לפגוע בדמוקרטיה למען הדמוקרטיה | יצחק גייגר

לעתים יש להפר חוק כדי לסייע לשלטון לחזור בו ממדיניותו האווילית ו"להגן על הדמוקרטיה", מציע הספר. ביטוי שאינו אלא הסוואה להגנה על אידיאולוגיה כלכלית־חברתית ליברלית

מטרת אי־הציות היא לתרום למדינה. הפגנה נגד מלחמת וייטנאם בפנטגון, 1967

מטרת אי־הציות היא לתרום למדינה. הפגנה נגד מלחמת וייטנאם בפנטגון, 1967

מרי אזרחי

חמי בן נון

הוצאת רסלינג, 294 עמודים

לפנינו ספר של אזרח ישראלי מודאג. הוא מודאג מהמחלוקות האידיאולוגיות בנושאי ביטחון, דת ומדינה ושטחים, והוא מודאג מהמדיניות הכלכלית־חברתית אשר עוררה את "מחאת האוהלים" בקיץ 2011.

ברם, מחבר הספר הוא אזרח דמוקרטי מודאג יותר מהרגיל. הוא מאלו המבחינים בתהליך שבו הפרט במדינה הדמוקרטית מפסיק להיות אזרח כי הוא מאבד את יכולת ההשפעה על קבלת ההחלטות במדינה, והופך בפועל, במקרה הטוב, לנתין (=תושב שאינו משפיע על השלטון), או, במקרה הפחות טוב, לצרכן המשועבד בפועל למניפולציות של חברות פרסום ויחסי ציבור.

ריבוי הבעיות שעמן מתמודדות מדינות דמוקרטיות בכלל ומדינת ישראל בפרט, יחד עם הידרדרות יכולת ההשפעה של האזרח על רשויות השלטון ועל קבלת ההחלטות במדינה, עלולות להוביל לייאוש של הפרט. לכן מפלס הדאגה של המחבר ממשיך לעלות, שכן במצב זה האזרח (לשעבר) המיואש עלול לעמוד בפני שתי חלופות גרועות: אפתיה אזרחית או מרד נגד השלטון.

כדי להתמודד עם שתי חלופות גרועות אלו, מציע המחבר המודאג מאוד להשתמש ב"כלל מחלץ", שלהגדרתו הוא "אקט פוליטי המצליח לחלץ את השלטון מסיטואציה" שבה הוא חוקק חוק, יצא בהצהרות או נקט מדיניות אווילית והוא מתקשה לחזור בו (עמ' 47). מכיוון שבמקרים אלו לא די בפעולות מחאה רגילות במסגרת החוק – שכן, כאמור, השלטון מתקשה לחזור בו – "הכלל המחלץ" המוצע על ידי המחבר הוא ההבנה שעקרון "שלטון החוק" איננו עקרון־על בדמוקרטיה אלא דווקא עקרון "אזרחות אחראית" (הסבר להלן) המחייבת, לעתים, דווקא להפר חוק כדי לסייע לשלטון לחזור בו. זו הפרת חוק המכונה על ידו "מרי אזרחי".

לדבריו, "אזרחות אחראית" מתקיימת במישור הפוליטי – לא המוסרי או המשפטי! – שבו האזרח מרגיש שותפות מלאה במסגרת המדינית שהוא משתייך אליה, שותפות המובילה אותו לאכפתיות ולמעורבות פעילה בחיי המדינה (עמ' 77־81), ואם יהיה בכך צורך הוא יפעל גם בניגוד לחוק כדי לתקן את המצב במדינה מבלי לשנות את צורת המשטר בה.

מטרת אי־הציות היא לתרום למדינה. הפגנה נגד מלחמת וייטנאם בפנטגון, 1967

מטרת אי־הציות היא לתרום למדינה. הפגנה נגד מלחמת וייטנאם בפנטגון, 1967

סרבני וייטנאם

מחבר הספר מבין היטב את הבעייתיות של "הכלל המחלץ" שלו: ערעור הציות לחוק במדינה דמוקרטית. לכן הוא עמל להציע הגדרה ל"מרי אזרחי" שלא תערער יתר על המידה את עקרון שלטון החוק. אגב כך הוא מציע גם דרכים להבחין בין מושגים נוספים הכרוכים באי־ציות לחוק: סרבנות מצפון, עבריינות מצפונית, מחאה פוליטית אלימה, התנגדות לא אלימה, מרידה, מהפכה והפיכה. רעיון אי־הציות בכלל ואופני ביטוייו העסיקו חוקרים, הוגים, אנשי משפט ואנשי ממשל לאורך הדורות. לכן, כחלק מדיונו, סוקר המחבר את הגישות העיקריות שפורסמו עד לאחרונה, סקירה חשובה לכל קורא השואף להשכיל ולרכוש ידע בסיסי באחת הסוגיות המעסיקות את מדינת ישראל.

המחבר סבור כי "אם בוחנים בדיעבד מעשה הפרת חוק שמניעיו פוליטיים ואשר תכליתו הייתה לתרום במישרין לשינוי דבר חקיקה או לשינוי במדיניות הציבורית במדינה דמוקרטית ומבצעו מבהיר (או שאפשר היה ללמוד ממעשהו) כי בכוונתו היה להישאר במסגרת השיטה הפוליטית־המשפטית הנוהגת וכי הוא מבקש לגיטימציה למעשהו (או שהמעשה קיבל לגיטימציה בדיעבד)" (עמ' 172) – זהו מרי אזרחי.

הצעה זאת מניחה אפוא שמטרת אי־הציות היא לתרום למדינה על ידי שינוי חקיקה או מדיניות ציבורית (ולא על ידי מרידה במשטר או במדינה), שהאזרח האחראי המציית מבקש לגיטימציה פוליטית (לא חוקית־משפטית!) וכי אפשר שלגיטימציה זאת תינתן לו רק לאחר זמן, בדיעבד, למפרע. שתי הדוגמאות הבולטות המתוארות על ידי המחבר שניתן לראות בהן "מרי אזרחי" לפי הגדרה זאת הן מעשי אי־הציות של מרטין לותר קינג ושל סרבני מלחמת וייטנאם. בשני המקרים האלו הלגיטימציה הפוליטית התבטאה בתמיכה פוליטית, ובמקרה של סרבני המלחמה בווייטנאם אף במתן חנינה כללית לעריקים מהצבא בשל המלחמה.

הצעת המחבר המובאת לעיל עלולה לגרום לקורא לא להבחין בינה לבין עבריינות אידיאולוגית או סרבנות מצפונית. לכן מודגש כבר בראשית הספר כי מרי אזרחי הוא "מעשה דמוקרטי הפוגע בדמוקרטיה במידה סבירה למען הדמוקרטיה" (עמ' 18) – למען הדמוקרטיה ולא למען אידיאולוגיה או מצפון.

חמש תהיות

כעת, לאחר שהצגנו בקצרה את עמדת המחבר, נציג כמה תהיות. אחת, אם מרי אזרחי הוא פעולה "למען הדמוקרטיה", אז צריך לשאול: מהי דמוקרטיה? המחבר מודה כי "למונח 'דמוקרטיה' אין מובן אחיד" (עמ' 83). למרות זאת, הוא קובע שמרי אזרחי מוצדק רק כשהוא "למען הדמוקרטיה" כפי שהוא תופס אותה. תפיסה זו היא, לא במפתיע, תפיסה ליברלית־אינדיבידואליסטית חילונית, הדוגלת בהפרדת דת מהמדינה (עמ' 82־84). הווה אומר, מטרת המרי האזרחי, שהוא תופעה מוצדקת והכרחית בעיני המחבר, היא הגנה על אידיאולוגיה ליברלית המוסווית – כמקובל בחלקים רבים של האקדמיה, התקשורת והמשפט – כהגנה על הדמוקרטיה.

תהייה שנייה: כאמור לעיל, המחבר מצדיק את המרי האזרחי כשתכליתו לסכל חוק או מדיניות ציבורית הפוגעים בדמוקרטיה. מילא חקיקה, אפשר לחשוב על חוקים הפוגעים בדמוקרטיה. אך מהי אותה "מדיניות ציבורית" המסכנת את הדמוקרטיה? האם זאת מדיניות כלכלית־חברתית ניאו־קפיטליסטית כמו זו של נתניהו, למשל, בטענה שהיא מעמיקה פערים כלכליים־חברתיים הפוגעים בערך השוויון? האם זאת מדיניות המבוססת על תפיסת עולם פוליטית ימנית, שלפי חלק מאנשי השמאל היא פוגעת ב"ציווי הדמוקרטי" לחתור לשלום בכל מחיר? האם יש סיבה לקורא בספר (כולל הערות השוליים!) לחשוב שמחבר הספר מתכוון למדיניות הפוכה? במילים אחרות: האם שוב אין כאן הסוואה של אידיאולוגיה כלכלית־חברתית או מדינית מאחורי המושג "דמוקרטיה"?

תהייה שלישית: נשוב לטענת המחבר כי מבצע המרי האזרחי צריך לפעול "למען הדמוקרטיה". המחבר מציג את ארישטידש דה סואז, שגריר פורטוגל בבורדו, שחילק בתקופת השואה אשרות כניסה לפורטוגל לאלפי יהודים כדוגמה למי שביצע מרי אזרחי (עמ' 196). הכיצד? אין ספק כי דה סואז ביצע פעולה לא גלויה, שהיא מוסרית מאין כמוה. מה לזה ולפעולה במישרין, באופן גלוי, למען הדמוקרטיה כדרישת המחבר?

תהייה רביעית: קביעת המחבר לעיל כי הפגיעה של מרי אזרחי בדמוקרטיה צריכה להיות סבירה מובילה אותו לטעון כי דמוקרטיה איתנה יכולה לסבול מרי אזרחי מבלי להיפגע יתר על המידה. הבשורה הטובה היא שהמחבר קובע מספר פעמים בספר כי הדמוקרטיה הישראלית היא איתנה. הבשורה הרעה היא שלפי הפרק האחרון בספר כנראה אין דמוקרטיות איתנות כי בכולן קשה מאוד־מאוד לאתר אזרחים אחראים, האליטות בוגדות בייעודן וזרועות השלטון (כולל המערכת המשפטית!) ואמצעי התקשורת המובילים פועלים היטב כדי לגרום לאפתיה ולמניע אי־ציות לחוק. ובנוסף, יש יותר מרמז אחד שהמצב במדינת ישראל חמור במיוחד, בניגוד לקביעתו הראשונית.

ותהייה חמישית: לשיטת המחבר, מרי אזרחי יכול להיות אלים, שלא כדעתם של הוגים וחוקרים אחרים. מהם גבולות האלימות המותרת לדעתו? לא לגמרי ברור.

סיכומו של דבר, דומה שנותר עדיין כר נרחב לדיון, שקשה לנהלו, במיוחד כשלעיני המתדיינים מוצבת השאיפה להכשיר מעשי אי־ציות הנתפסים בעיניהם כחיוביים ואגב כך לשלול אי־ציות של בעלי עמדות אחרות. קושי זה בולט בספר שלפנינו, המטיף ל"חינוך פוליטי נאות והכרת הדרכים שבהן אפשר להשפיע על הדיון" (עמ' 213), אך בד בבד הוא מציב כמוטו את אמרתו של אמרסון מ־1844, כי "אל להם לאנשים טובים לציית לחוק במידה יתרה". חינוך פוליטי לפי אמרה זו הוא פתח לאנרכיה וגם פתח לחינוך אידיאולוגי, לפי המקובל על המחבר. לכן, חינוך פוליטי כזה – לא בבית ספרנו.

ד"ר יצחק גייגר הוא רכז לימודי אזרחות והיסטוריה בישיבה התיכונית המדעית מעלה אדומים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בנובמבר 2014, ב-גיליון חיי שרה תשע"ה - 901, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: