תובנות מהכלא | חבצלת פרבר

הסופר והקולנוען הצרפתי קלודל התנדב לעבוד כמורה לאסירים בכלאם וחילץ משם הבנה עמוקה של מורכבות האדם. עדות מצדו האחר של התא

שקשוק-המפתחותשקשוק המפתחות

פיליפ קלודל

מצרפתית: שי סנדיק

סנדיק ספרים, 2014, 80 עמ'

שי סנדיק הוא מתרגם מצוין ואיש אמיץ מאוד. הוא הקים הוצאת ספרים קטנה חדשה, בשעה שכל הוצאות הספרים, קטנות כגדולות, נאבקות בשיניים ובציפורניים על קיומן. כנראה שאהבת ספרים מוליכה אנשים בדרכים קשות, ששום אדם מיושב, למשל מתחום מנהל עסקים, לא היה דורך בהן. ובזה נכללת גם הבחירה לפתוח את קריירת המו"לות דווקא בספרון זה.

פיליפ קלודל הוא סופר, תסריטאי ומפיק סרטים. שלושת ספריו הקודמים שתורגמו לעברית היו מעולים בעיניי. לכל אחד מהם, "הנפשות האפורות", "הדו"ח של ברודק" ו"הנכדה של מר לין", היו מאפיינים שעשו אותו לייחודי. "הנפשות האפורות" מתאר את מלחמת העולם הראשונה, מלחמת החפירות, דווקא מבחוץ, מעיניה של מורה בכפר צרפתי שממתינה לאהובה החייל. "הדו"ח של ברודק" עוסק למעשה בשואה – מבלי להזכיר את המילה "יהודי" או "שואה" ולו פעם אחת. ו"הנכדה של מר לין" עסק בתוצאות ההרסניות של המלחמות בדרום מזרח אסיה דרך גורלו המזעזע של איש זקן, גולה ממולדתו. בכל הספרים הללו ניכרת הבנה והזדהות עמוקה של הסופר עם נפש האדם ועם סבלם של החלשים, קרבנות חפים מפשע של ההיסטוריה או של אי צדק.

הספר הנוכחי עוסק באנשים שחיים בסוג של קהילה סגורה: "שקשוק המפתחות", שעל שמו נקרא הספר, הוא המאפיין הקוֹלי בה"א הידיעה של הכלא: "לפעמים חלמתי על הכלא. לא תמונות מסוימות אלא רעשים. בעיקר הרעשים האלה של שקשוק מפתחות ומנעולים, רעשים מובחנים כל כך, שמעולם לא שמעתי כמותם באף מקור אחר…". רעשי שקשוק המפתחות מלווים את הסופר גם שנים רבות לאחר שעזב את הכלא. והמפתחות עצמם, נשקו הראשון במעלה של הסוהר, מטביעים את חותמם גם על מי שנושא אותם, על בעלי הכוח והסמכות: "מפתחות ארוכים, בוהקים משימוש בלתי פוסק. המכנסיים הכחולים כהים של הסוהרים קרועים בכיסים בגלל צרורות המפתחות…".

"מעולם לא חשתי בסכנה בכלא כפי שאני חש לעתים ברחוב, במטרו". פיליפ קלודל צילום: גטי אימג'ס

"מעולם לא חשתי בסכנה בכלא כפי שאני חש לעתים ברחוב, במטרו". פיליפ קלודל
צילום: גטי אימג'ס

כמו כאב ואור

קלודל מיטיב לתאר את המאפיין הבולט ביותר של הסגירות מאונס של קהילת הכלא – היעדר הפרטיות, הצפיפות, החשיפה המתמדת לאחרים ובייחוד לרשויות הכלא: "לחלוק עם האחרים… פחות מעשרה מטרים רבועים. להתרחץ בפני האחרים, להתפנות בפני האחרים, לחיות בפני האחרים…". והאשנב הקבוע בדלת התא, שבעדו יכולים הסוהרים לעקוב אחר כל תנועותיו, ולו גם האינטימיות ביותר, של האסיר, לכאורה – האשנב הוא אמצעי הבקרה וגם האמצעי להבטיח את שלומם של האסירים, אבל הוא מנוצל לעתים גם לשם המציצנות.

על פי עדות־עצמו, קלודל רכש, או לפחות חידד, את ההסתכלות החדה, ההבנה וההזדהות שלו עם הדחויים, החלשים והסובלים, במהלך אותן שנים ארוכות שהעביר בכלא. כאן המקום לציין שאין לפנינו עוד מקרה של פושע שהתגלה כמשורר או סופר גאוני, כדוגמת פרנסואה ויון – המשורר הצרפתי בן המאה ה־15 או ז'אן זָ'נֶה – המשורר והמחזאי הצרפתי בן המאה ה־20. קלודל היה אז בחור צעיר בשנות העשרים לחייו, אולי תמים ובוודאי הגון וטוב לב, שהתנדב לעבוד כמורה בכלא:

במשך שתים עשרה שנים עבדתי שם. הכלא שינה עמוקות את האדם שהייתי. הביקורים התדירים בו הותירו חותם בכתיבה שלי, בעשייתי הקולנועית. הוא נותר בתוכי כמו כאב ואור, שמאיר את החולשות שלנו את המורכבות שבנו (מתוך הקדמת הסופר למהדורה העברית).

האם קלודל מאמין באמת שהכלא הוא המקום ללמוד בו על בני האדם?

משחק מסכות

מעמדתו החיצונית כביכול רואה המורה קלודל חד העין ומרגיש דברים שאחרים אינם רואים או שעיניהם טחו מלראותם. יש בספר קטעים יפים של התבוננות, ולעתים אפילו של תובנות מפתיעות, הן באשר לחיי הכלא והן לגבי החיים בכלל. כך כשהוא כותב "מעולם לא חשתי בסכנה בכלא, כפי שאני חש לעתים ברחוב, במטרו, מול כלבים בעלי ראשים מזוויעים, או יותר מזה, מול הבעלים שלהם". או התובנה הבלתי־צפויה שהוא מפיק מהתבוננותו בגורלם של אסירים שונים: "לעתים קרובות הכלא מוליך גורלות אל נקודת השבר שלהם, אל פרשת הדרכים המכרעת שלהם". זו אמירה מעניינת וחשובה שעומדת בניגוד מוחלט לאמונה המקובלת, או לנימוק שמצדיק את הכליאה בכך שהכלא נותן לאסירים הזדמנות לחשבון נפש ולשיקום ומחזיר אותם לחברה עם סיכויים לדרך חדשה וטובה יותר.

הכלא, על הסגירות המוחלטת שלו וחלליו התחומים והצפופים, אכן יכול לכאורה להפגיש את הכותב הרגיש עם בני אדם כמות שהם. ללא כחל וסרק, ללא אפשרות להסתתר או להתחמק. לכלואים אין אוטונומיה או חירות כלפי הרשויות: הסוהרים, עובדי הרווחה, וגם המורים. החשיפה המתמדת לעיני הסוהרים היא דוגמה בוטה לכך.

אבל מצד שני, ההשתתפות בשיעורים של המורה קלודל הייתה בהתנדבות, לפחות עבור האסירים המבוגרים, וביטאה לכאורה את הרצון האמיתי הפנימי שלהם. אבל האם כך הדבר באמת? האם מה שהוא ראה אלה הם בני האדם כפי שהם או שמא ראה מסכות שהאסירים עוטים כדי לכסות על האני האמיתי שלהם? ואולי רק השלה את עצמו שהוא רואה אותם?

קלודל מודע לכאורה לבעייתיות הזאת: "אני יודע שעמוק בתוכי מעולם לא הצלחתי להשתכנע בקיומם של הפשעים שביצעו האסירים שפגשתי מדי שבוע… הדפתי את האימה לעברו השני של המסך. התעלמתי מן הממשות של הפשע…", ואז הוא מסביר, אולי מצטדק: "אולי גם לי היה צורך להסתגל למציאות הזאת כדי להמשיך לחיות, לבוא לכלא, לשהות בו שעות רבות. הכול התקהה בריחוק קולנועי משהו".

עדות שקר

הפער בין הצורך הטבעי של המורה קלודל לראות בתלמידים אנשים סתם, ככל האנשים, לבין מה שהם עשו ובגללו הם נמצאים בכלא, לא ניתן לגישור. איך יכול אדם הגון ובעל כוונות טובות, מישהו שאפילו מוכן להתנדב ללמד בבית סוהר, לצייר לעצמו את האמת על אודות התלמיד שלו, שרצח את אביו ואת סבתו וגם ניסה לרצוח את אחיו ואחותו? או זה ש"רצח במהלומות פטיש את אמו המורה ו… ניסה לאכול את מוחה בעזרת כפית.."?

גם האסירים עצמם שותפים, במידה רבה ובמודע, למשחק הרמייה והאשליה הזה. "מבחינתם, הם כולם חפים מפשע. כמובן, הרי ידוע שבכלא יש רק חפים מפשע!". או, בניסוח אחר: "יש הרבה שקרים בכלא… משקרים כדי להמשיך להתקיים ומשקרים לעצמנו כדי לסבול את עצמנו…". הטשטוש הזה, הצורך להציג כלפי האחרים מסכה, הם מאפיינים של הכלא יותר מאשר כל מקום אחר עלי אדמות. הם צורך שרידותי שנובע מן החשיפה, מן הצפיפות וגם מיחסי המרות או פערי המעמד בין האסירים לבין עצמם ובינם לבין רשויות הכלא. וזה כולל גם את המורה טוב הלב, התמים, המתנדב, שמשלה את עצמו שהוא רואה את האמת.

ורק בסיכום של ספרו, כשהוא מביט אחורה על שתים עשרה שנות עבודתו בכלא, קלודל כבר מנוער מאשליות: "זו יכולה להיות עדות, ליתר דיוק עדות שקר. כי חסר לי משהו מהותי כדי לדבר על אודות הכלא, וזה לשהות בו לילה אחד". בלי לישון בכלא, להכיר אותו ממש מבפנים, מן הפנים כלפי חוץ ומתוך אותה עמדה כמו של האסירים עצמם, כל עדות היא חלקית, היכרות "מנקודת מבט אחת בלבד…".

זהו סוג של התפכחות, שהופך את היומרה להבין את עולם הכלא, ובאמצעותו להבין את העולם בכלל, על פיה. האמירה "הכלא הוא עולם בתוך עולמנו… דומה לנו וחושף אותנו… ", מתגלה כאמירה ריקה, ואת הציווי "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" צריך לקרוא כאן גם כ־לא תבין את חברך עד שתגיע למקומו. וכך, לצד חשיפת חיי הכלא כחיים של "אחינו בני האדם", אנו מניחים את הספר מידינו מתוך הבנה שהזולת והחיים שהוא חי אולי מורכבים ומסובכים מכדי שנוכל להבינם באמת עד הסוף, גם כשאנחנו מצוידים בכל הרצון הטוב והמבט העמוק ביותר שניתן לגייס.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-14 בנובמבר 2014,ב-גיליון חיי שרה תשע"ה - 901, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: