לא רק "מנגישי הלכה" | אברהם וסרמן

תפקיד הרבנים הוא לבסס את ההלכה בציבור תוך התחשבות בשיקולים חברתיים וחינוכיים. תשובות במסרונים ובדוא"ל, כמו גם מתן ההכרעה לשואל, עומדים בסתירה לכך 

במאמר זה אבקש להגדיר את תפקידו של מורה־הוראה בישראל. לא השתמשתי בביטוי "פוסק", כיוון שהוא שמור לקבוצה קטנה של תלמידי חכמים, אותם יחידי סגולה אשר בעמל של שנים רבות הגיעו למדרגה גבוהה של ידע והעמקה עצומים במרחבי התורה, והניסיון ויכולת הניתוח – כמו גם האפשרות לצפות השלכות שונות של הפסק – מצויים בידם. לעומתם, רוב הנשאלים בהלכה הם מורי הוראה (תפקיד חשוב ואחראי), המיישמים הלכות קיימות בהתאם לנסיבות ולא מחדשים אותן.

כדי להבהיר את גבולות הדיון, אשתמש בשיטה הטיפולוגית־בריסקאית ואציג דמות של מורה הוראה שהוא בבחינת "גברא" ולעומתו מי שהוא בבחינת "חפצא", אף שבפועל כמעט אין בנמצא דמויות קצה כאלה. טיפוס ה"גברא" רואה עצמו בתור הסמכות הקובעת את ההלכה כלפי השואל. לעומתו, טיפוס ה"חפצא" רואה עצמו רק כלי להעברת המידע ההלכתי לשואל (מעין "פרויקט שו"ת" אנושי). כמובן, אלו ואלו מחויבים לשרשרת המסורת של ההלכה לדורותיה, ומבחינה זו כולם בבחינת "חפצא". יתרה מזו, על הנשאל לכפוף דעתו בפני פוסקי הדורות הגדולים שקדמוהו כשסברתו אינה הולמת את שיטתם, ולא לנסות "לכופף" את דעתם אליו, ואף על פי כן, בתוך המרחב שעדיין נותר לאותו מורה הוראה, קיימות שתי הנטיות שציינתי.

מורה־הוראה הנוקט בגישת "גברא" – אף שהוא צריך לנמק את עיקר הפסק (כפי שכתב הט"ז, יו"ד סי' צב, ס"ק כ"ב) – אינו מחויב לפרוס את כל המקורות ואת מערכת השיקולים, כיוון שהוא בעל הסמכות (למשל, כשיש חשש שהדבר עלול להביא לערעור שלא בצדק על דבריו). זהותו של השואל אף היא חשובה בעיניו (מסורתי, דתי וכו'), שהרי עליו לשקול מה לומר ומה לא לומר, למי מתאים לפסוק כך ולמי אחרת. לכן, יתרחק אותו מורה הוראה מלפסוק במסגרות אנונימיות (סמ"ס, דוא"ל). לא כל הוראה תפורסם לרבים, כיוון שההלכה היא "מקצוע" שאותו יש ללמוד שנים רבות, ואי אפשר לתת לכל אדם להחליט לפי נטיית לבו. על שאלות מורכבות במיוחד ותלויות בתנאים רבים הוא לא יכתוב אלא "יעשה שאלת חכם". ממילא ברור שלפי גישה זו יש היררכיה בעולם ההוראה, ולא כל היודע ללמוד סוגיה ולהשתמש במאגרי מידע מוסמך להורות בכל עניין, הן ליחיד והן לציבור, כיוון שהמורה צריך להיות בדרגה של מומחה לעניין.

לעומתו, מורה־הוראה הנוקט בגישת “חפצא" מחויב לפרוס את כל המקורות ואת מערכת השיקולים, שהרי אינו משמש אלא כלי להעברת מידע, ואם לא יעשה כן – הוא אינו ממלא תפקידו כראוי. בנוסף, כיוון שהוא מעביר מידע ומותיר את ההכרעה למעשה בידי השואל – זהות השואל אינה חשובה לשם הצגת הנתונים ההלכתיים. ממילא ברור שאפשר ואף חובה לפרסם כל הוראה, שהרי אין הנשאל "בעלים" על התורה שלמד ועל מסקנות ההלכה שהגיע אליהן. השואל ישקול בדעתו כיצד עליו להתנהג, ואין צורך במעורבות נוספת של הנשאל. לטעמו אין היררכיה בהוראה, שאינה אלא מסירת מידע. כתר תורה מונח לכול, ולא ניכר שוע לפני דל.

לטעמי, הדרך הנכונה בהוראת ההלכה היא זו הראשונה. את הטיעון הזה אברר להלן מתוך מקורות ההלכה עצמה.

תופעה בעייתית. שו"ת סמ"ס צילום: שאטרסטוק

תופעה בעייתית. שו"ת סמ"ס
צילום: שאטרסטוק

לא הכול גלוי

הגמרא (סנהדרין כא, ב) מציינת שלא נתגלו טעמי תורה כדי שלא יבואו הבאים אחריהם לשנות ולערער על בסיס הטעם בטענת "יוצא מן הכלל", כפי שעשה שלמה המלך. הווה אומר, התורה שבכתב נוקטת עמדה של פסקנות וסמכות בהסתרת טעמיה, ולא רק מוסרת מידע. מתוך כך נקטו פוסקי הדורות התנהלות דומה במקרים מסוימים, והעלימו את הנימוקים לפסקיהם. במקרים אחרים פרסמו את הנימוק, אך לא מחמת שהיו חייבים אלא משום שפרסום הדבר היה נכון בעיניהם.

כך נהגו חכמים, כשאסרו גבינות עובדי כוכבים. ר' יהושע לא גילה לר' ישמעאל חברו את הטעם, והזהיר אותו "ישמעאל אחי, חשוק שפתותיך זו בזו ואל תיבהל להשיב" (עבודה זרה כט, ב). חכמים נהגו כן כיוון שהייתה זו גזרה חדשה, והם רצו שהיא תתקבל בציבור. כך גם נהגו בארץ־ישראל – כשגזרו גזרה לא היו מגלים את טעמה עד שעברו 12 חודשים, כדי שתתקבל ללא פקפוק (שם לה, ב).

עיקרון זה מצוי לרוב בספרות השו"ת, ולאו דווקא בקשר לגזרות חדשות, אלא שהפוסק מודיע שיש לו עוד טעם "כמוס עמו". זאת כדי שלא יבוא המערער וידחה דבריו לפי הנימוק הגלוי שנתן לפסק (לדוגמה אציין כמה תשובות: שו"ת הרמ"א סימן ו, תשובה מאהבה חלק א סימן קעא, שו"ת מהרשד"ם חו"מ סי' מח ד"ה תשובה, ועוד).

בנוסף לכך, ממספר מקורות עולה כי על אף שההלכה קבועה היא, וכתובה בספרי הפוסקים לדורותיהם, הרי שפסיקת ההלכה למעשה הינה תלוית זמן, מקום ואדם:

מקום – המצוי במקום שבו מקובל פוסק מסוים מחויב אליו מדין מרא דאתרא. במקום שבו מצויים אנשים שאינם בני־תורה יחמיר על עצמו כדי שלא יבואו לזלזל. ולעתים להפך, במקום שבו פרוצים במיוחד באיסור מסוים – אין להוכיח אותם לפי שברור שלא ישמעו: "מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה, ב).

זמן – לא הרי הלכה בתבשיל המסופק בכשרותו הנפסקת ביום חמישי, כמו זו הנפסקת בערב שבת, כשהזמן דחוק.

אדם – לא הרי הלכה הנפסקת למי שמקפיד במצוות כהרי הלכה הנפסקת למי שאינו מקפיד כל כך, אינה דומה הלכה לתלמיד חכם כהלכה לעם הארץ. לעתים יש לפסוק לקולא לזה ולעתים לזה. כך למשל הערמה מותרת לתלמיד חכם, אך מאידך בכמה מקומות הוא צריך להחמיר יותר מאחרים מהסיבה שהוא "אדם חשוב" והבריות לומדות הימנו. בכך דומה מורה ההוראה לרופא, שעליו להתאים את דרך הריפוי לחולה העומד לפניו – כגון רגישות לחומרים מסוימים, ועוד.

דרישה בסיסית זו הופכת את תופעת שו"ת הסמ"ס, החוסם את האפשרות להכיר את השואל, לבעייתית מאוד. הנשאל אינו רואה את השואל, ואינו יודע אם הוא דתי/מסורתי/חילוני. קשה לו לברר זאת גם בהתכתבות אלקטרונית, כיוון שפעמים רבות עיקר תכליתו של השואל לקבל תשובה קצרה, תוך שהוא מרוחק ואנונימי במידה מקסימלית. אמנם, כיוון שרבים המעוניינים לשאול בדרך זו, הרי שבלית ברירה ישנם מורי הוראה העונים גם באמצעים אלה, תוך מאמץ להתגבר על הבעיות שצוינו לעיל. אלא שהמכשולים רבים מאוד, ואנו עדים חדשים לבקרים לבעיות הנגרמות, הן מחמת שהנשאל לא הבין את כוונת השואל או להיפך.

אמת, גם ספרות השו"ת מבוססת על שאלות כתובות שנשאלו ממקומות רחוקים, ובלא הכרת השואל עצמו. אלא שעיון יעלה שהשואל אכן פירט את מצבו ואת הקשר השאלה. לעתים כשהפוסק לא היה בטוח – הוא סייג בעצמו את התשובה למקרה כפי שהובא לפניו בלשון השאלה, תוך שהוא מפרט מה הדין אם המקרה לא בדיוק כפי שנכתב. בספרות ההלכה של מורי הוראה, שהעיקר בה הוא הצגת המקרים המתחדשים ביישום ההלכה, המקרה ונתוניו כתובים – על פי רוב – במפורש.

לא לדרוש ברבים

נראה שמוסכם על הכול, לכל הפחות בנוגע לבתי־דין שבכל הדורות, שתפקידם כולל גם את הדאגה למעמדה החינוכי של החברה, ואת השמירה על נאמנותה לקיום התורה. במסגרת זו באו גזרות חז"ל ותקנותיהם, וכהנחיית המשנה "ועשו סייג לתורה" (אבות א, ב). לא בכדי בחר רבי יהודה הנשיא לפתוח את ששת סדרי משנה בגזרת חכמים שלא לקרוא קריאת שמע לאחר חצות, כדי "להרחיק את האדם מן העברה" של ביטול מצוות עשה. כך פעל האמורא רב, כשאסר באותו מקום לאכול עטין של פרה שיש בו חלב, משום איסור בשר בחלב שהיו פרוצים בו. "בקעה מצא וגדר בה גדר" (חולין קי, א).

חכמים היו ערים גם לשיפור המצב בדורות מסוימים, ולכן הקלו שוב ושוב באיסור מוקצה לאחר שמתחילה גזרו באופן נרחב ביותר על טלטול כלים בשבת (שבת קכג, ב: "בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו… חזרו והתירו… כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו").

אף שמורה הוראה אינו מתקן תקנות וגוזר גזרות, הרי שאותם העקרונות צריכים להנחות אותו. לכן, גם פסיקת ההלכה מחייבת זהירות יתר. חכמים הגדירו שלוש אפשרויות בנוגע לפרסום: הלכה, מורין, מטין.

"הלכה" – החכם דורש לרבים הבאים לשמוע אותו בשבת ומועד.

"מטין" – אין דורשים לרבים, אבל יחיד הבא לשאול מורים לו.

"נראין" – אין מורים אפילו ליחיד הבא לשאול, אבל אם כבר עשה לא מחזירים אותו (ברכות לג, א־ב, ורש"י שם ד"ה "הלכה").

מה שנקרא כאן "מטין" מוגדר במקומות רבים "הלכה ואין מורין כן". להלן דוגמה אחת מני רבות. תנאים נחלקו בדין אוכל שנתבשל בשבת בשוגג או במזיד (חולין טו, א). ר' מאיר מקל למבשל בשוגג לאכול בו ביום ובמזיד במוצאי שבת. ר' יהודה מתיר בשוגג רק במוצאי שבת, ובמזיד אוסר למבשל לעולם ומתיר לאחרים רק במוצאי שבת. רב סובר שאמנם הלכה כר' מאיר, וכך פוסקים לתלמידי חכמים, אבל אין מורין כן בדרשה לציבור משום עמי הארץ, כדי שלא יבואו לזלזל. וכאן הבן שואל – מהו פרסום לרבים?

לכאורה, מאז שהותר לכתוב את התורה שבעל פה, כל המחבר ספר הרי הוא מורה לרבים. על אחת כמה וכמה מאז המצאת הדפוס, ובזמננו כשהמאגרים הממוחשבים מצויים לכל דורש, והאינטרנט לכל גולש – לא נסתר דבר מעין כל אדם. אך מסתבר שלא כך הם הדברים. אפילו בשולחן ערוך (למשל ביורה דעה קכד, כד, הגהת הרמ"א) נמצא את הביטוי "ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ". זאת למרות שמטרת הספר הייתה הפצתו ברבים, שאינם מסוגלים ללמוד סוגיות, כדי לדעת הלכה למעשה. כוונת הרמ"א הייתה אפוא שלא לדרוש הלכה זו ברבים ולא להתאמץ לפרסמה. זהירות הפוסק מלומר דבריו לציבור תלמד אותו שאין כאן הוראה גורפת ויש לשאול באופן פרטני.

לכן, למרות שבימינו המידע הפך לנגיש עוד יותר מאי־פעם – בכל זאת "המדיום הוא המסר". הפצת פסקי־הלכה רגישים בכיכר המדיה האלקטרונית עלולה להביא לאחת התקלות שממנה דרשו חז"ל להימנע. גם מורה הוראה שיוסיף לאחר שפרס את כל היריעה את המשפט "יש להתייעץ באופן פרטי" עבר על הדרכת חז"ל, ואין ביטוי זה אלא מס שפתיים בלבד. שכן מעתה ואילך הציבור יראה פסק זה כנתון לכול, ולא יטריח עצמו אצל הפוסקים.

הנה כי כן, אחד מגדולי הפוסקים בדור הקודם, הרב משה פיינשטיין, התייחס לפרסום המוני בהסתייגות רבה, בייחוד כשהדבר נוגע לענייני "תכנון המשפחה", וכך כתב (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן סד, וחלק ג סימן יד):

הנה אין דרכי לעיין בהירחונים. כי הלואי יספיק לי הזמן ללמד ולעיין בדברי רבותינו הראשונים והאחרוניםולכן לא היה ידוע לי שענין חמור כזהובפרט במדינה הזאת, אשר על הרבה אפשר לומר שנפשן מחמדתן ומתאוה להקלשיש להיות לזה הדין כמו בעריות שאין דורשין בשלשהורק אם הבעל והאישה הם יראי ה' וצנועים במעשיהם שלא יקילו הם עצמם יותר מהראוי וגם שלא ידעו אחרים ממה שהקלתי להם כדי שלא יבואו אחרים להקל בעצמם שלא כדין. וגם רק על זמן קצרולכן מעטים מאד הם אלו שהתרתי להם. וכן יש לכל רב מובהק להתנהג בזה. וסתם רבנים ח"ו להם להורות בענין חמור זה.

מעמד הציבור

חכמים שבכל דור בחנו לא רק את התורה וההלכה המקובלת, אלא גם את הציבור, ופסקו בהתאמה. כגון "בני בשכר אינן בני תורה" (שבת קלט, א), ולכן החמירו עליהם בשתי הלכות, למרות שמעיקר הדין יש לפסוק לקולא. זאת כיוון שבחינת מעמדה הרוחני של החברה משמעותית לפסיקה.

חז“ל היו מודעים אף לדעת הקהל ומעשיו. לכן, אם בית דין גזר גזרה שלא נתפשטה והצבור אינם יכולים לעמוד בה – הרי היא מתבטלת. כך היה לגבי גזרת שמן שהתיר ר‘ יהודה נשיאה, כיוון שהציבור לא יכול היה לעמוד בה. אבל כשנשאל למה אינו מתיר את הפת – ענה שאם כן יקראו לו “בי דינא שריא“ (בית דין מתירני), כלומר שהתיר יותר משני איסורים שהיו נוהגים לפניו (עבודה־זרה לז, א). זו גם הסיבה שחששו לעתים ל“זילותא דבי־דינא“ (בבא־בתרא לא, ב).

ההתחשבות בדעת הקהל הובילה גם להנחיה: “יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור“ (יו“ד סימן רמב סעיף י). הגדרת דבר התמוה לרבים היא כשמדובר בדבר הנוגד את הסברה, ובפרט כשהוא נגד השו“ע והרמ“א. אבל כשיש טעם וסברה לדבר או שהפוסק מוכיח כן מספרי הלכה אין זה בכלל (שו“ת יביע אומר, חלק ז, יו“ד סימן מא). אף מסוגיה זו עולה כי פסק ההלכה אינו ניתן בעולם סטרילי, בחינת “מידע“, ויש להתחשב אפילו בדעת הקהל, שהיא לכאורה לא עניינית לעצמו של פסק.

נמצאנו למדים שמורה הוראה הוא "גברא" ולא "חפצא". תפקידו לעמוד במקומו של משה רבנו ולהמשיך את דרכו, כדברי הגמרא על תלמיד חכם שאמר סברה טובה "משה שפיר קאמרת" (שבת קא, ב). גם אם אינו במדרגה של "פוסק", הרי שגם בהוראת ההלכה למעשה עליו לראות מה המצב הרוחני דורש, וזה תפקידם של מורי־הוראה לדורותיהם.

תפקיד הרבנים בישראל (שהם מורי־הוראה) אינו מתמצה ב"הנגשת ההלכה" אלא ברצון לקיומה והתבססותה הנכונה בציבוריות, תוך הבאה בחשבון של כל השיקולים החינוכיים. "האווירה הפתוחה" המבקשת לפרסם הכול ולא להותיר דבר לייעוץ הלכתי אישי, כמו גם פריסת השיטות השונות בפני כל אדם כמרכול של פסקים, מתוך רצון להעניק לו "בחירה חופשית" – עומדת בסתירה למעמדו ותפקידו של הרב בישראל (לעתים, כשהמחלוקת קשה להכרעה, נמצא את הביטוי "דעבד כמר עבד" או "נהרא נהרא ופשטיה". אך אלה מיעוטם של מקרים, ואי־אפשר להותיר את כל פסקי־ההלכה לבחירתו של השואל).

ממילא, אין לקבל את גישת ה"חפצא" שכביכול הכול שווין, ואין הבדל בין השואלים. גישה זו התפתחה לכלל מה שקרוי היום "הגישה הדמוקרטית", ולפיה אין יתרון לפוסק על השואל, אלא הידע הנוסף, וכשזה יינתן לשואל – קטון וגדול שווים הם. לפי גישה זו גם אין עדיפות לתלמיד חכם מובהק זקן ויושב בישיבה על פני תלמיד מוכשר צעיר וזריז שאסף את כל המקורות בסוגיה והסיק מסקנות להלכה. נראה שגם על זה אמרו חכמים "לא חרבה ירושלים אלא מפני שהשוו בה קטן וגדול" (שבת קיט, ב).

הרב אברהם וסרמן הוא ראש הכולל בישיבת ההסדר ברמת־גן ורב קהילת "גבורת מרדכי" בגבעתיים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

פורסמה ב-21 בנובמבר 2014, ב-גיליון תולדות תשע"ה - 902 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ממש שמחתי לקרוא את המאמר. בשנים האחרונות אני קורא את התשובות ס.מ.ס. בצער גובר. קודם כל – בגלל הגישה כמעט אחידה: התשובות נכתבות כאילו שהשואלים הם יראי ה', הרוצים להדר, לעשות הטוב ביותר האפשרי. ויתכן שהמשיבים יודעיחם שזה נכון.
    אבל גם אם זה נכון – אין התשובות מתאימות לאנשים שרק רוצים לעשות את המחוייב על פי תורתנו הקדושה והטהורה, ועל פי חז"ל. חס\ז"ל – גם בתשובות, גם בחיבורי הלכה, הבחינו היטב בין "עמך" ובין "מדקדקים" ו"מהדרים". עד כמה שאני זוכר, רק בחנוכה אנו כולנו נוהגים כמהדרין מן המהדרין. כך ההלכה בחנוכה, אך לא במערכת אחרת. חשבתי לפתוח אתר של תשובות חלופיות,ף אך אין לי פנאי לכך, וגם אינני רוצה לפתוח ויכוחים עם הרבנים המכובידים, כולם תלמידי חכמים גדולים ממני בהרבה, שכותבים את התשובות.
    בתשובות ס.מ.ס. רבות מובאת גם הפניה למקור של הפסק. לעתים רחוקות רואים מקור לדעה אחרת.

    דוגמא שלא נשאלה, עד כמה שזכור לי: כמה יש להמתין בין בשר וחלב?
    התשובה הסטנדרטית: שש שעות!
    והנה: אברך שגדל במשפחה ייקית, שם נוהגים להמתין רק שלש שעות, והאברך "עלה במעלות הקודש ומעלות התורה", ולמעשה הצטרף לקהילה ליטאית, שממתינים שש שעות, ואשתו ממשפחה שממתתינה שש שעות, והאברך הלך לשאול את הרב שטיינמן כיצד לנהוג, והרב שטיינמן אמר לו לשימשיך להמתין רק שלש שעות, וגם אשתו תפסיק להמתין שש שעות ותעבור להמתנה של שלש שעות בלבד, ואמר שהמתנה של שלש שעות זה כבר חומרה מספיקה, גם לבן תורה "ליטאי".

    לפיכך איני מבין למי מתאימה שיטת שאלות ס.מ.ס.

    ועוד זאת: החמרה בפסק הלכה מרחיק אנשים. הרבה שקוראים את התשובות המהדרות והמחמירות אומר: "טוב, זה לא בשבילי". אולי רב שדמחמיר בפסק מכוון בצורה הדרושה את קהילתו, אך על ידי כך הוא גם יוצר חיץ נוסף בין המהדרים לבין הפחות מהדרים, הנקראים בפי המהדרים בכנויי גנאי, כגול "לייט"ים. הרב המחמיר גורם להווצרות של "גדודים גדודים". בחיפש קל רואים שהפוסקים השתמשו בבטוי "יחמיר לעצמו" מאות פעמים!!
    החברה הדתית סובלת מאד מפיצול תת חברות, וכתות למיניהם, כל אחד חושב שהתורה היא רק אצלו, והאחרים טועים בדבר משנה, "לייטים" ועוד כנויים.

    כבר ציינו רבים, שיש בעיית רווקות ונישואין מאוחרים גם בצבור החרד"לי, כי לא מוצאים "התאמה".

    לא זו דרך התורה, לא זו דרך הגאולה. כתב ירמיהו:
    ירמיהו פרק לא, (לב-לג) כִּ֣י זֹ֣את הַבְּרִ֡ית אֲשֶׁ֣ר אֶכְרֹת֩ אֶת־בֵּ֨ית יִשְׂרָאֵ֜ל אַחֲרֵ֨י הַיָּמִ֤ים הָהֵם֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק נָתַ֤תִּי אֶת־ תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם:
    וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־יְקֹוָ֑ק כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֹנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד: ס

    היות ואין סכוי שכולנו נדע אותו דבר, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות" יש להבין שעדיף שנפסיק לחשוב שכל האמת בחומרות. מה שמתאים לזה לא מתאים לזה.

    עם ישראל מורכב משנים עשרה שבטים. במקומו של רבי יוסי אכלו עוף מבושל בחלב; במקומו של רבי אליעזר יצרו איזמל בשבת לשם מילה בשבת. עם ישראל לא צריך אחידות הלכתית. צריכים אחדות של כל כנסת ישראל, כל אחד לפי מסורת משפחתו, קהילתו, וגם – כן – האישיות שלו. ואם ירצה – יחמיר לעצמו, ואם לא – לא יחמיר לעצמו. ובודאי לא יחמיר לאחרים.

להגיב על Yeshayahu Hollander לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: