ארס 4, אמורה להגיע למאדים רק בעוד ארבע שנים. הציוד שנמצא ברשותו, ובעיקר החמצן, המים והאוכל, לא יאפשרו לו בשום אופן לשרוד משך תקופה כל כך ארוכה. אבל כנראה שנאס"א בוחרת את האסטרונאוטים שלה היטב.

וואטני, להבדיל מאותם ישראלים שעליהם סיפרתי קודם, יודע שעליו לעסוק בהישרדות. הוא גם מהנדס מכני ובוטנאי, והוא מנצל את הידע המדעי וההנדסי שלו עד הסוף. הוא אופטימיסט ללא תקנה, וחותר ללא הרף לפרוץ את המגבלות המוטלות עליו, להרוויח עוד סול ועוד סול (סול הוא יממת מאדים, קיצור של solar day, והיא ארוכה רק במעט מן היממה בכדור הארץ: 24 שעות ו־40 דקות בקירוב), לצבור את האמצעים שיאפשרו לו לחיות ארבע שנים, ולהינצל.

כך למשל, הוא לוקח את תפוחי האדמה שאמורים היו להיות ארוחת חג ההודיה של הצוות, ובתהליך מורכב, מייגע ובעיקר יצירתי הוא מצליח להנביט אותם, לגדל תפוחי אדמה חדשים ולצבור מזון מעל ומעבר למלאי שאמור היה לעמוד לרשותו. לשם כך הוא צריך להפוך את האדמה המתה של מאדים לאדמה שיכולים להיות בה חיים (באמצעות דשן אנושי), לייצר טמפרטורה שבה ניתן לגדל את הצמחים, להפיק מים מחמצן ומימן וכיוצא באלה תהליכים שדורשים ידע רב, חשיבה מחוץ לקופסה ולא מעט אמונה.

דילמה מוסרית

הספר מתרחש בשנה לא ידועה, אבל היא לא מאוד רחוקה. במהלך מאמציו לשרוד מגיע וואטני לרכב החלל הלא מאויש פאת'פיינדר, שבאמת הגיע למאדים ב־1997 ופעל במשך מספר חודשים על אדמתו. בספר נאמר שהפאת'פיינדר היה נטוש על קרקע מאדים "כבר עשרות שנים", כך שיש לנו מושג לא רע על מועד ההתרחשויות. וואטני גם מעביר את זמנו עם סדרות טלוויזיה משנות השבעים ("שלושה בדירה אחת") ועם מוזיקת דיסקו (שאותה הוא מתעב), שמפקדת המשימה הביאה עמה למאדים והשאירה מאחור. הוא כותב לה: "מה הקטע שלך עם דיסקו? אני יכול להבין את הטלוויזיה של שנות השבעים, כי כולם אוהבים אנשים שעירים עם צווארונים ענקיים. אבל דיסקו? דיסקו?!" (עמ' 247). קיים אם כן חיבור חזק לתקופה שבה אנו חיים כעת.

הרומן נמצא איפה שהוא בין הספר "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו לבין הסרט "כוח משיכה" של הבמאי אלפונסו קוארון, בכיכובם של סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני. רובינזון קרוזו נהנה מארגז כלים עשיר שניצל מספינתו הטרופה. וואטני מנצל את הציוד הרב והאיכותי שהכינה נאס"א לחוקרי החלל שלה. סנדרה בולוק נסחפת בחלל, והסרט עוסק במסעה ההרואי והמטלטל לכדור הארץ. וואטני צריך לשרוד על מאדים.

הסרט מעלה לא מעט דילמות מוסריות. במשך חודשיים נאס"א לא מודיעה לצוות ארס 3 על כך שחברם לא נהרג, כדי לא להעיק עליהם בייסורי מצפון שיקשו עליהם במשימתם המורכבת לחזור הביתה. האם מנהלי המשימה ביוסטון החליטו נכון? בהמשך, אחד מהמדענים הצעירים והמוזרים של נאס"א מוצא דרך להגיע אל וואטני הרבה לפני שארס 4 תגיע אליו. הרעיון שלו הוא להחזיר את ארס 3 לקרבת מאדים, ולשגר אליה את וואטני ברכב חלל הנמצא על אדמת הכוכב, במרחק 3,200 קילומטרים מהמקום שבו הוא התמקם.

מדובר בתמרון מסוכן, המחייב את אנשי ארס 3 לשהות נוספת של 532 ימים בחלל, אך סיכוייו להציל את וואטני גבוהים יותר מהתוכניות האלטרנטיביות. "יש לנו סיכוי גבוה להרוג בנאדם אחד או סיכוי נמוך להרוג שישה. אלוהים? איך אנחנו מקבלים החלטה כזו?" (עמ' 243). כך במטה נאס"א. ומה יחליטו אנשי הצוות של ארס 3, חבריו של וואטני, אם הדילמה תוצג בפניהם?

הדיאלוג האנושי

הספר עשיר בפרטים טכניים ומדעיים. לקורא מאותגר מדעית (כמו כותב שורות אלה) ההמצאות והפתרונות של וואטני נראים הגיוניים ואפשריים, אך מידת העניין בהם לא מאריכה זמן. מבחינתי אפשר היה לקצר או לדלג (מה שעשיתי). לעומת השפע הטכני/מקגייוורי חסר לי מאוד ההיבט הרגשי של התמודדותו הכמעט בלתי אפשרית של וואטני.

אפשר היה לכתוב הרבה יותר על בדידותו האינסופית, על געגועיו, פחדיו, תחושות התסכול והייאוש, תהיותיו על הגורל, על כך שדווקא הוא נבחר לעמוד מול אתגר ההישרדות הנורא הזה. "הם יודעים שאני חי! אני לא יודע מה לומר. זאת הייתה תוכנית מטורפת ואיכשהו היא עבדה! אני אדבר עם מישהו שוב. חייתי שלושה חודשים כאיש הבודד בהיסטוריה, וזה נגמר לבסוף. ברור שאולי לא יצילו אותי. אבל לא אהיה לבד" (עמ' 142). כך כותב וואטני ביומנו האלקטרוני לאחר שהצליח ליצור קשר עם נאס"א. אמנם זה בכיוון הנכון, אבל זה היה יכול להיות הרבה יותר עמוק ומשמעותי.

אנדי וייר כתב את ספר הביכורים הזה ב־2012, אך לא הצליח לשכנע אף הוצאת ספרים לפרסמו. הוא פרסם אותו בעצמו באינטרנט, ואחר כך הפך הספר לרב מכר אלקטרוני באמזון. רק השנה פנו אליו המו"לים, וכבר בשנה הבאה הוליווד אמורה לשחרר סרט שיתבסס עליו, בבימויו של רידלי סקוט (הבמאי של "בלייד ראנר" האיקוני) ובכיכובו של מאט דיימון. מסר לסופרים מתחילים: אל תתייאשו. זה יכול לקרות גם לכם.

בעיניי "לבד על מאדים" הוא במיטבו כשמתקיים בו דיאלוג – בין וואטני לנאס"א, בין מומחי נאס"א לבין עצמם, בין חברי הצוות של ארס 3, בשיחות שהם מנהלים עם יקיריהם על כדור הארץ. כך, למשל, שיחה קצרה בין האסטרונאוטית יוהנסן בארס 3 לבין אביה: "'תמיד היה לך ראש מדעי', אמר, 'זה היה נהדר! תלמידה שמקבלת רק מאיות. מבלה עם בחורים חנונים שמפחדים מכדי לנסות משהו. בלי שום צד פרוע. היית הבת שכל אבא חולם עליה'. 'תודה, אבא, אני –'. 'אבל אז עלית על פצצה ענקית שהעיפה אותך למאדים. ואני מתכוון לזה פשוטו כמשמעו'" (עמ' 297). בהמשך מקבלת השיחה תפנית מצמררת. אבל זו רק דוגמה לשלל דיאלוגים מצוינים, מרגשים, מצחיקים, אנושיים. וזה העיקר. גם על פני מאדים, גם בחלל, אנחנו בני אדם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

פורסם ב-21 בנובמבר 2014,ב-גיליון תולדות תשע"ה - 902, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: