הד זיכרון חנוק | חבצלת פרבר

חתן פרס נובל לספרות, פטריק מודיאנו, כותב בכל ספריו את הספר האחד, העוסק בשואה ובזיכרון. ספרו הוותיק על דורה ברודר ממחיש זאת היטב

111819מה קרה לדורה ברודר

פטריק מודיאנו

מצרפתית: חגית בת־עדה

זמורה־ביתן, 1998, 122 עמ'

הכרזה של ועדת פרס נובל לספרות על פטריק מודיאנו הצרפתי כזוכה בפרס לשנת 2014 הפתיעה רבים מקהל הקוראים בישראל. ואין בכך פלא. לעומת ריבוי התרגומים מספריו בעבר, מאז שנת 2003 לא יצא בישראל אף ספר של מודיאנו בתרגום לעברית. כאילו נעלם הסופר והתפוגג.

רשימת תרגומיו לעברית של פטריק מודיאנו ארוכה ומכובדת: מ"רחוב החנויות האפלות" (עם עובד, 1978), "כיכר אטואל ושדרות הטבעת" (סימן קריאה, 1979) ואחרים ועד ל"מותק הקטנה" (זמורה־ביתן, 2003).

אך מאז ועד לאחרונה נעלם מודיאנו מתוכנית העבודה של הוצאות הספרים בישראל. ורק עכשיו, לאחר 14 שנה (ופרס נובל אחד) מבשרת הוצאת "אחוזת בית" על הוצאת ספר נוסף, חדש־יחסית, של מודיאנו, "בית הקפה של הנעורים האבודים", בתרגומו המעולה־תמיד של ניר רצ'קובסקי, סגן־עורך מוסף זה לשעבר [ראו כתבתו לעיל, עמ' 8]. בשנות היעדרותו צמח דור חדש של קוראים אשר לא ידעו את כתיבתו, וחבל.

זהו מחדל מצער משתי סיבות. ראשית, משום שמודיאנו הוא סופר איכותי ונחשב, ולא רק בארצו. ושנית, משום שספריו עוסקים בעיקשות ואפילו באובססיביות בשני נושאים שעומדים במרכז התודעה הישראלית: הזיכרון והשואה. בכל ספר מספריו חוזר מודיאנו, בווריאציה זו או אחרת, לנושאים מובילים אלה. הוא עצמו ציין בתגובתו הטלפונית להודעה מסטוקהולם על בחירתו לנובל כי "יש לי תמיד הרושם שאני כותב את אותו ספר. זאת אומרת, שכבר 45 שנים אני כותב שוב ושוב את הספר האחד הזה עצמו…".

אני רוצה לכבד את בחירתו של מודיאנו לפרס נובל, בהתייחסות לאחד מספריו מסוף שנות ה־90, בטרם נעלמו יצירותיו ממדף הספרים אצלנו. כוונתי ל"מה קרה לדורה ברודר" משנת 1996, (התרגום מ־1998). יש החושבים את הספר הזה לטוב ביותר מכל ספריו. ובכל אופן, מעבר לאיכותו המיוחדת, ספר צנום וצנוע זה – 122 עמודים בלבד בעיצוב מאוורר שמותיר הרבה מרווחים – משמש דוגמה מייצגת מעולה למכלול ספריו של מודיאנו. וזאת משום שהוא מכיל את שני הנושאים המובילים המאפיינים את כתיבתו של מודיאנו מאז ספרו הראשון ב־1956, ומאשר בכך את אמירתו של הסופר שהוא כותב כל הזמן את אותו ספר עצמו.

ואכן, את הקדרות של פרוזדורי הפנימייה שבה גדל ואת הרחובות החשוכים בלילה לא שכח מודיאנו לעולם. שוב ושוב הוא חוזר אל מוטיבים אלה בספריו (גם ב"דורה ברודר" הדוקומנטרי בעיקרו וגם ב"מותק הקטנה", שמבוסס באופן רופף יותר על מקרה אמיתי). הוא שואב מהם חומרים, והם מכשירים אותו להזדהות עם סבלם של אחרים. היחסים האמביוולנטיים עם אביו מתוארים גם ב"דורה ברודר", וכן יהדותו של אביו, אורח חייו ועיסוקיו המפוקפקים־פליליים בזמן המלחמה, כולם מותירים טביעות רגליים ברורות ביצירתו הספרותית של פטריק מודיאנו.

פליקס נוסבאום (אמן יהודי־גרמני שנספה באושוויץ), חרדה (דיוקן עצמי עם האחיינית מריאן), 1941

פליקס נוסבאום (אמן יהודי־גרמני שנספה באושוויץ), חרדה (דיוקן עצמי עם האחיינית מריאן), 1941

מקום המגן דוד

בהוצאת גאלימר התפרסם ספרו הראשון מ־1958 של מודיאנו, "כיכר אטואל". בתרגום לעברית של שם הספר אובדים כפל הלשון ודו המשמעות של השם המקורי. Place d'Etoile הוא שמה של הכיכר המרכזית בפריז, כיכר “הכוכב“, על שם המפגש של שתים עשרה השדרות הראשיות של העיר מתחת ל“שער הניצחון“ (שמה של הכיכר הוסב ל“כיכר שארל דה־גול“ שנים רבות לאחר כתיבת הספר). אבל למילים “place d'etoile“ יש גם משמעות נוספת: הכוכב הוא מגן דוד, והשם מתייחס ל“מקום של המגן דוד“, כלומר הטלאי הצהוב.

הנובלה “כיכר אטואל“ מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה ובמרכזה יהודי שמתפרנס ב“שוק השחור“ ומשתף פעולה עם הגסטפו. שלא במפתיע, אביו של פטריק לא אהב את הספר הזה ואף ניסה לרכוש ולהעלים את כל העותקים מחנויות הספרים. גם הביקורת הישראלית תקפה את הספר, מאותה סיבה אבל להיפך. ב־1961 עוד לא היו חוגי הספרות אצלנו מוכנים לקבל דמות של יהודי משת“פ עם הנאצים.

כבר בראשית דרכו הספרותית אפוא, בגיל 21, החל מודיאנו ב“כיכר אטואל“ את מסעו האחד והלא נפסק בנתיב שזיכה אותו בסופו של דבר בפרס נובל. זה המסע לשימור הזיכרון של מה שהיה בעברה של פריז, ולמניעת השכחה וההשכחה של האירוע האחד ויוצא הדופן – השואה.

גם ועדת פרס נובל לספרות ציינה בנימוקיה לבחירה כי הפרס מוענק למודיאנו “עבור אמנות הזיכרון שבאמצעותה הוא מבטא את המצבים האנושיים הבלתי נתפסים ביותר – וחושף את תמונת העולם של הכיבוש“ (משום מה, אולי משום “תקינות פוליטית“ שוודית, נעדרות מניסוח מהודק זה המילים “יהודים“ ו“גרמני“).

בעקבות חייה ומותה

הספר "מה קרה לדורה ברודר" מתחיל במציאה מקרית – עשרים שנה לאחר מעשה – של מודעה בעיתון: מציאה מקרית לחלוטין במדיום המתכלה ביותר, אבל מודעה זו הופכת בידיו של מודיאנו ללא פחות ממצבת זיכרון, מדחף שמניע את הסופר לשחזר ולהנציח את חייה ומותה של נערה אחת:

"מבקשים את עזרת הציבור בחיפוש אחר נערה צעירה, דורה ברודר, בת 15… לבשה מעיל אפור, סוודר בורדו… נעלה נעליים חצאיות חומות. כל היודע פרטים יפנה לאדון ולגברת ברודר, בולבאר אורנאנו 41, פאריס".

המודעה מעוררת בסופר זיכרונות מילדותו, משכונה שבה הרבה לשוטט, שהלכה והתפוררה ונחרבה ובמקומה נבנו בתים חדשים. אבל היא גם מעוררת בו שאלות: מי הייתה דורה ברודר? מי היו הוריה? מה קרה לה? ואחר כך, כשחיפושיו מעלים שדורה והוריה היו יהודים, עולות שאלות נוספות: מה גרם לדורה לברוח אל "העיר של דצמבר 1941 (שבה) הכל היה עוין וביקש את אובדנה?"; ומה דחף את הוריה, שהיו אמורים להיות ערים לסכנה, לחשוף את בתם (שבניגוד להוריה לא נרשמה כיהודייה) – ואפילו לפנות למשטרה כדי למצוא אותה ולהחזירה אליהם, וכך מתוך תמימות, חוסר זהירות ודאגה בוערת של הורים חסרי אונים להביא עליה את קיצה?

במהלך חיפושיו אחר תשובות מוליך אותנו מודיאנו במבוך הניירת הביורוקרטי שנלווה לתעשיית המוות הנאצית, וגם בניסיונות של הצרפתים להשמיד את הראיות ולמחוק את העבר המפוקפק. מצד שני הוא מנציח את חייהן ומותן, ולפעמים הצלתן, של אחדות מחברותיה לגורל של דורה, ואת גבורתם של צרפתים שלא הרכינו ראש לפני הטרור הגרמני, "מורדים בפאריס של השנים ההן, שהיו שרויים בבדידות כבדידותה של דורה ברודר, (ו)הטילו רימונים על הגרמנים, על שיירותיהם…".

הסיפור מדלג מן ההווה של זמן הכתיבה אל תקופת הכיבוש הנאצי, מחוויותיו של מודיאנו הנער אל חוויותיה המדומיינות של דורה בפנימייה הקתולית שבה חיה ולמדה, אל הבריחות שלה בחיפוש אחר קיום חופשי ונסתר מן העין ובסוף – אל התחנה האחרונה: "הבולבאר היה שומם מאדם… חומה גבוהה מקיפה את קסרקטין טורֶל… [מחנה המעצר שממנו נשלחה דורה, כמו אלפי יהודים אחרים, אל המוות. ח"פ]. על גבי שלט שנקבע בחומה קראתי: שטח צבאי! אסור להסריט או לצלם… אמרתי לעצמי כי איש אינו זוכר עוד מאומה… ועם זאת, תחת אותה שכבה עבה של אובדן זיכרון חשת היטב דבר מה, הד מרוחק, חנוק… מחמת ספקות וייסורי מצפון תלו שם את המודעה 'שטח צבאי אסור להסריט'…".

בזכות מודיאנו וספרו אולי יחושו גם קוראיו בלכתם ברחובות פריז את ההד החנוק ההוא. ו"בשעות העומס, כשנוצרים פקקי התנועה בכבישים, כשהבריות מצטופפות בפתחי המטרו", ייווכחו כמוהו שאינם יכולים "להימנע מלחשוב על דורה ולחוש את הד נוכחותה…".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

פורסמה ב-21 בנובמבר 2014, ב-גיליון תולדות תשע"ה - 902, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: