המהפכה הרבנית החדשה | יהודה אלטשולר

לאור קריסת מוסד רבני השכונות הגיע הזמן לשוב ולחדש את המוסד הרבני העתיק של רבני הקהילות. על העקרונות שיהפכו את הרבנות הקהילתית למופת של עשייה רבנית

לאחר סיום סאגת בחירת רבני ירושלים מתפנים במשרד לשירותי דת לעבר יעד רבני חדש. היעד הוא הרבנות הקהילתית שתהווה תחליף נאות למוסד רבני השכונות שעובר מן העולם לאיטו תוך ליווי של קולות ביקורת על אופן התנהלותו. טיוטת מבחני התמיכה הועמדה להערות הציבור, ובמסגרת הדברים הבאים אנסה לתאר את האתגר ואת הדרכים להשגתו.

מוסד הקהילה כשלעצמו נטוע היטב בשורשי ההוויה היהודית. כל מי שביקר או חי בחוץ לארץ יודע ומכיר את מקומה המרכזי של הקהילה ואת תפקידו המרכזי והחיוני של רב הקהילה. קהילות ישראל פיארו את כל גלויות ישראל, והפכו לנקודת העוגן המרכזית של עם ישראל בכל שנות הגלות ועד לימינו. דא עקא – עד לימינו; בגלות ולא במדינת ישראל. שכן עם הקמתה של המדינה נעלמו כמעט כל הקהילות, ובפועל הפכה המדינה לקהילת כל הקהילות ומשום כך לקחה המדינה על עצמה תפקידים שונים הקשורים לחינוך, לרווחה ולחיי החברה והתרבות, וכמובן דאגה גם למינוי רבנים ברמות השונות החל ברבנות הארצית הראשית ועד לרמת רבני השכונה.

ייתכן שהייתה לכך הצדקה בשנות קיבוץ הגלויות, אך במבחן המעשה בתחומים רבים הממשק בין המדינה לאזרח לקה בחסר, ובפועל יותר ויותר משימות ותחומי אחריות שבעבר היו נחלת המדינה חזרו בדרך כזו או אחרת לידי אזרחים שמאורגנים כעמותות וכגופים ציבוריים מקומיים. הפרטה זו נדרשת לעתים לגנאי ולעתים לשבח, וקרוב לוודאי שבתחום הרבני עשויה "הפרטה" זו לעורר פולמוס רחב וחשוב, אך לאור קריסתה של הרבנות הממסדית וחוסר הרלוונטיות המוחלט בדרך כלל של מוסד רבני השכונות, נראה שהשינוי מתבקש ונחוץ ביותר.

קשיים פוליטיים אין סופיים. הרבנים הנבחרים לרבנות ירושלים הרב שלמה עמאר והרב אריה שטרן עם ראש העיר ניר ברקת  צילום: פלאש 90

קשיים פוליטיים אין סופיים. הרבנים הנבחרים לרבנות ירושלים הרב שלמה עמאר והרב אריה שטרן עם ראש העיר ניר ברקת
צילום: פלאש 90

מי המעסיק?

את בחירת רבני הערים שנתמנו לאחרונה ליוו קשיים פוליטיים אין סופיים, אך נראה שאתגר הרבנות הקהילתית יהיה מורכב לאין ערוך משתי סיבות: האחת – המושג "רבנות קהילתית" הוא מושג עמום למדי, הן משום שכאמור לעיל מושג הקהילה במדינת ישראל לעת עתה איננו מוגדר דיו, והן משום שתפקידי הרב בקהילה אינם בהירים דיים. השנייה – במדינת ישראל עד היום הייתה המדינה המעסיק של הרבנים, ואילו ברבנות הקהילתית זהות המעסיק איננה בהירה.

אם המשרד לשירותי דת מעוניין למסד ולפתח רבנות קהילתית עליו לתת את הדעת על שתי הנקודות ולהתמודד איתן, ולשם כך ניתן לתאר שתי דרכים:

הראשונה, קצרה שהיא ארוכה – המשרד יאפשר לעמותה ליצור קשר עם קהילות ולהציע להן רבנים שישרתו בקודש. העמותה תעסיק עבור הקהילה את הרב, ואם הקהילה תביע חוסר שביעות רצון תופסק עבודת הרב, בדומה לקשר של העמותות לשירות לאומי עם מקומות התעסוקה של מתנדבי השירות. החיסרון בדרך זו נעוץ בכך שהקהילה איננה לוקחת אחריות על תהליך בחירת הרב וגם לא על העסקתו. כמו כן ישנה סכנה רבה בהפקדת עמותה על העסקת רבנים. יש בכך מעין פתיחה של מועצה דתית עליונה שתמנה רבנים בהתאם לעמדות ראשי העמותה, ובכך תוחמץ האפשרות לרענן את שורות הרבנות.

היתרון הוא בכך שניהול הפרויקט יתבצע בידי אנשים שיתמחו בכך ולא בידי פקידי המשרד שאינם אמונים על הנושא. יתרון בולט נוסף הוא שגם קהילות שחסרות תרבות ארגונית מתאימה תוכלנה להיעזר במדינה ולקבל רב שיוכל לעסוק בהרבצת תורה.

הדרך השנייה היא דרך ארוכה שהיא קצרה. כל קהילה המאורגנת כעמותה מסודרת תבחר את רבה בהתאם לצורכי הקהילה ולאתגריה. תפקידה של המדינה יהיה לסייע בתקצוב המשרה על־ידי העברת כספי המשכורת ישירות לחשבונה של הקהילה. בכך תהפוך הקהילה למעסיק בכל מובן של הרב. חובת הדיווח של הרב תהיה כלפי המעסיק – חברי הקהילה, והם אלה שיחליטו על המשך העסקתו או הפסקתה. היתרון העצום בדרך זו הוא שהקהילות תוכלנה לשוב למעמדן ההיסטורי כבסיס הפירמידה החברתית־דתית, ומוסד הרבנות ישתחרר מכבלי הפוליטיקה שדרדרה את עולם הרבנות למחוזות שבהם הוא נמצא היום.

החיסרון בדרך זו הוא שבכך יהפוך הפרויקט למתאים בעיקר לקהילות אקסקלוסיביות בעלות תרבות ארגונית מפותחת.

דרך אחרת לנסח את הפער בין הדרכים היא כזו: בדרך הראשונה – נשוא המיזם הוא הארגון החיצוני שעומד מול הקהילה ומעסיק עבורה את הרב. הדרך השנייה מדגישה את היחס הישר והבלתי אמצעי שבין הרב לקהילתו. תפקידו של הרב הוא לטפח ולהעצים את חברי הקהילה בדרכים שונות, אך האחריות על הגדרת הצרכים, הבחירה ועלות ההעסקה של הרב מוטלת על כתפי הקהילה. היא תחליט אם להאריך את כהונת הרב או לקצרה, ולכן יש לסייע לה לפתח תרבות ארגונית מתאימה. במידה שתרבות זו עדיין לא קיימת, תוכל הקהילה להיעזר בגורם חיצוני שילווה אותה לאורך תקופה מוגבלת (24 חודשים) במטרה לפתח יכולות ארגוניות שיסייעו לה לעמוד במשימה בצורה עצמאית.

כל אחת מהדרכים מיושמת בפועל בשטח, כבר היום, על ידי ארגונים שונים המנסים לקדם כל אחד בדרכו את הרבנות הקהילתית.

טיפוח הכשרות מקצועיות

עיון בטיוטת מבחני התמיכה שהועמדה להערות הצבור מלמדת שבאופן לא מפתיע המשרד לשירותי דת מעדיף באופן בולט את הדרך הראשונה. תקציב נרחב מיועד עבור עמותות שיעסיקו רבנים עבור קהילות. הרב לא אמור להיבחר על־ידי חברי הקהילה ולא ברור כלל במה מחויב הרב לקהילתו.

הבעיה הקשה היא שמטבע הדברים ארגון שמעסיק רבנים ייאלץ להתמודד עם המתח שבין הרצון לשמר ולטפח את כוחו הארגוני והפוליטי לבין הרצון להעצים את הקהילה. יתרה מזו, השקעת כספים רבים בארגון שתכליתו העסקת רבנים תייצר מאבק בין ארגונים על שליטה במשאבים על חשבון הקהילות והרבנים העושים את עבודתם במסירות.

על־פי ההצעה הקיימת שיעור ניכר ביותר של התקציב (85%) יוקדש למשכורות ורק מיעוטו (15%) יוקדש להכשרות מקצועיות. דווקא בפרויקט חדשני ראוי להקצות הרבה יותר משאבים לתחום ההכשרה על מנת לפתח מודל רבני קהילתי איכותי שלא יסבול מכל הרעות החולות שמלוות את הממסד הרבני הקיים.

נדמה שכל מנגנון שיוגדר על ידי הרגולטור, המשרד לשירותי דת, ובמידה שהמטרה היא באמת טיפוח הרבנות הקהילתית (ולא בנייה של עמותות), יהיה חייב להתייחס לעקרונות הבאים:

א. כדי למנוע ניצול של כספי הציבור, ולמען התפתחותן העצמאית של הקהילות, חייבת התמיכה בכל קהילה, בין אם דרך עמותה ובין אם באופן ישיר, להיות קצובה לשלוש שנות תמיכה לכל היותר. דבר זה יאפשר למשרד לתמוך בכל שנה בקהילות אחרות וכך לאפשר לעוד ועוד קהילות ליהנות מתמיכת המדינה ומרב הרואה בפיתוח הקהילה את עיקר האתגר המקצועי הרבני שלו. כמו כן חייבת המדינה להתנות את מענקי התמיכה בתשלום מקביל (מאצ'ינג) מצד הקהילה. ויתור על מרכיב זה יביא לכך שהקהילה לא תסתגל לעולם לשלם בעצמה עבור ה"מוצר" שמממנת לה המדינה. כך גם יוכל הרב להמשיך ולקבל משכורת מהקהילה גם לאחר הפסקת התמיכה הממשלתית.

ב. יש להקפיד שמשכורת הרב תהיה חלקית על מנת שכל רב יוכל ויצטרך להתפתח מבחינה מקצועית בתחומים נוספים. כיום, במדינת ישראל, אין שום צורך במשרה מלאה לרבנות קהילה. דבר זה גם יחסוך עלויות ויאפשר לתמוך ביותר קהילות בכל שנה.

ג. על מנת שלא ליצור קהילות פיקטיביות, יש להגדיר היטב מה הופך ציבור מתפללים לקהילה. פרמטרים קשיחים כגון מספר מתפללים רשומים; קיום מבנה פיזי מכובד בבעלות הקהילה; היקף פעילות המיועד למעגלים שונים של אוכלוסיות סביב בית הכנסת וכדומה יאפשרו למנוע מעשי תרמית.

ד. יש להקצות מדי שנה תקציבים שייועדו לתמיכה בעמותות המכשירות רבני קהילות בהתאם לתו תקן שיוגדר על ידי המשרד. כבר היום קיימים מספר גופי הכשרה רבניים שצברו ניסיון רב ויכולים לסייע בהגדרת “תו תקן“ להכשרת רבני קהילות. ניתן ואף רצוי להתנות תמיכה ברב בכך שמעבר להסמכה רבנית הלכתית מטעם הרבנות הראשית הרב יעבור הכשרה מקצועית שתסייע לו בעבודתו.

ה. כל פרויקט חדשני שיוצא לדרך מלווה בדאגה ובחשש. רבנות קהילתית היא מוסד עתיק יומין, אך בפורמט הנוכחי הוא עשוי להיות סיפור של הצלחה וחלילה גם ההיפך. ראוי בהחלט להקים מנהלת שתלווה את הפרויקט מבחינה לוגיסטית ומשפטית, אך חשוב גם שיוקם בה גוף מחקר שילווה ויתעד את הפרויקט ואת עבודת הרבנים. בסופו של דבר הרב הקהילתי עוסק בקשת שלמה של נושאים הלכתיים, סוציאליים, רפואיים, זוגיים ומשפחתיים. הוא נמצא עם משפחות הקהילה בשמחתן ובאבלן, ונמצא שם בשעת משבר. ליווי ומחקר של עולם הרבנות הקהילתית יכול לסייע בהרמת קרנה של הרבנות, לזהות אתגרים נוספים שלקראתם יש להכשיר את הרבנים, לכוון ולחייב השתתפות בהשתלמויות מקצועיות.

הרב ד"ר יהודה אלטשולר הוא מרכז תוכנית ההשמה בארגון "עשה לך רב", ר"מ במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת  בר אילן ומרצה במכללת אורות ישראל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בנובמבר 2014, ב-גיליון תולדות תשע"ה - 902 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ובכל זאת - אין תחליף לרבני השכונות

    בס"ד ג' בכסלו ע"ה

    יהיה מצויין אם בכל בית כנסת יהיה רב צמוד, אך אינני יודע למי יש תקציב לכך. קהילות עשירות ומבוססות יזכו לרב, ומה יעשו שכונות שבהן אין יד האוכלוסיה משגת לארגן ולממן רב משלהן? מה יעשו שכונות שבהן בתי כנסת רבים כפי מגוון העדות והמנהגים? ומי ייתן מענה לקירוב יהודים שאינם חברים קבועים בקהילה מאורגנת?

    חשוב שבכל שכונה שיש בה אלפי משפחות, – שיהיה רב מורה הוראה שדלתו תהיה פתוחה לכל שואל ושאזנו קשובה לכל נצרך. רב שיש לו תקן קבוע ואינו תלוי ברצונותיהם של גבאים מתחלפים. במינוי רבני השכונות ניתן ליתן ייצוג נאות לעדות השונות ולמיגזרים השונים שבעיר, כך שכל אחד יוכל למצוא בעירו רב המתאים לו..

    כמובן, כדי שלא יהיה נתק בין רב השכונה לקהלו – חשוב שנציגי בתי הכנסת שבשכונה יהיו שותפים משמעותיים בבחירת רב השכונה, ש'אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור תחילה'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: