אחד העם | יאיר שלג

את אלתרמן תקף בתגובה ל"טור השביעי", את ליבוביץ' במסה ארסית ואת הסכמי אוסלו בסדרת מאמרים. נמנע מטלפון ומנסיעות לחו"ל, כשהוא מגדל את ילדיו, ענר וצרויה, על ברכי הספרות ואת תלמידיו על התנ"ך. המסאי ומבקר הספרות מרדכי שלו, שהלך לאחרונה לעולמו, עסק כל ימיו בזהות הישראלית הנבנית מהמתח שבין יהדות, ציונות והומניזם

לפני כחודש וחצי, בהלוויה של מרדכי שלו, בבית העלמין המיתולוגי של תנועת העבודה שעל שפת הכנרת, סיפר אחיינו, הסופר מאיר שלו, כיצד הפך הדוד לאוטודידקט מופלא. אחיו הגדול של מרדכי, המשורר יצחק שלו, נאלץ לבלות שנה שלמה מימי התיכון שלו מרותק לבית, בשל מחלה. ההורים דאגו להשכלתו ושכרו עבורו שני צעירים, האחים אפרים ואהרן קציר (שניהם הפכו לימים למדענים דגולים; הראשון היה גם נשיא המדינה הרביעי, ואילו השני נרצח בפיגוע בנמל התעופה בן־גוריון ב־1972), כדי שילמדו איתו. האח הצעיר מרדכי, שהיה אז בן שש, עמד מאחורי הדלת והקשיב לכל התורה שלמד אחיו במקצועות השונים. יום אחד, כשהדלת נפתחה פתאום ומרדכי התגלה מאחוריה, הוא הוכנס כבר באופן רשמי לכיתה המאולתרת.

תאוות הידע ומיקוד הכוחות האינטלקטואליים אפיינו את שלו לכל אורך חייו. הוא אמנם למד באוניברסיטה, אבל קפץ מתחום לתחום ומעולם לא רכש תואר דוקטור. לפרנסתו עבד בהוראה, ובשנים שבהן לימד בתיכון עשה זאת במגוון של תחומים – מתנ"ך וספרות ועד מתמטיקה ופיזיקה. ובעיקר: בלי שום השכלה אקדמית פורמלית, אבל עם מטענים בלתי נדלים של ידע רב־תחומי, הוא הפך לימים לאחד ממבקרי הספרות העברית ופרשניה הבולטים ביותר.

מבחינה כמותית, שלו לא כתב במהלך חייו הרבה מאמרים, בסך הכול כמה עשרות. אבל כתיבתו התאפיינה בדרך כלל במסות גדולות, בנות עשרות עמודים. במקרה שאלו התפרסמו במדורי הספרות של העיתונים היומיים, היה כמובן צורך לפרסם אותן בכמה חלקים. הוא חקר כל ספר, כל סופר או כל נושא שעבד עליו ביסודיות אין קץ, כאילו היה צריך להוכיח שדווקא האוטודידקט יסודי יותר מהמבקרים בעלי התארים האקדמיים. באופן טבעי, סוג המאמרים הזה היה פופולרי במיוחד לא אצל הקוראים מן השורה, אלא אצל יודעי ח"ן: היוצרים עצמם, העולם הרחב קצת יותר של חוקרים ומבקרים, וקבוצה לא גדולה של חובבי ספרות מושבעים. אבל בקרב אלה הפכו מאמריו של שלו לשם דבר, ממתק נדיר שמחכים לו במיוחד.

גם מבחינת התוכן, היה ייחוד גדול בכתיבתו של שלו: לרוב, לא היצירה עצמה עניינה אותו אלא המבנה הרעיוני שמאחוריה. הוא חיפש במיוחד אחר תבניות מיתיות, במיוחד כאלה שהתאימו לדעתו למוטיבים מרכזיים מן התנ"ך. הסופר א"ב יהושע, שהיה בין מעריציו, אומר ש"שלו היה מבקר עם אג'נדה ברורה: הוא רצה לחשוף את המקורות היהודיים של היצירות שעליהן כתב". אגב, ליהושע עצמו גילה שלו באחד ממאמריו שסיפורו "שלושה ימים וילד" מבטא לא פחות ולא יותר מאשר את סיפור העקדה. למותר לציין שיהושע עצמו לא חשב על סיפור העקדה (לפחות לא במודע) בזמן כתיבת הסיפור, ועם זאת הוא הגיב בהתלהבות לגילוי וכתב שהוא "מרותק, המום, מופתע ומשויך מאוד".

כמה שנים אחר־כך, כשכתב את סיפורו "בתחילת קיץ 1970", הפעם בהשראה מפורשת של סיפור העקדה, כתב שלו שהסיפור דווקא ממחיש את סיפורי הברית החדשה, ויהושע שוב נדהם "כיוון שבזמן כתיבת הסיפור אכן שמעתי כל הזמן ברקע את ה'מתיאוס פאסיון'". אגב, הברית החדשה והמתח בין יהדות לנצרות היו אחד המוטיבים החביבים על שלו, ולא במקרה כמה ממאמריו הבולטים מזכירים בכותרתם את המילה "הבשורה".

הדוגמה הבולטת ביותר היא אחת המסות המפורסמות ביותר שלו – מסה בת למעלה ממאה עמודים – שהוקדשה לפענוח אחת היצירות הבולטות של המאה העשרים בספרות העולמית: המחזה "מחכים לגודו" של המחזאי האירי סמואל בקט. תחת הכותרת "גונבים את הבשורה" טען שלו שהנושא האמיתי של המחזה הוא תגובת התרבות האירופית להשתלטות היהדות (באמצעות הנצרות) על עולמה האלילי, תגובה שנעה בין זעם רצחני לניסיון לרשת את היהודים ולגנוב את הבשורה שנועדה להם. המסה מסתיימת בשורות הדרמטיות הבאות:

ככל שגוברת המשיכה הסמויה אל היהדותכן גוברים גם רגשות התיעוב והשנאה כלפיה, המשמשים מנגנוני הגנה רבי־עוצמה מפני הצורך והדחף להשלים מה שרק החלו בו הנצרות והאסלאםניתן לומר, מתוך קריאה לעומק ב"מחכים לגודו" וב"יוליסס" [ספרו של עוד יוצר אירי־קתולי בולט, הסופר ג'יימס ג'ויס; י"ש] כי מנקודת מבט מסוימת הממלאת תפקיד חשוב ביצירות אלה, דברי ימי האנושות הם דברי ימי התייהדות האנושות שטרם תמו.

עם הבת צרויה

מרדכי שלו עם הנכדה מרוה

התאבדות תרבותית

ד"ר דניאל מרום, חתנו לשעבר של שלו (בעלה הראשון של בתו צרויה), המכהן כאחראי הפדגוגי של מכון מנדל למנהיגות חינוכית, הפך לאדם הקרוב ביותר אליו מבחינה אינטלקטואלית והגותית. מרום אומר שמפעל חייו של שלו, הציר שהעסיק את כל יצירתו וישותו, היה בניית הזהות הישראלית מסביב למתח שבין הקוטב היהודי, הקוטב הציוני והקוטב ההומניסטי: "בניגוד לדור של הוריו, בני העלייה השנייה, שמחקו את הקוטב היהודי כדי לאפשר את המהפכה הציונית, שלו הקדים את זמנו בהבנה שהזהות הישראלית מוכרחה לחיות במתח שבין הקטבים. מבחינתו, בזה תלוי הכול: ניהול נכון של המתח הזה יאפשר לה לשגשג, אבל ניהול שגוי עלול לגרום לקריסתה".

ברוח זו, כתב שלו את המסה השנייה המפורסמת שלו: מסת פרשנות לפואמה "שמחת עניים" שפרסם המשורר נתן אלתרמן בעיצומם של ימי מלחמת העולם השנייה, הנחשבת עד היום לאחת היצירות החידתיות ביותר בכל תולדות הספרות העברית המודרנית. שלו, שבתקופת שירותו בלח"י, כפי שיסופר בהמשך, היה דווקא יריבו המובהק של אלתרמן, הפך לימים לאחד ממעריציו ופרשניו החשובים.

הוא פענח את היצירה כעוסקת במתח שבין היהדות והציונות. ליתר דיוק: במתח שבין פוסט־יהדות ציונית לפוסט־ציונות יהודית. כאשר הפואמה מתארת מצב שבו הבשורה הנשגבת ביותר הופכת לאסון גדול ומרמזת, לדעתו, על חששו של אלתרמן שבשורת הציונות תהפוך לאסונה של היהדות. המסה הזו הפכה לימים גם לחומר לימוד בפני עצמו, כאשר במדרשה באורנים פרסמו אותה בסגנון של מסכת תלמודית: במרכז הטקסט יצירתו המקורית של אלתרמן, מסביב לה מסתו של שלו, ובשולי הטקסט הערות היסטוריות, ספרותיות ופילוסופיות המבהירות את המושגים שבהם השתמש שלו עצמו במסתו.

ברוח דומה כתב שלו גם על ספרו הגדול של עמוס עוז (שהיה בעצמו אחד ממעריצי מסותיו) "סיפור על אהבה וחושך". הוא ראה בספר השתקפות של משבר התרבות הציונית שניתקה את "הקשר התרבותי החי בין הדורות" והוסיף:

כשבני אדם מפסיקים להעביר תרבות ומתחילים להעביר שברי תרבויות בלבדנוצר הרקע לסוג מסוים של התאבדויותמבחינה זו, כל הצברים, ולא רק עמוס עוז, הם בני מתאבדים [בספר עוסק עוז בגלוי בהתאבדותה של אמו. י"ש], שהרי כל מי שחדל להעביר תרבות הוא מתאבד.

שלו והבן ענר משחקים שחמט

שלו והבן ענר משחקים שחמט

ליבוביץ' בגד בייעודו

הנמסיס של שלו, שנוא נפשו הגדול ביותר, היה ללא ספק ישעיהו ליבוביץ'. הוא חזר שוב ושוב לדמותו והגותו של ליבוביץ', תוך שהוא מצרף את כשרונו כתחקירן חרוץ עם כשרונו הרטורי כדי למצוא את הסתירות הפנימיות, הכשלים הלוגיים, אפילו כזבים קטנים, שמצא בדברי ליבוביץ', כדי לחבוט בהם בחריפות. הוא הקדיש לליבוביץ' מסה ארסית במיוחד, תחת הכותרת "הבשורה על־פי ליבוביץ'" (שוב רמז לברית החדשה), שבה חשף כיצד ליבוביץ', המבקש להצטייר כנביא הזעם שמיד אחרי מלחמת ששת הימים כבר ניבא את הסכנות שתביא המלחמה, מסתיר את העובדה שבראיון שהעניק ל"הארץ" מיד בתום המלחמה טען דווקא שאינו יודע להעריך מה יהיו משמעויותיה, ורק כעבור זמן גיבש את השקפתו היונית־קיצונית.

במאמר ההוא גם לעג שלו להשקפתו הדתית של ליבוביץ', וגרם לליבוביץ' להגיב בסדרת מאמרים משלו ("לשמה ושלא לשמה") שנועדה להסביר את תפיסתו. אבל המאמר של שלו עורר עניין כל כך גדול, שכעבור שנים אחדות, בקובץ מאמרים שהוקדש כולו להתקפות על ליבוביץ' (שלילה לשמה כלפי ישעיהו ליבוביץ'), הוא זכה לככב כמאמר הפותח.

שנאתו של שלו לליבוביץ' הביאה אותו כנראה גם לחרוג ממנהגו לכתוב מסות בנות רבבות מלים, שנכתבו לאורך שבועות וחודשים ארוכים, ולחזור, לראשונה מאז הפסיק לפרסם בעיתון הלח"י, לקצב עיתונאי. זה היה בספטמבר 1994, עם מותו של ליבוביץ'. עבדתי אז בעיתון "כל העיר", וכמי שזכה להיכרות אישית של פגישות אחדות עם שלו ידעתי על עוצמת סלידתו מליבוביץ'. פניתי אליו אפוא בבקשה שיכתוב מאמר על המנוח. הייתי בטוח שמדובר בהימור בעל סיכויים קלושים: שלו בוודאי לא יסכים לכתוב בהיקף ובקצב של מקומון. להפתעתי הוא הסכים די מהר והמאמר פורסם כעבור זמן קצר (אמנם, בכל זאת תוך פיצולו לשני חלקים), תחת הכותרת "על הצורך בבאבא ליבוביץ'". כפי שמעידה הכותרת, גם פטירתו של ליבוביץ' לא ריסנה את סלידתו של שלו ממנו, ובעיקר מפולחנם של חסידיו סביבו.

לא פעם שאלתי את עצמי מדוע הפנה שלו חיצים כל־כך רעילים ואינטנסיביים דווקא כלפי ליבוביץ'. ייתכן ששלו, שהקדיש תשומת לב מרובה לכל מילה שכתב, סלד מן הפופוליזם הזול שבו השיג ליבוביץ' את מעמדו בזכות כמה מכתמים צהובים ובוטים. בנו, ענר שלו, חושב שיסוד הכעס בעובדה שהיו היפוכים גמורים: "אבא היה מאמין גדול באלוהים, מאמין במובן הפשוט ביותר, כולל בהשגחה פרטית, למרות שמעולם לא היה איש הלכה ולא שמר אפילו על הדברים הבסיסיים ביותר כמו שבת וכשרות. אצל ליבוביץ' היה הפוך: הוא האמין בהלכה, אבל לא באלוהים".

רמז למקור כעסו הגדול של שלו ניתן למצוא בניתוח פסיכולוגי שערך פעם לליבוביץ'. ככלל, שלו אהב פסיכולוגיה ונטה לא פעם להסברים בעלי אופי פסיכולוגי (יש שיטענו: פסיכולוגיה בגרוש). ענר מספר שאביו למד פסיכואנליזה וגם עבר אנליזה בעצמו. מכל מקום, בניתוח שערך לליבוביץ' טען שלו שמקור הזעם של ליבוביץ' על החיבור בין דת ומדינה טמון בכעס העצמי שלו על העובדה שבגד בייעודו האמיתי – ליצור תשתית להלכה ריבונית חדשה:

כל מי שקרא את ליבוביץ' בעיניים בלתי משוחדות יודע בוודאות גמורה מה היה ייעודו המקורי, שבו בגד וממנו ערק. ייעודו המקורי, הראוי להערכה, היה לנהל מאבק על עיצובה של מדינת ישראל כמדינת הלכה, תוך כדי עיצוב מהפכני חדש של ההלכה עצמה. זה היה אמור להיות מפעל אדירים, וכדי להתייצב בראש המאבק הזה היה צורך בכישורים רב־תחומיים, במישורים רבים ושונים, ובראש וראשונה במישור הפילוסופי, התיאולוגי, המדעי, המסורתי והחברתי, שכולםאם כי חלק ניכר מהם רק בכוחעמדו לרשותו. לליבוביץ' לא היה אומץ לב לנהל את המאבק הנורא הזה, וכשהגיע הרגע לפתוח בוהוא ערק ממנו.

מרום ממשיך באותה רוח: "מוטה חשב שלליבוביץ' נועד תפקיד חיוני בתרבות הישראלית. הוא היה צריך ליילד ולהנהיג מעין תנועה קונסרבטיבית ישראלית, שתיצור 'הלכה ישראלית'. אבל כשליבוביץ' הגיע לרגע שבו היה צריך לקפוץ לתהום הוא פחד, מה שהפך אותו ל'נביא שעבר על דברי עצמו', וכדי לא להתמודד עם ייעוד חייו הוא גיבש תיאוריה שדחפה את היהדות לקצה אחד ואת ההומניזם לקצה שני, בלי שום אפשרות מפגש ביניהם".

מרום אומר שהסלידה מליבוביץ' ביטאה את מכלול הזהות ההגותית והאישיותית של שלו: "הוא הרי האמין שעתידה של הזהות הישראלית טמון במתח הבריא שבין הערכים היהודיים וההומניסטיים. מבחינה זו, אדם כמו ליבוביץ', שהטיף להכרה בקרע המוחלט שבין שתי מערכות הערכים, היה ממש סכנה קיומית, קל־וחומר כשחסידיו הפכו את דרכו לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית. הוא גם העריך שזה מקור הפתולוגיות של ליבוביץ', בביטויים כמו 'יודו־נאצים'. אפשר לומר שהוא ראה בעצמו את נביא האמת של החברה, בעוד שבליבוביץ' הוא ראה נביא שקר מסוכן. אבל נדמה לי שהיה כאן גם ממד אישי: מוטה השליט על עצמו כל ימיו את ניקיון הדעת של התרחקות מפרסום וממעמד ציבורי, מתוך הבנה שרק כך ניתן להגיע גם להתפנות וגם לעצמאות הנדרשים למפעל חייו. אבל באיזה שהוא מקום בתוכו כנראה שהייתה בו בכל זאת גם קנאה מסוימת במעמד הגורו שזכה לו ליבוביץ', וגם זה התבטא במאמרים נגדו".

עם הבת צרויה התצלומים באדיבות המשפחה

עם הבת צרויה
התצלומים באדיבות המשפחה

אגדה מיתולוגית

שלו נולד בירושלים ב־1926, בשכונת מקור ברוך. בגיל 19 הצטרף ללח"י, אם כי בשל חולשתו הגופנית (הוא סבל מבעיות לב מגיל צעיר) לא נמנה עם שורות הלוחמים של הארגון, אלא עם האינטלקטואלים ואנשי ההסברה, כאיש תחנת הרדיו ומערכת העיתון של הלח"י. בעיתון הלח"י "מברק" בלט שלו במיוחד במדור שבועי יוצא דופן: הוא חיבר בקביעות טור תגובה נגדי ל"טור השביעי" של נתן אלתרמן, המשורר הנערץ שפרסם טור אקטואלי קבוע בעיתון "דבר". המדור, שנכתב בסגנונו של אלתרמן עצמו, נקרא "טור מול טור", ושלו לא היסס לכלול בו גם מכות מתחת לחגורה לאלתרמן עצמו, שבו ראו אנשי הלח"י "משורר חצר" של הממסד. פעם, בשיא כעסו של שלו על מתקפתו של אלתרמן כנגד הטבח בדיר יאסין (שלו גרס שאלתרמן לא למד כלל את העובדות לפני שתקף את אנשי האצ"ל והלח"י), הוא אף כתב את השורות החריפות הבאות:

זה הכל, בחיי

אך ענני חבר

(בשכר טרחתי)

שאלה לי כזית:

איך בחיק המפא"י

הופך משורר

(משורר אמיתי!)

לכלב בית?

לימים התברר שאנשי שירות הידיעות של ההגנה כל־כך התפעלו מאיכות טוריו של שלו ומהתאמתם לסגנונו של אלתרמן, עד שהיו ביניהם מי שחשבו שאלתרמן עצמו הוא האיש הכותב אותם ומגיב כך לעצמו. גם אלתרמן עצמו הסתקרן מאוד להכיר את האיש המגיב לו בקביעות (שלו חתם על הטורים בשם הבדוי "בן בלאדן", הרומז למלך הבבלי התנ"כי מרודך בן בלאדן, המזכיר את שמו הפרטי). הוא אף ביקש מהמשורר יונתן רטוש להסדיר לו פגישה עם "התאום הימני" שלו, באומרו שכתיבתו של בן בלאדן "חוצה את שירתי וכתובה נהדר". אבל שלו סירב להצעה.

יחס מורכב עוד יותר היה לשלו כלפי המשורר הגדול השני של התקופה, אורי צבי גרינברג. כאיש מחנה הימין היה אצ"ג אמור להיות גיבורו הספרותי של שלו, ובמידה רבה כך אמנם היה, עד שעניינים אישיים העכירו את יחסו. עוד בהיותו בן 17, בטיול במדבר יהודה, הכיר שלו צעירה בשם עליזה גורביץ'. השניים הפכו חברים ואף הצטרפו יחד ללח"י. עם הקמת המדינה הם נישאו אבל התגרשו כעבור שנה. כעבור זמן־מה נישאה גורביץ'־שלו לאצ"ג, שאותו פגשה באחד מביקוריה עם שלו אצלו. ענר שלו אומר ש"אבא המשיך להעריך את שירתו של אורי־צבי, אבל זה כנראה לא מקרי שבין כל המשוררים והסופרים שהוא כתב עליהם, חלקם חשובים פחות מאצ"ג, הוא מעולם לא כתב על אצ"ג".

שלו עצמו התחתן שנית עם הציירת ריקה שידלובסקי, בתו של אהרן שידלובסקי – ממייסדי קבוצת כנרת, ואחד האנרכיסטים הלא־קונבנציונליים ביותר בין חלוצי העלייה השנייה. גם סיפור היכרותו עם ריקה נשמע כמו אגדה מיתולוגית. הבן ענר מספר ש"אבא היה מיודד באותה תקופה עם המשורר פנחס שדה. לשדה הוצע לפגוש בחורה, אבל הוא לא רצה להיפגש איתה ביחידות, והציע לאבא להצטרף אליו. במקביל, גם הבחורה לא רצתה להיפגש עם שדה ביחידות, והציעה לחברתה, שהיא אמי, להצטרף גם כן אליה. וכך נפגשה הרביעייה בבית האמנים בירושלים. מאותה פגישה לא נוצר שום קשר בין אבא ואמא, אבל כעבור כמה שבועות הם שוב נפגשו במקרה בחוצות ירושלים. תוך כדי הליכה התברר ששניהם הולכים לאותו מקום – מעונות עובדים ב' (בפינת הרחובות עזה וארלוזורוב), כאשר אבא הלך לבקר את אִמו ואמא הלכה לתופרת שלה, שהתגוררה גם כן שם. מאז הם כבר לא נפרדו".

עם נישואיהם, עברו הזוג שלו לקבוצת כנרת, שבה גדלה ריקה, כאשר מרדכי משמש כמורה בבית הספר הקיבוצי האזורי בבית ירח. שמו הלך לפניו כמורה נערץ לתנ"ך, ספרות והיסטוריה, אם כי הוא לא בחל גם בהוראת מתמטיקה ופיזיקה. ענר מספר ש"בשיעור התנ"ך הראשון שלו הוא ראה על הלוח ציור של שתים עשרה גולגלות. כששאל מה זה, הסבירו לו שהגולגלות מסמלות את שנים עשר המורים הקודמים, השנואים. כעבור זמן קצר הוא עצמו הפך להיות מורה נערץ, ומעולם לא נחשב לגולגולת ה־13".

בכנרת נולדו גם שני ילדיו, ענר וצרויה, שהפכו בעצמם לסופרים בבגרותם (ענר הוא גם פרופסור למתמטיקה באוניברסיטה העברית). ענר מספר שילדותם הייתה טבועה בחותם הספרות: "אבא סיפר לנו לפני השינה סיפורים של קפקא ושל עגנון. כנראה שגם אהבנו את זה. אני זוכר אותנו קופצים על המיטה לפני השינה ודורשים מאבא: עג־נון! עג־נון!"

אבל תוך שנים אחדות המשפחה עזבה את גן העדן בכנרת ועברה לבית ברל. ענר: "אני הייתי ילד חולני, ואבא, שמגיל צעיר הצליח לרפא את עצמו מבעיות לב בזכות תזונה בריאה שהקפיד עליה, חשב שמקור המחלה שלי בתזונה לא נכונה שאני מקבל בקיבוץ. הוא הכתיב למטפלות דיאטה שהרכיב בעצמו, וכשגילה שהן לא מקפידות על כך הוא כעס מאוד. ואז, הוא וסבא שלי [אהרן שידלובסקי; י"ש], שבעצמו היה אנרכיסט גדול, 'חטפו' אותי מבית הילדים כדי שאגדל בבית. באותם ימים זה היה דבר שלא ייעשה והמחיר היה שהם נאלצו לעזוב את הקיבוץ".

משפחת שלו עברה אפוא לסמינר בית ברל, שם התמנה האב למרצה בסמינר למורים. בבית ברל הם שהו כשש עשרה שנים, ובאמצע שנות השבעים שוב חזרו למעונות עובדים בירושלים, לאחר שמרדכי קיבל הצעה להצטרף לצוות המורים של הסמינר למורים "כרם", שגיבש תפיסה יהודית־הומניסטית הקרובה לליבו. אחד ממקימי הסמינר, פרופ' אליעזר שביד, מספר ש"הוא היה מורה מעולה, מקורי מאוד, וגם בעל כריזמה גדולה. התחום שלו ב'כרם' היה מקורות ישראל, והוא היה מן המורים שאנשים מתארים אותם כמי שפקחו את עיניהם. היו לו תלמידים רבים שבאו מתוך ריחוק מן המקורות, לא הכירו את הטקסטים וחשבו שכל העניין זר להם, ולפתע התברר להם שזה נוגע עמוקות בנפשם".

הטלפון ישן בחוץ

ב"כרם", ובמקביל גם בבית הספר לעובדי הוראה בכירים שבו לימד, גיבש שלו שני קורסים שהפכו לקורסים מיתולוגיים, שדורות של פרחי הוראה, וגם מנהלים ומפקחים, גדלו עליהם: "גלות וגאולה", ו"יהדות והומניזם". הקורסים האלה היו בעיקרם אנתולוגיה עשירה במיוחד של מקורות, מכל תולדות התרבות היהודית, מן התנ"ך ועד המאה העשרים. מרום מדגיש ש"אצל מוטה 'גלות וגאולה' לא היה סיפור היסטורי חד־פעמי – בעבר הייתה גלות והיא הסתיימה עם הציונות והגאולה. אצלו, שני הביטויים האלה סימלו מתח נצחי שצריך להתקיים בזהות הישראלית: בין הקוטב הארצי־המדיני־הציוני לקוטב הרוחני־היהודי. לא במקרה, היו רבים שראו בו את 'אחד העם של דורנו'". שירה ברויאר, מנהלת התיכון הדתי "פלך" בירושלים, שהייתה בין התלמידות של שלו במחזור הראשון של "כרם", אומרת ש"הוא השפיע על כל שיטת ההוראה שלי, ובעקבותיו הפכנו ב'פלך' את הקורס 'גלות וגאולה' לשתי יחידות לימוד בהיסטוריה".

המתח בין קטבים שונים אפיין לא רק את הגותו של שלו, אלא גם את תפיסתו החינוכית. מרום: "הוא טען שהכשל הגדול של החינוך הישראלי הוא בכך שהוא מבקש להחדיר לתלמידים את הערכים והמצוות הציוניות, בלי שום תחושת דילמה. אדרבה, הוא בורח מדילמה כמו מאש. אצל מוטה זה היה הפוך: הוא ביקש למשוך את התלמידים דווקא באמצעות הדגשת המתח בין הערכים והדגשת העוצמה והערך של כל אחד מהקטבים. הוא, הציוני השורשי, הקפיד ללמד את תפיסת 'שלוש השבועות' החרדית ולהעמיק ביסודותיה. מבחינתו, הזהות הישראלית לא תוכל להתקיים אם לא יהיה בה גם הפן הזה".

כמו הרבה אנשי רוח גדולים, גם לשלו היו לא מעט שיגיונות ייחודיים. ענר: "היו לו סדרי חיים מאוד קפדניים, אפילו סגפניים. הוא לא רק הקפיד מאוד בענייני אוכל; אגב, דיאטה שעיצב בעצמו שכללה כללים שהיום מאוד מקובלים כמו הימנעות מסוכר ולחם לבן, לצד לגיטימציה למאכל בשר. הוא קם תמיד בארבע לפנות בוקר, כדי לנצל את השעות הערניות של היום לקריאה ולכתיבה, ועד הצהריים אסור היה בשום אופן להפריע לו. בצהריים הייתה שעת הסייסטה, ואחריה הוא כבר היה כאחד האדם: בשעות האלה הוא כבר היה אבא מתעניין ודווקא מאוד מעורב, וגם נהג לארח הרבה אנשים ששיחרו לפתחו. במשך שנים רבות הוא אסר להכניס הביתה טלפון, וגם כשכבר אפשר זאת, בלילה הטלפון היה צריך לצאת מהבית. אני זוכר את אמא מדי ערב מנתקת את הטלפון ומורידה אותו לבגאז' של האוטו, ומחזירה אותו בבוקר".

היעדר הטלפון יצר תופעה חברתית ייחודית סביב שלו: מכיוון שאי אפשר היה לתאם איתו ביקורים מראש, אבל היה ידוע שבשעות אחר הצהריים הוא מפנה את עצמו מעבודתו, הפכו השעות האלה לשעות "קבלת קהל" של אנשים שרצו לשוחח איתו, לשאול לדעתו, לקבל את עצתו. בעצם, כפי שתיאר זאת א"ב יהושע, במאמר הספד שכתב על שלו, זו הייתה מעין עלייה לרגל לגורו ממעונות עובדים. בשיחה לכתבה זו, מוסיף יהושע שבביקורים אצל שלו כמעט תמיד הגיעו לוויכוח על שורשי המתח של הזהות היהודית: מצד אחד שלו, שראה בחיבור שבין הפן הלאומי והדתי את יסוד הזהות הייחודית של העם היהודי, ומצד שני יהושע, שראה בכך את שורש האסון היהודי.

ד"ר צבי צמרת, לשעבר מנהל יד בן־צבי, שהרבה גם הוא לבקר אצל שלו, מספר ש"בשיחות איתו היינו קופצים מספרות ופוליטיקה לשאלות חברתיות אקטואליות, ותמיד היו לו תובנות יוצאות דופן. לא במקרה חיים גורי אמר עליו שהוא 'ענק הרוח של ארץ ישראל'. בסלון שלו אפשר היה למצוא את כולם: את גאולה כהן לצד עמוס עוז וא"ב יהושע, וכמובן המוני תלמידים שהגיעו אליו גם שנים אחרי שלמדו אצלו". הבן ענר מודה שאביו, שבמובנים רבים היה מאוד צנוע (הוא מעולם לא הסכים להתראיין), "כנראה די נהנה מהעלייה לרגל אליו" – מה שמחזק את התחושה, שעליה מעיד מרום, שבתוך נפשו התחולל מתח בין הפן המסתגר בעולמו לפן הרוצה להשפיע ולבלוט.

אסון בשורת השלום

בשיחות מהסוג הזה בלט גם שלו האינדיבידואל. כזה שמסרב בעקשנות לזהות את עצמו עם מחנה כלשהו ומתעקש על רצונו לבחון מהצד, באזמל חד, את בעלי כל העמדות. ברוח זו, הוא גם מעולם לא הצביע בבחירות – למעט בכנסת הראשונה, אז הצביע ל"מפלגת הלוחמים" של יוצאי הלח"י. ענר מספר שלאלה שתמהו על הגישה הזו הסביר שלו, בניתוח פרדוקסלי חד, שהמדינות שבהן מחייבים את האזרחים להצביע הן בדרך כלל המדינות הדיקטטוריות, וממילא "ככל שתהיה יותר לגיטימציה לא להצביע, יש בכך דווקא מימוש של הדמוקרטיה".

בהתבטאויותיו הפומביות כמעט שלא עסק בנושאים פוליטיים – למעט חריגה בולטת אחת. בראש השנה תשס"ב, במלאת שנה לאינתיפאדה השנייה, פרסם שלו, דווקא ב"הארץ", סדרת מאמרים גדולה שתקפה בחריפות את הסכם אוסלו ואת כל רוחו של מחנה השלום בישראל. הסדרה ביטאה אל־נכון את העובדה שגם אם היו לשלו ביקורות לא מעטות על מחנה הימין, בעיקר הימין הדתי שהוא זיהה בו משיחיות מסוכנת (כפי שביטא גם במאמריו על ליבוביץ'), בסופו של דבר הוא נותר קרוב יותר למחנה הציוני־אקטיביסטי.

בסדרה ההיא, שוב חזר שלו למוטיב הידוע מ"שמחת עניים": הבשורה שהופכת לאסון, במקרה זה בשורת השלום. "השלום הוא שמחת עניים של הדור הזה – דור ראשון לשלטון הצבר הנבחר, שעל דלתו היא התדפקה באוסלו, את נפשו היא הפעימה בשיר השלום המפורסם, ואת לבבו היא שברה בראש השנה שעברה, בספטמבר השחור של שנת אלפיים".

הוא שילב את ביקורתו הפוליטית עם התזה הפסיכולוגית שייחס גם לליבוביץ', ולפיה הזעם הפוליטי מקורו בזעם עצמי על בגידה בייעוד: "רגשות האשמה שלהן [של האליטות הישראליות של דור מלחמת ששת הימים ואילך. י"ש] על 'הכיבוש המשחית' לא היו מעיקרם אלא תחליף זול ורדוד לרגשות האשמה האמיתיים, המקוריים והמובהקים שלהן, על בגידתן במורשת הראשונית של תנועת העבודה וערכיה, ובראש וראשונה בגידתן בהגשמה, שהייתה סוד כוחם של ערכים אלה. מכל מורשת זו וערכים אלה… לא נותרה בידן למעשה אלא קינה על הכפר הערבי הנטוש. הקינה על הכפר הערבי הנטוש אינה במקורה אלא קינת האליטות הישראלית הצעירות על הכפר היהודי הנטוש, ובעיקר הקיבוץ, וכל ערכי העבודה, השוויון והשיתוף המתלווים אליו, שנטשו הן עצמן בשלב מוקדם למדי של חייהן".

בין עקרונותיו בלטה גם העובדה שלאורך כל חייו מעולם לא יצא מגבולות ישראל. למרות בקשות חוזרות ונשנות, הוא גם לא הסכים לשום הצעה שניתנה לו לכנס את כתביו, או לפחות מבחר מהם. ענר מספר ש"באחת הפעמים הוא קיבל הצעה כזו מפרופ' חנן חבר מהאוניברסיטה העברית. אבא הציע לו שהוא יכתוב מסה על המאמרים שלו, הספר יופיע על שמו של חבר, והמאמרים עצמם יופיעו כנספח. לזמן מסוים הם אפילו התחילו לעבוד בכיוון הזה, אבל אבא התנער בסוף גם מזה". מרום מסביר שגם העקרונות האלה נבעו מרצונו של שלו להיות נאמן למפעל חייו: "הסיבה שהוא לא יצא מהארץ לא נבעה רק מהציונות שלו. הוא רצה להשקיע את כל זמנו וכוחותיו במפעל החיים ההגותי והיצירתי שלו. מאותה סיבה הוא גם לא רצה בפרסום, כי הוא הבין בחוכמה שהפרסום גם משעבד, וגוזל אנרגיות ממפעל היצירה עצמו".

עכבות מהסוג הזה כבר אינן רלוונטיות כמובן עם הסתלקותו של שלו. ואכן, כבר מעל קברו פנה הסופר והמחנך מוקי צור לבני משפחתו של שלו בבקשה שידאגו לפרסום כתביו. שלו עצמו התיר זאת בשנותיו האחרונות, וכבר מתגבשת תוכנית מעשית למימוש הפרויקט. אשר לקורסים שהעביר, שם המלאכה סבוכה יותר, מכיוון ששלו מעולם לא העלה אותם על הכתב בעצמו, והרשימות הקיימות – שכבר יצאו לאור בתפוצה פנימית של בית־הספר לעובדי הוראה בכירים – הן פרי עבודה של שתיים מתלמידותיו. מרום מציין בהקשר זה אזהרה ששמע מפי צבי צמרת, ולפיה "רק מוטה יכול ללמד את 'שיטת מוטה', ואי־אפשר יהיה להנחיל אותה לרבים". עם זאת, הפיתוי גדול וכנראה שגם הרשימות מן הקורסים יראו אור בעתיד. או־אז יזכה גם הדור שלא ידע את שלו ליהנות מיצירתו.

———

מורה לחיים | נחם אילן

שיעוריו של שלו היו יצירת אמנות, סדרת קונצרטים, שהובילו אותנו אל תנ"ך אחר ונועדו 
להציב את הציונות ברצף היצירה וההגות היהודית. זכרו חי בתוכנו  

בימים אלה, לפני 38 שנים, באתי ללמוד בשערי מכון "כרם", מכון לחינוך הומניסטי־יהודי, ששכן אז ברח' פינסקר 11 בירושלים, מול גן השושנים. הרוב המכריע של המורות והמורים היו דמויות מרשימות, שהטביעו חותם מעצב בנפשות רבים מן הבוגרים באותן שנים, איש איש בדרכו. חלקם היו ענקים אז בעינינו, ומקצתם נותרו כאלה עד היום. מרדכי שלו היה מן המוסכמים ומן הבולטים שבהם.

היינו חבורה קטנה של תלמידים, 10–15 בכל מחזור, הכרנו היטב איש את רעיו ורעותיו, וחשנו כי אנו שותפים למהלך גדול: שינוי פני החברה בישראל באמצעות שינוי פני החינוך בה. גרעין מוצק מקרב תלמידי המחזורים הראשונים ב"כרם" היו מראשוני תנועת "גשר" להידברות בין נוער דתי וחילוני. כבוגרי "גשר" היינו כבר שותפים למהפכה, בוודאי בתודעתנו, ו"כרם" נראה בעיני חלק מאיתנו ההמשך הטבעי. מלחמת יום הכיפורים, שהתרחשה בהיותנו חיילים בשירות חובה, הייתה מאיץ רב עוצמה שהניע אותנו ליטול חלק פעיל בטלטלה שהתחוללה בארץ באותן השנים.

"כרם" היה שונה מכל המוסדות להכשרת מורים אז (וגם היום). הלמידה בצוותא בנים ובנות, דתיים וחילונים, ממורים אשר חלקם כאלה וחלקם כאלה וכולם דעתנים, ההשתתפות הפעילה בשיעורים, אווירת "בית המדרש" והיעדר המבחנים, והיחסים המשפחתיים בתוך חבורת התלמידים ובינינו לבין סגל המורים – כל אלה העצימו את התחושה שאנו זוכים ליטול חלק פעיל בתיקון העולם, ולפחות בתיקון ארצנו וחברתנו.

מרדכי בא כמורה למקרא. ידענו עליו מעט מאוד, וגם זה רק משמועות: פלמ"ח, לח"י, כנרת, אחיו של המשורר יצחק שלו. הוא נראה ההיפך הגמור מדימוי הקיבוצניק הסטראוטיפי: משקפיים עבים, דמות גרומה ושדופה, סגפן. אך חכמת אדם תאיר פניו, וכשהחל ללמד, תוך דקות הוא הפך וערער והרס בעדינות את מה שהכרנו, ומיד הוביל אותנו ביד בוטחת אל תנ"ך אחר, שבו הלשון והספרות וההיסטוריה והאמנות וההגות משתלבות זו בזו. השיעורים שלו היו יצירת אמנות. שאלנו אותו שאלות בשיעור ומחוצה לו, והוא נידב לא רק מידע במומחיות, אלא גם תובנות, ועוד הוסיף הצעות מה לעשות עם תלמידינו בהתנסויותינו הראשונות בבתי הספר. תוך זמן קצר היה מרדכי בעבורנו המימוש המוחלט של "הַכֵּה את המומחה", וניצלנו זאת היטב.

שיעוריו היו בעבורי סדרת קונצרטים, חגיגה ססגונית ומרגשת. שיעור שהחל בבירור מילה והמשיך בהשוואות בתוך המקרא ומחוצה לו, הסתיים בשאלות מוסריות שהטרידו אותנו. בסוף השיעור ניגנה כל התזמורת. מרדכי השכיל לקשור את כל הקצוות ולהוסיף התלהבות והשראה, והן היו מידבקות.

כשפעם העירה לו תלמידה מתוסכלת שבקורס שלו עוסקים בשאלות טעונות ומעניינות, אבל עליה להתמודד בכיתה עם פרקים הרבה פחות מעניינים, נענה מיד לאתגר וביקש שנפתח את ספרי התנ"ך בפרק לו בבראשית. כידוע, אין עלילה בפרק זה, ורובו המכריע עוסק במניית צאצאי עשו ואלופיו. הפרק הזה כבר עורר תמיהות נוקבות אצל חלק מפרשני המקרא בדבר נחיצותו וטעמו. איני זוכר את כל מהלך השיעור, אלא רק שנחשפנו לדרמות אנושיות. סוגיות גאוגרפיות מסקרנות בקעו מתוך הפרק, ולפחות לקח אחד היה ברור – הפרק הזה בהחלט נחוץ ומועיל וחשוב. בסוף השיעור התריסה אותה תלמידה בפני מרדכי ש"זו לא חכמה, בחרת פרק מעניין"…

אולם הלהיט הגדול של מרדכי היה הקורס הרב־תחומי שפיתח ונקרא "גלות וגאולה" (ובקיצור גו"ג). תוך כדי למידה התברר לנו שהרכיב האינפורמטיבי, שהיה עשיר מאוד וכמעט גרם להצפה אצל מקצתנו, היה החלק הקטן והשולי בקורס. הקורס היה בעיקרו אידאולוגי, ונועד להציב את הציונות ברצף היצירה וההגות היהודית, כהמשך וכקריאת תיגר. מרדכי פרש לפנינו מניפה ססגונית ומרהיבה של מקורות, שגם אם הכרנו את מקצתם לא שיערנו ולא העלינו בדעתנו כיצד ועד כמה הם מתייחסים ומשוחחים עם מקורות קודמים.

בשיעורים הללו מילא מרדכי תפקיד כפול בקונצרט: הוא היה הסולן המלהטט ובה בעת גם המנצח הדגול. הוא התרגש, אנחנו התרגשנו, ולא ידענו עד כמה אנו שותפים למהלך כמעט חתרני. הוראה רב־תחומית הייתה אחד הדגלים המרכזיים שהניף מכון "כרם". הקורס "גלות וגאולה" של מרדכי היה המופת היישומי.

מרדכי היה מורה כריזמטי, עוגן של ידע ושל בקיאות מדהימה במקרא ובספרות, אך בעיקר מקור השראה, המפעימה את בוגריו גם היום, בחלוף 35 שנים ויותר מאז שסיימנו ללמוד מפיו, וזכרו חי בתוכנו. מרדכי היה בעבורי "מורה לחיים" תרתי משמע.

*

פרופ' נחם אילן עומד בראש התכנית לתואר שני במדעי היהדות בקמפוס ירושלים של הקריה האקדמית אונו

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בנובמבר 2014, ב-גיליון תולדות תשע"ה - 902 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. פרסם את זה מחדש ב-המקום הכי טוב: אמצע הדרך!והגיב:
    השבת שלי אינה שבת של ממש בלא קריאת מאמר אחד לפחות, כזה המעורר מחשבות רבות ומגוונות. מאמר שעומקו ואורכו כזה, שלא ניתן לפנות לעיין בו בתוך טרדות היומיום במהלך השבוע.

    בשבת הזאת – זהו עונג השבת שלי 🙂

    אשתדל לשתף אתכם גם באותן השבתות הבאות שיזמנו לידי שללב רב יקר ערך שכזה . מבטיחה בהן צדק .

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: