רחובות של הדרום | חיליק אברג'יל

אברהם קונה את הארץ ויצחק חופר בארות ומתבסס בה. על העיר הנבטית "רחובות בנגב", שכנראה אינה קשורה לרחובות של יצחק

לפרשתנו התחלה מובטחת (בראשית כה, יט): "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק", אך ציפייה לחוד ומציאות לחוד. ישעיהו ליבוביץ' הצביע על מיעוט הפרקים והפסוקים שעוסקים ביצחק לעומת אברהם ויעקב. יצחק, בנו של אברהם, אביו של יעקב ועשו, הוא חוליה בשרשרת, דמות מעבר המגשרת בין אבות דומיננטיים המהווים מוקדים להתרחשויות רבות.

דמותו של יצחק חיוורת בצל אביו הענק. הוא מתגלה לנו כאדם פאסיבי בסיפור העקדה ורק המדרש נוסך בדמותו חיות ושיח אמוני־רגשי. פרשתנו מלמדת שזו הסתכלות חלקית בלבד. הפסוקים שנקרא השבת מבהירים לנו את דמותו האחרת של יצחק, איש המעשה, האקטיבי.

שרידי הכנסייה הדרומית בעיר הנבטית שבטה  צילום: אסתר ענבר

שרידי הכנסייה הדרומית בעיר הנבטית שבטה
צילום: אסתר ענבר

השתרשות בארץ

יצחק אינו יורד למצרים. במצוות הקב"ה הוא נשאר בארץ (כו, ב־ג): "ויֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ". עם זאת, הוא מגיע לאבימלך מלך גרר, כשהוא סומך על ההסכם שנחתם בינו לבין אברהם (כא, כג): "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵא־לֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְעִם הָאָרֶץ אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ". ההסכם אינו מחזיק מעמד, שכן (כו, יג־יד) "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד. וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים". הקנאה איננה בנכסיו של יצחק אלא בו עצמו, בעצם קיומו של האיש.

אבימלך כמובן אינו עומד בהסכם. הוא משלח את יצחק לנחל גרר. על פי רש"י: "נחל גרר – רחוק מן העיר". אך גם המרחק הפיזי אינו משנה את יחסם של רועי אבימלך לרועי יצחק. צריך ממש לשנוא כדי לסתום בורות מים בזמן רעב בארץ… אך אבינו יצחק חופר את הבארות. אני מניח שהפעולה הזו אינה רק פעולה טכנית. יצחק מכה שורש באדמה, בסלע, ביובש המדברי, בצחיחות האקלים וברעב. בעוד אביו אברהם קונה את הארץ בכסף, יצחק קונה את הארץ בעשייה והוא רואה בה ברכה, מאה שערים, פי מאה (כו, כב־כד):

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ. וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע. וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא.

רחובות, הבאר שאין רבים עליה, היא סימן להשתרשות, רוחב, פריון בארץ. זהו בסיס איתן להתגלות הקב"ה במקום המזבח בבאר שבע.

ארץ הנבטים

מיקומה של רחובות לא ברור דיו. חרבת רוחייבה נקראת בעברית "רחובות בנגב". זו עיר נבטית גדולה ומרשימה בלב חולות עמוקים וטובעניים שנחפרה אך מעט ומצויים בה מבני מגורים, כנסיות ובארות מים עמוקות. כיום היא נמצאת בסמיכות להר קרן שבחולות שונרה וחולות צאלים, סמוך לגבול ישראל מצרים באזור ניצנה. מהחפירות המעטות מתברר שתחילתה במאה הראשונה לספירה והיא הגיעה לשיא שגשוגה במאה החמישית לספירה, כשחיו בה אלפי תושבים. היא נסמכה על דרך המסחר לסיני ועל בורות מים עמוקים, ננטשה בשלטון הערבי במאה השביעית והפכה לחורבות על פני שטח עצום.

שמם של הנבטים מגיע מהמילה "נבטו", שפירושה להוציא מים מן האבן. היסטוריונים רבים כתבו עליהם, בהם הירונימוס מקרדיה ופליניוס הזקן. הנבטים עסקו בסחר בבשמים ובתבלינים, והובילו מור ולבונה מאזור תימן לנמל בעזה. המור שימש לבושם והלבונה לקטורת.

הנבטים לא עסקו בגידול המוצרים אלא רק סחרו והובילו אותם על גבי גמלים מספר פעמים בשנה. הם התבססו על מקורות מים קבועים: בורות, בארות או מעיינות. ליד מקורות אלו בנו מצודה קטנה ולעתים אף נטעו מעט גידולים חקלאיים בסיסיים לצורכי השיירות שעברו במקום. לקראת סוף התקופה הרומית תחנות המעבר של הנבטים התפתחו והפכו ליישובי קבע ובהמשך לערים. בסך הכול היו כשש ערים מרכזיות: רחובות בנגב, עבדת, ממשית, ניצנה, חלוצה ושבטה. בתקופה זו החל תהליך ההיטמעות של האוכלוסייה הנבטית בתרבות הרומית. הערים נבנו בטכנולוגיה רומית ואימצו אלים רומים. העוסקים במסחר הלכו ונתמעטו, ולעומתם התרחב העיסוק בחקלאות מדברית.

היה זה רובינסון, החוקר האמריקני, שביקר במקום ב־1833, התרשם מגודלה של העיר והניח את הקשר שבין רחובות של יצחק לרחובות בנגב. במיוחד משכו את עיניו עשרות הבורות העמוקים הפזורים באתר, ושימור השם הפך את הזיהוי להגיוני. לאחר החפירות שבוצעו במקום בשנות השבעים והשמונים על ידי יורם צפריר התברר שאין שרידים מתקופת האבות במקום והשם “רוחייבה“ הוא שם חדש. נוודי המדבר נטשו את המקום עקב מיעוט מקורות המים והוא לא שמר על שמו המקורי.

 חיליק אברג'ל הוא מדריך טיולים המתמקד בהדרכות בהרי יהודה והשומרון ועוסק בהכשרת מדריכים ומורי דרך

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח חשוון תשע"ה, 21.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בנובמבר 2014, ב-גיליון תולדות תשע"ה - 902, פרשת דרכים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: