מאבטח בקניון פוגש בדמות מקראית | אורין מוריס

סאטירה על החברה הישראלית האלימה מבקשת להציע שפה חדשה ונחוצה לסיפורת העברית, המשלבת סגנונות. לעתים הטקסט סובל מעודף הווירטואוזיות הלשונית

358061אלופי התמימות

ארי ליברמן

ידיעות ספרים, 2014, 293 עמ

סאטירות הן עניין נדיר למדי בנוף הספרות העברית העכשווית. מעט הכותבים שעוסקים בסוגה זו מצויים בסיטואציה כפוית טובה מראש – שכן מי ירצה לראות את בבואתו העקומה ניבטת אליו מן הראי, לשמוע את פיו העילג מברבר ומלהג או להריח את הבל הפה של בוקר מר עולה בנחיריו. על כן הסאטירה היא סוגה שכוחת אל וחסרת־תהודה בפובליציסטיקה המקומית, ובמיוחד בזו של השנים האחרונות.

התרגלנו והורגלנו לחשוב טובות על עצמנו. אנו טובים וחכמים. אמיצים ונבונים. מוסריים ומידתיים. כל מי שיאמר לנו אחרת בשלב הזה הוא סוג של עוכר ישראל, רואה שחורות, ובעתות מלחמה מותר גם לכנותו בוגד בהקשרים מסוימים. לכן הסאטיריקון היום הוא חיה נדירה עד נכחדת.

"אלופי התמימות", שהוא ספר הביכורים של ארי ליברמן, מרצה לספרות השוואתית באוניברסיטת ג'ורג'יה, הוא סאטירה די פרועה ולפרקים מוצלחת על המצב הישראלי. גיבוריו נעים לאורך ולרוחב שדרות החברה והגיאוגרפיה הארצישראלית – מהרמטכ"ל ועד המאבטח בקניון. מבמאי ריאליטי מצליח ועד מורה רוסי זקן לרישום. מבקעת צין, עבור בשערי אשקלון ופתח תקווה, ועד "הבור" שבקריה. כל אלה ועוד נזכרים ונכרכים בעלילה, שאותה מניע שמוניק (זו לא טעות), מעין גיבור פיקרסקי, כמעט חסר תכונות, מלבד דבקות בסיסית ביפה ובתמים.

יש לומר שדיוקן הישראליות שמתקבל ב"אלופי התמימות" הוא מטריד. זו חברה שהבוטה, האלים והפורנוגרפי השתלטו בה על מרכזי השיח והכוח, והעדינים ניגפים למחלקות הסגורות של פגועי הנפש, לבתי חולים או לחורים אומללים במדבר. נדמה שאיכויות שליליות אלה הן שמזמנות את החזון האפוקליפטי שמרחף מעל המקום בספר זה. ישנו חשש מתמיד ממשהו שעלול ליפול מן השמים, בדמות מתקפת חייזרים, או איזה עונש מקראי קדום. לבסוף מתממש חזון זה באופן לא צפוי במין שעטנז מצחיק שבין האיומים – זה של טרור המתאבדים מתחילת שנות האלפיים והאיום הבליסטי מהעשור האחרון.

כל זה נוגע לתמטיקה שבספר, אך ליברמן לא הסתפק במגוון העלילתי. בספרו הראשון מנסה ליברמן גם למצוא נוסח חדש לפרוזה העברית גם ברובד הלשון. על תעוזה זו יש להעריך אותו. הוא גם צודק. הספרות העברית החדשה אכן זועקת לנוסח חדש. נוסח שבכוחו להתמודד עם רידוד השפה שהוואטסאפ והאסמסים מזמנים. עם הוולגריזציה הפרועה שעולה מהפייסבוק, ועם ההטפשה הפוליטית העקבית שמדכאת את החשיבה הביקורתית וגוזרת על כולם את אותם הצירופים האומללים וחסרי המשמעות.

מלא המצאות, תפניות עלילתיות ודמויות. מאבטח בירושלים למצולם אין קשר למאמר. צילום: משה שי, פלאש 90

מלא המצאות, תפניות עלילתיות ודמויות. מאבטח בירושלים
למצולם אין קשר למאמר. צילום: משה שי, פלאש 90

עוקץ קהה

ליברמן מנסה לעבוד במספר משלבים התואמים לכאורה את התודעות השונות של הדמויות, כאשר אחת הדמויות נטועה, חושבת ומדברת בלשון המקרא, בעוד מרבית האחרות מדברות חופשי ב"ניוספיק" הארצישראלי שעשוי מהברות שבורות וכמעט נעדרות מקור או משמעות, תוך חזרות על מוטואים מעולם הפרסום והריאליטי. ישנם גם ניסיונות לגוון משלבים אלה עם נוסח עגנוני חכמי, או נוסח שירי מתור הזהב של שירת ספרד ועוד.

במובן זה, נוחל ספרו של ליברמן כישלון חלקי. חיקוי לשון המקרא שלו אינו עולה יפה, לפחות לטעמו של קורא זה (וניתן להשוותו, למשל, לניסוי הלשוני שעורכת כליל זיסאפל בכתיבה מקראית בת ימינו בספרה "הקומדיה הציונית" – שם מצליחה המחברת לאזן בין החומר העדכני לתחביר קדמוני). הנה, למשל, מקטע זה שבו נפגשות שתי הדמויות הראשיות: "האלוף" המקראי והמאבטח בקניון. הראשון פונה אל המאבטח בלשון המשולבת עם המְספר העדכני: "האלוף התעלם מהם, כי דבר גדול היה לו לגלות את אוזן השוער ויאמר אליו, באו אלינו ימי צרה ומצוקה, בני, ופלצות תכסה את הארץ יען אשר פרצו ממרום שרצים בעלי כנף ומראיהם כגחלי אש בוערים כלפידים כעין החשמל המה מרוצצים רצוא ושוב…".

מהלך זה מדגים את המעברים התכופים שבין משלבי הלשון. המעבר הוא תמיד חריף וקיצוני, ונדמה שהמחבר אינו מצליח למצוא את הנוסח שיצליח לייצג את המקראיות באופן שיהיה אינטגרטיבי עם שאר חלקי הטקסט. ייתכן מאוד שהמחבר חותר לשבירות אלו בדיוק, אך מתפספס כאן דווקא איזה עוקץ אחר. עוקץ שהיטיב לאפיינו גרשום שלום במכתב ידוע לפרנץ רוזנצווייג, שבו העלה החוקר נקודה הפוכה בהיפוך סימטרי, והיא שבלשון היומיום בעברית נחשפות על כורחן התבניות הקדומות של הליטורגיה, ואלה אמנם מוצפנות מתחת לדברים, אך העוקץ האפוקליפטי של שפת הקודש אינו קהה כהוא זה, אלא דווקא חותר מתחת ללשון המחולנת.

ליברמן, לעומת זאת, חושף אפוקליפסה או אחרית ימים יחזקאלית זו באופן בוטה שאינו מצביע על סוד זה שבעברית. מכך יוצא שבמקום חשיפה הדרגתית של הדרמה שמפעמת מתחת ללשון העברית, השיא והשבר מזנקים על הקורא כבר מתחילת המעשה, ונוצרת איזו חציצה והפרעה שאינה מעודנת דיה. נכון הוא שבסאטירה ישנה דו־ממדיות מובנית, ואת זו מנהל ליברמן ביד בוטחת במישור העלילה והדמויות, אך ההשטחה והקוטביות שבשימוש במשלבים השונים של הלשון מוצהרות יתר על המידה.

הבלטה זו פוגעת בשטף הקריאה וחושפת את מגמותיו של המחבר בחופזה שלא משאירה מרחב פרשני לקורא ביצירה. כך, לא פעם, גם שימושים ז'רגוניים אחרים מזדקרים מתוך הטקסט באופן שאינו מתבקש בהכרח. לעתים נדמה שליברמן מנסה להדגים איזו וירטואוזיות שבשליטה הלשונית, אך ההיפך הוא שעולה והטקסט סובל מעושר זה, שבמובנים רבים מזכיר את האופן שבו הנובוריש מתהדר בהונו הרב. ומה שנחשף הוא ההיפך ממה שביקש להפגין.

קשת צבעים

עם זאת, יש חשיבות רבה במה שליברמן מנסה לעשות, גם אם אין הדבר עולה תמיד בידו. הוא מנסה לשבור ולאתגר נוסחים קודמים של ספרותיות. מתוך אינסטינקט בריא הוא מבין שבשביל לתאר את המצב ואת תמורותיו המהירות יש לשבש את הרצף המאופיין של הספרות המקומית. שני החלוצים העיקריים של ניסיון זה בספרות העשורים האחרונים הם אתגר קרת ואורלי קסטל בלום. קרת ניסה להשפיף את השפה לרמת הדובר בעל התודעה הפשוטה ביותר, ושם לחולל הפרעות זהותיות. קסטל בלום נקטה טכניקה אחרת, ולשונה באופן כמעט בלתי מובחן זינקה בין משלבים בתוך מרקם לשוני חדיש שהצליח לאחות את הגחמנות הפרועה תחת יד ואישיות אחידה ומובחנת. שניהם התקשו להעביר את המודוסים הללו למסגרת הרומן העברי. קרת נותר בסיפוריו, וקסטל בלום ביצעה נסיגה מעודנת לתוך ספרות מינורית.

ליברמן, ולצדו גם שני בויאנג'ו, בספרה "עם הנצח לא מפחד", מנסים לייבא למסגרת הרומן העברי בדיוק את מורשתם הגנטית של כותבי שנות התשעים. ומאמץ זה, גם כאשר אינו עולה יפה, פותח את הפלטה, את ספקטרום הצבעים שנחוץ בשביל ללכוד את ההוויה הזריזה עד כדי חולניות של הישראליות החדשה.

ככלל, הספר מלא המצאות, תפניות עלילתיות ודמויות. הוא קליל מיסודו, גם אם נושאיו קודרים ורציניים, במיטב מסורת הסאטירה, ויש בו מבט מפתיע על החברה כאן, מצד מי שמיטיב להסתכל בגדול ומרחוק. את כל זאת עושה ליברמן לא באכזריות קרה, כי אם בהומור מלא בחמלה, בבוטות לשונית ומינית, יש לציין, אך בסיכומו של דבר גם בחיבה אמיתית. בזו אחר זו חושף ליברמן ב"אלופי התמימות" את הפרדיגמות השונות שאליהן כבול הישראלי בתפיסת הביטחון המעורערת שלו, ובתרבות ההמונים שפוגעת ומוזילה את העדין, האמנותי והפנימי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בנובמבר 2014, ב-גיליון חיי שרה תשע"ה - 901, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: