תודעה שבויה | בכל סרלואי

מקס הלוקה באספרגר נחטף ורק חברו הדמיוני יכול להצילו. נקודת מבטו של יציר הדמיון מעבירה משהו מחווייתו של הילד הלכוד בתוך עולמו 

זיכרונותיו של חבר דמיוני

מתיו דיקס

מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

מטר, 2014, 360 עמ'

קס דילייני בן שמונה. הוא ילד חכם מהרגיל, ואוהב מאוד לשחק בלגו ובצוללות ולקרוא על מלחמות, אבל הוא לא מסוגל לסבול שנוגעים בו ואפילו לאמא שלו הוא לא מרשה לנשק אותו. סדר היום שלו מורכב ממאות פרטים מסודרים וקבועים מראש, שחריגה מהם גורמת לו למצוקה קשה. הוא מדבר, אך אינו יוצר קשר עין ואינו מבין משחקי מילים או הומור פשוט. אין לו צורך באנשים סביבו, כי העולם שלו מובן ובטוח בתוכו יותר מאשר העולם שמחוצה לו. הוא אוהב שטובים אליו, אבל הוא הכי אוהב שמניחים לו לנפשו.

לחבר הכי טוב של מקס קוראים בּוּדוֹ, והוא מלווה אותו כבר חמש שנים – פרק זמן ארוך מאוד עבור חברים מסוגו. הוא לא יכול לגעת במקס ולא יכול לעוף, אבל הוא יכול לעבור דרך קירות ודלתות סגורות. בודו הוא החבר הדמיוני של מקס ומפותח מאוד יחסית לחברים מסוגו, שהיכולת שלהם להסתובב בעולם תלויה בעומק ובפירוט של דמיון הילד שיצר אותם. בודו הוא ילד, וכמו מקס גם הוא מוגבל בעולם, אבל במובנים רבים הוא מבין את העולם של "הילד שלו" יותר ממה שמקס מבין.

בלילות, אחרי שמקס נרדם, בודו מסתובב בעולם (יש חברים דמיוניים שלא ישנים, כי הילדים שדמיינו אותם לא דמיינו אותם ישנים) ועֵד לשיחות בין הוריו של מקס ולחייהם של אנשים אחרים בסביבתו. הוא אמנם יציר דמיון ומוגבל רק לקשר עם מקס אך יש בתוכו עולם שלם והוא מפותח בהרבה מזה שדמיין אותו. הוא רוחש רגשות עזים לאנשים שסביבו ויש לו קשרי חברות עם חברים דמיוניים אחרים. ויותר ממקס, הוא מסוגל להבין את המציאות וחלקים גדולים מהאנשים שפועלים בה.

בודו חי בחלל שבין אנשים, ולכן הוא אינו יכול להיפגע משום מכה פיזית. אבל מעל ראשו מרחפת תמיד הסכנה האורבת לכל חבר דמיוני – אם מקס ייפגע, ימות או יפסיק לדמיין אותו, גם בודו ימות. זהו הגורל האכזרי של חברים מסוגו – כאשר הנפש היקרה להם ביותר בעולם מפסיקה להזדקק להם, הם מתפוגגים אט אט ומתים.

חברים דמיוניים מסייעים לילדים רבים להתמודד עם מצוקות היום יום, מגיל רך עד הבגרות המוקדמת. לעתים רחוקות הם ממשיכים ללוות אדם בוגר, אך עבור אנשים הסובלים מבדידות או לקות גוף ונפש הוא משמש הרבה יותר מאפיזודה של ילדות. בודו הוא חבר "זקן" – בעולמם של חברים דמיוניים המתים לעתים כמה ימים אחרי שדמיינו אותם, בודו כבר כמעט בן שש. הוא אחת הדמויות הדומיננטיות בחייו של מקס, שעולמו הפנימי ממשי עבורו הרבה יותר מזה החיצוני.

לכל הסובבים את מקס ברור כי הוא סובל מ"איזו בעיה" שכתוצאה ממנה הוא סובל מאוד בבית הספר האזורי שבו הוא לומד. הוא מצליח בלימודיו ומקבל עזרה בסיסית וסייעת שמלווה אותו, אך המתח בין אביו שמתעקש להתייחס אליו כאל ילד רגיל ובין אמו שיודעת כי מדובר בילד הזקוק לחינוך מיוחד לא מאפשר לו לקבל את כל העזרה שלה הוא זקוק. יום אחד מגלה בודו כי משהו אינו כשורה עם מקס ושהמורה הסייעת שלו, גברת פטרסון, מתנהגת באופן בלתי רגיל. למקס יש סודות גם מבודו וכשהוא נחטף, בודו עושה הכול כדי להציל את הילד שלו.

סוציופת בתפקוד גבוה. בנדיקט קמברבאץ' כשרלוק הולמס בסדרה "שרלוק" באדיבות יס

סוציופת בתפקוד גבוה. בנדיקט קמברבאץ' כשרלוק הולמס בסדרה "שרלוק"
באדיבות יס

גיבור בלשי

תסמונת אספרגר (צירוף מילים שלא מופיע בתוך הספר, אלא רק על גבו) זוכה לעדנה בשנים האחרונות, במגוון יצירות שמתארות אותה ואת אלה שחיים איתה: החל מ"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" (מחברות לספרות, 2004), המתאר התמודדות של ילד גאון המתקשה מאוד בהבנת דינמיקות אנושיות בסיסיות עם תעלומת רצח ומניעיה, ועד ל"פרויקט רוזי" (אחוזת בית, 2013), סיפור קומי־רומנטי על פרופסור נאה ומצליח המפתח תוכנית מפורטת לאיתור הרעיה הנכונה עבורו ובמקביל מסייע לידידה לגלות את זהותו של אביה הביולוגי.

גם יצירות טלוויזיוניות נהנות מעיצוב דמויות גבוליות הסובלות מהתסמונת: הפיזיקאי הגאון שלדון ב"המפץ הגדול", ודמותו המופרעת והמרהיבה של שרלוק הולמס בסדרה "שרלוק" (בכיכובו של בנדיקט קמברבץ'), המציגה אותו לדבריו לא כסובל מהתסמונת אלא כ"סוציופת בתפקוד גבוה". עבור הקורא והצופה הממוצע מספקות הקריאה והצפייה השבעה בסובלים מהתסמונת הנאה כפולה – הערכה ליכולות השכליות הבלתי רגילות, והנאה קומית מאי היכולת שלה לפענח מצבים אנושיים פשוטים.

נראה כי הז'אנר הבלשי תפור במיוחד למידות נקודת התצפית של לוקי האספרגר ביחס למציאות: מדובר באוטיסטים בתפקוד גבוה, שחלקם נהנים מיכולות שכליות מפותחות ביותר. העולם עבורם הוא מקום שיש להשקיע אנרגיות עצומות כדי לפענח אותו, להבין את הדינמיקות האנושיות הבסיסיות, וכל מגע איתו מעורר בהם אי נוחות ולכן מעורר חשד.

גם "זיכרונותיו של חבר דמיוני" הוא מעין ספר בלשים. בודו מבין את מקס טוב מכל אחד אחר, אך גם הוא מתקשה בהבנת המתרחש בעולם. ככל ילד רגיל הוא אינו מבין את חלקו של עולם המבוגרים; אך שלא כמו ילד רגיל הוא מסוגל לעבור מחיצות נראות ולא נראות. השאלה הגדולה שאיתה הוא מתמודד היא השאלה הבלשית הגדולה ביותר – שאלת המניע. מה גורם להוריו של מקס לאהוב אותו כל כך ועם זאת לא לספק לו את העזרה שלה הוא זקוק, מה מניע את המורה של מקס לדאוג לו ולנסות לחטוף אותו, ומה יגרום למקס להפסיק לאהוב אותו ולהזדקק לו.

בניסיון להבין את האנשים בעולם לעומקם, מגלה בודו התמים וטוב הלב יכולת הגבוהה לאין ערוך מזו של מקס, למרות שהיכולת הזו לכודה בתוך המגבלות של החברים מסוגו. הוא כלוא בתוך תודעתו והפרספקטיבה שלו ומסתובב בעולם בלי יכולת לגעת בו באופן ממשי. וכאשר נזקק מקס לעזרתו, הוא נאלץ לגייס את כל כוחות הגוף שאין לו ואת כל כוחות הנפש שיש לו כדי לחלצו.

כולנו בבועה

זוהי גם הנקודה שבה הופך הספר מסיפור בלשי לסיפור התבגרות שובר לב. בשונה מהרומן הבלשי, פתרון התעלומה לא מביא לסיום העלילה, אלא מעמיד את בודו בפני בררה נוראה: האם לעשות הכול למען שחרורו של מקס בידיעה שיציאתו אל העולם תגרום לו במוקדם או במאוחר לא להזדקק לו יותר, או להישאר איתו לנצח היכן שהוא נמצא וכך לקיים את הקשר ביניהם לתמיד משום שכך ישמר את מעמדו כנפש הקרובה ביותר אל מקס. המציאות המיוחדת של מקס לא מעוררת בו סבל קשה גם במקום שבו הוא נמצא כחטוף ובו הוא זוכה ליחס טוב; אם יעזור בודו למקס לברוח, מקס יגדל ויפתח כוחות נפש שיאפשרו לו שלא להזדקק לו יותר. בודו עומד מול השאלה של "להיות או לא להיות" באופן שבו מעטים התמודדו איתה.

לאורך כל הספר תופס את עצמו בודו כאמיתי. יש לו גוף וזיכרון ועולם רגשי תמים ומפורט; הוא מעדיף אנשים ומקומות מסוימים על פני אחרים. באחד הרגעים שוברי הלב בספר מסביר בודו לחבר דמיוני אחר כי הוא אינו קיים אלא בדמיונה של הילדה שדמיינה אותו. החברה מגלה כי קיומה אינו עומד כשלעצמו אלא תלוי בנפש אחרת. בתמימות גדולה מעלה הספר שאלה קיומית נועזת, שדורות של פילוסופים לא הצליחו לענות עליה: האם תחושת קיומו של אדם אכן מוכיחה את קיומו? אבל לשאלה הזו יש ערך החורג מחקירה פילוסופית, שכן היא מגלה אמת עמוקה על טיבו של כל אדם הלכוד בתוך נפשו, ובעיקר על טיבם של הסובלים מאוטיזם.

הבחירה לתאר את עולמו של ילד המצוי "על הרצף" מנקודת מבט של יציר דמיונו היא לא פחות ממבריקה, שהרי הילד האוטיסט לכוד בתוך עולמו אולי אף יותר ממה שהחבר הדמיוני שלו, המסוגל ליצור קשרים עם חברים דמיוניים אחרים, לכוד בתוך תודעתו שלו. זוהי גם גדולתו של הספר: במסווה של עלילה תמימה, שוברת לב ומרתקת הוא מצליח להעביר לקורא משהו מחוויית עולמו של האוטיסט.

ואולי כל בני האדם לכודים בתוך עולמם, חיים במעין בועה שאינם יודעים כיצד לפרוץ אותה. זה מה שעושה את "זיכרונותיו של חבר דמיוני" לספר יפהפה, מאתגר, שובר לב ומרגש כל כך. האפשרות להתבונן בעולם דרך עיניו השקופות של ילד שאינו באמת קיים מרגשת וקשה מנשוא, שכן היא מזכירה לקורא שגם אלה שזכו להיוולד לכלי גוף ונפש רגילים כלואים בתוך עולמם, ורק חברות אמת ופנייה אמיצה אל הזולת יכולות לאפשר להם חיים.

בכל סרלואי היא מורה לספרות ומשוררת. ספר שיריה "בית בחיק הלילה" ראה אור בהוצאת אבן חושן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בנובמבר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון חיי שרה תשע"ה - 901, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: