להקל באמת את המחנק הכלכלי | בני פורת

תכניתה של רות קלדרון ליישום שמיטת כספים בימינו נדונה לכישלון משום שאינה פותרת את הבעיות שהובילו לתקנת הפרוזבול

שנה עברית חדשה באה, נושאת בכנפיה שנת שמיטה. רבים מבקשים אחר הדרך שבה מצוות השמיטה תהיה לא רק בעיה הלכתית שיש לפותרה אלא תשמש מקור השראה לסרטוט דמותה של חברת מופת ישראלית המגשימה חזון יהודי של צדק חברתי.

אחד ממרכיביה של שנת השמיטה – שמיטת הכספים – הצית את דמיונם של בעלי חזון, אשר ביקשו אחר דרך להגשמתו בחברה הישראלית המודרנית. אחת מן היוזמות שהועלו לאחרונה היא זו של חברת הכנסת רות קלדרון, אשר בשיתוף פעולה עם כמה גופים השיקה יוזמה לשמיטת חובות של אזרחים במצוקה (מוסף "צדק", ל' בתשרי תשע"ה). על פי היוזמה, עמותות הפועלות בקרב המגזר השלישי יאתרו משפחות שנקלעו לחובות, ילוו אותן לאורך שנת השמיטה בתהליך של הבראה, ובתום השנה יזכו אלו להסדר חובות שתמציתו: א) כיסוי שליש החוב באמצעות קרן ציבורית; ב) ויתור הנושים (כגון בנקים, חברת החשמל) על שליש החוב; ג) החזר שליש החוב על ידי החייבים עצמם אך ללא ריביות והצמדה.

אף שהרעיון שובה לב, והמוטיבציות שביסודו ראויות לכל שבח, נראה כי יוזמה זו לוקה בכמה בעיות יסוד. היא לא הפיקה כראוי את הלקחים שניתן ללמוד מן ההיסטוריה של מצוות שמיטת כספים.

shutterstock_115548781

שמיטת כספים כאחריות כלפי מעוטי היכולת צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

הטבה לרעת הלווה

כידוע, על פי מצוות שמיטת כספים, אחת לשבע שנים, בסוף שנת השמיטה, מכריזים על מחיקת כל ההלוואות, באופן המאפשר ללווים לפתוח דף חדש בחייהם הכלכליים. ההנחה המקראית, התואמת את מבנה החיים הכלכליים באותה התקופה, היא כי הלווה הוא בדרך כלל עני ואילו המלווה בעל אמצעים, ועל כן ההלוואה נושאת אופי נצלני ואנטי־חברתי של העברת הונו המצומצם של האביון לידיו של בעל ההון.

ממבט זה מצוות שמיטת כספים היא חלק ממערך שלם של מצוות שנועדו לטפל בבעיה החברתית־כלכלית שיוצרת ההלוואה: התורה מצווה על העשיר להלוות לעני; על ההלוואה להיות ללא ריבית, כלומר לשאת אופי חברתי מובהק; הוטלו מגבלות על דרכי גביית החוב ונטילת המשכון; ובהמשך לכך אף נקבע כי אחת לשבע שנים פוקעים החובות, הלווה זוכה באפשרות להיחלץ ממעגל הקסמים של נטילת הלוואות חדשות על מנת להחזיר הלוואות ישנות, ומעתה ואילך הוא יכול לעשות לביתו שלו ולא לבית מלווהו.

מצוות שמיטת כספים אמנם מתווה דרך אידילית לפתרון יחסי מלווה־לווה, אולם יישומה בפועל עלול לעורר כפל בעיות. את הבעיה הראשונה, אשר התורה עצמה כבר ציינה, ניתן כיום לכנות "הגנת יתר". ההגנה הניתנת ללווים במסגרת שמיטת החובות היא כה חזקה, עד שבאופן פרדוקסלי היא צפויה לפעול לרעתם של הלווים ולא לטובתם; מצווה זו עתידה לגרום למלווים לחשוש להלוות ללווים, וללא יכולת ללוות מצבם של אלה האחרונים יהיה גרוע עוד יותר מזה שהיה אילולא מצוות שמיטת כספים.

הבעיה השנייה (שבמידה מסוימת קשורה בבעיה הראשונה ומזינה אותה) היא של נצלנות בלתי ראויה מצדם של הלווים. אנשים היודעים כי שמיטת חובות צפויה לחול בעוד כמה שנים עלולים ליטול הלוואות רבות מתוך ציפייה שלבסוף לא יצטרכו להשיבן. ואכן, כידוע, הלל הזקן (המאה הראשונה לפנה"ס) "ראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה" ולכן תיקן את הפרוזבול (משנה שביעית י, ג). עיקרו של הפרוזבול (מבלי להיכנס לרזיו ההלכתיים) הוא מתן אפשרות לנושה לגבות את חובותיו גם לאחר שנת השמיטה, דבר המאיין כמעט לגמרי את מצוות שמיטת כספים.

דומה שיוזמתה של רות קלדרון סובלת משתי בעיות היסוד שתוארו לעיל; היא מבקשת לחדש את מצוות שמיטת הכספים באותה הדרך שבעטיה הלל הזקן הביא להפסקתה למעשה. ראשית, היא מטילה על כתפי הנושים נטל כבד, כבד מדי. גם אם יימצאו גופים עסקיים שיסכימו לוותר על שליש מהחוב (וכן על הריבית וההצמדה של שליש נוסף), הסדר זה עלול לגרום להם לחשוש בעתיד מהענקה של אשראי למשפחות מעוטות יכולת, שכן בשמיטה הבאה יישמט חלקו של החוב. בסופו של יום הסדר מעין זה עלול לפעול לרעתן של משפחות במצוקה בדיוק כפי שבעבר "נמנעו העם מלהלוות זה את זה".

מנסחי היוזמה אמנם חשו בבעיה זו והקהו מעט את עוקצה. על פי יוזמתם רק שליש מן החוב שיישמט ייפול על כתפי המלווים, ואילו שליש אחר של החוב יכוסה על ידי קרנות ציבוריות שונות, ובכך נטל שמיטת הכספים לא ייפול כולו על המלווים אלא יפוזר בין הציבור הרחב. רעיון זה אמנם מסייע להקלה מסוימת של הבעיה הראשונה, אך הוא אינו מתמודד עם הבעיה השנייה: יוזמה זו מעניקה תמריץ לנצלנות לא ראויה מצדם של מעוטי יכולת. הסדר זה מעניק למשפחות ששקעו בחובות סוכרייה כה טובה, עד שמתעורר החשש שהדבר יאותת למשפחות נוספות כי ניתן ואף כדאי להיכנס לחובות ולצרוך מעבר ליכולותיהן בידיעה שבעוד שבע שנים הציבור יכסה שליש מחובותיהן, הנושים יוותרו על שליש נוסף, והם גם ייפטרו מן הצורך להחזיר ריביות והצמדות על השליש הנותר. אף שוודאי לא זו הייתה כוונתם של מנסחי היוזמה, בפועל היא עלולה לשדל משפחות ליטול הלוואות ולהיכנס לחובות בידיעה שבעתיד הן יידרשו להחזיר שליש בלבד מתוך הסכום הכולל.

נדמה אפוא כי יוזמה זו היא צעד מבורך בכיוון הנכון, אך היא מחייבת המשך מחשבה, חידוד ופיתוח לגבי הדרכים הראויות להתחדשות המצוות החברתיות־כלכליות של התורה בסביבה הכלכלית הישראלית המודרנית. כיוון שלא בפסיקת הלכה עסקינן, אלא בנטילת השראה ליצירה ישראלית־יהודית מקורית, אנו רשאים ליתן דרור לרעיונות ולהפליג בכיווני חשיבה חדשים.

דחיית החוב

בשונה מן היוזמה האמורה, התחדשות מודרנית של מצוות שמיטת כספים ראוי שתיעשה בדרך שתשקלל את בעיות היסוד שהביאו לצורך בתקנת הפרוזבול: מחד גיסא ראוי שהיא לא תטיל על הנושים נטל כבד מדי שירתיע אותם בעתיד מהענקת אשראי לזקוקים לו, ומאידך גיסא ראוי שלא תעניק הטבה גדולה מדי לחייבים, הטבה שעלולה לעודד אותם ליטול הלוואות ולהיכנס לחובות תוך שהם מסתמכים על כך שבעתיד ישמטו את חובותיהם.

לעניין זה כדאי להבחין בין שתי קבוצות הראויות לסיוע, לליווי ולתמיכה בשנת השמיטה: משפחות מצוקה השקועות בחובות, ועסקים קטנים הזקוקים לחמצן כלכלי כדי שיוכלו להמריא ולצמוח. לגבי שתי קבוצות אלה ניתן להציע מתווה מורכב ומתון של הגשמה מודרנית של מצוות שמיטת כספים, אשר אינו מבוסס על שמיטה – מלאה או חלקית – של החובות אלא על תחליפים מאוזנים.

בכל הנוגע למשפחות השקועות עד צוואר בחובות, ניתן להציע כי אחת לשבע שנים, במועד שנת השמיטה, הן תקבלנה את אחת משתי האפשרויות הבאות (או שילוב ביניהן): א) דחייה לשנה של תשלומי החובות (גרייס), באופן שיהפוך את שנת השמיטה לשנת מנוחה מהשבת החוב, שבמהלכה יוכלו המשפחות להשקיע את הונן ואת מרצן בחילוץ עצמן ממעגל החובות; ב) פריסת החובות על פי לוח תשלומים חדש ונוח יותר לפירעון חובותיהן, באופן שיאפשר להן לשלב בין תשלום החובות לבין פיתוח עסקיהן ועצמאותן הכלכלית.

בשתי אפשרויות אלה החייבים אמנם יקבלו הזדמנות של ממש ליציאה לעצמאות כלכלית, אך בד בבד הם גם יידרשו לשלם לנושים את החוב במלואו. בכך יימנע מתן תמריץ ללווים פוטנציאלים ליטול הלוואות שהם אינם חייבים ליטול, שכן יודגש שהלוואות יש לפרוע וחובות יש לשלם. מצד שני, וכהשלמה לכך, העידוד שיינתן לפירעון מלוא החוב ישמש תמריץ חיובי לבעלי הון להמשיך להעניק הלוואות לזקוקים להן, בידיעה שהחובות ייפרעו במלואם. אמנם גם לעצם דחיית הפירעון למשך שנה או לפריסה מחודשת של החובות יש עלויות, וכדי למנוע את הטלתן על כתפי המלווים, על כל המשתמע מכך, עדיף כי עלויות אלה תוטלנה על הציבור (פיזור הנזק), כלומר שקרנות ציבוריות תפצינה את המלווים בשיעור מתאים.

בשתי האפשרויות האמורות יש חשיבות מרבית לכך שההזדמנות הניתנת לבעלי החוב תהיה משולבת עם ליווי מקצועי של עמותות מן המגזר השלישי (כגון "פעמונים“ ו“מקימי"), שיסייעו בהדרכה ובמציאת הדרך לאיזון ולעצמאות כלכליים.

מנושה למשקיע

בכל הנוגע לעסקים קטנים המתקשים להמריא ולצמוח כראוי, ניתן להציע מסלול נוסף. מלבד האפשרויות האמורות של דחיית הפירעון ופריסת התשלומים, במקרים מתאימים תינתן האפשרות לשמוט את החוב בדרך של הפיכתו מהלוואה להשקעה. כלומר, הבנק יהפוך מנושה של העסק לשותף בו (חלקו בשותפות יהיה יחסי להיקף החוב). כמובן שאין לצפות מהבנק עצמו שיתמחה בניהול עסקים קטנים במגוון ענפים, אך לצורך כך ניתן להפעיל גופים מיוחדים – פרטיים או ממשלתיים (כדוגמת המרכזים לפיתוח יזמות) – אשר יפעלו כזרוע הארוכה של הבנקים בתהליך ההבראה והצמיחה של אותם עסקים קטנים, באופן שלבסוף ייהנו כולם מפירות הצמיחה של העסק.

להמרה זו של החוב בהשקעה כמה יתרונות: החוב יישמט והעסק יזכה לחמצן הפיננסי שלו הוא זקוק כדי לצמוח ולשגשג; הנושה לא יפסיד את סכום החוב אלא יקבל את תמורתו בעסק; כשותפים בעסק יהיו הבנק וזרועותיו הארוכות חשופים לתשואה הגבוהה שהעסק יכול להניב כמו גם להפסדים שעלולים להיגרם, ועל כן הם יהפכו מנושה פסיבי לשותף אקטיבי בסיוע לצמיחת העסק. למעשה, מהלך זה מקופל בדברי חז"ל: "גדול המלווה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס [= יוצר שותפות עסקית עם העני] יותר מכולן" (שבת סג, א).

מצוות שמיטת כספים נוהגת אחת לשבע שנים, במועד שנת השמיטה. מדוע מחזוריות שבע השנים כה חשובה? מצד אחד היא תורמת לקיבוע המהפכה החברתית של שמיטת הכספים כמאורע ייחודי, חגיגי, לאומי, שבו הכול נוטלים חלק במיזם חברתי של הקלת המחנק הכלכלי של בני השכבות החלשות. מצד שני, מחזוריות זו מבטיחה כי ההזדמנות הכה משמעותית הניתנת במסגרת מצוות שמיטת הכספים תהיה עבור מקבלי הסיוע מצרך נדיר, יקר מציאות ויקר ערך, שיש לנצלו כראוי – שאם לא כן ההזדמנות הבאה תחזור רק בעוד שבע שנים. שני פנים אלה – אחריות בין־אישית כלפי מעוטי היכולת, ואחריות עצמית של מעוטי היכולת כלפי עצמם – הם סודה של שמיטת הכספים.

ד"ר בני פורת הוא מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בנובמבר 2014, ב-גיליון חיי שרה תשע"ה - 901 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ב"ה
    כלכלה נכונה בשנת שמיטה

    אם אני מסכם את המאמר "להקל באמת את המחנק הכלכלי" של בני פורת
    בסגנון של סיפורי אגדות לילדים , יוצא משהוא כזה:

    היו הייתה נסיכה בלונדינית היפה ביותר בעולם
    (הכלכלה הקפיטליסטית היא השיטה הכלכלית הטובה ביותר בעולם).
    היא פגשה את המכשפה המכוערת (מצוות שמיטת כספים בתורה)
    שגרמה לאיום על חייה. עד שלבסוף היא פגשה את השדון החביב (הלל הזקן
    שביטל את מצות שמיטת כספים בתקנת פרוזבול) שהציל את חייה .
    ומאז היא חייה בעושר ובאושר עד היום הזה.

    אינני מסכים אם האגדה הזאת מכמה סיבות :
    1. הלל לא ביטל את מצוות שמיטת כספים. תקנת פרוזבול הייתה הוראת
    שעה כדי להקל מחומרת הבעיה שלעניים לא היה ממי ללוות. בכל זאת
    זה היה טאטוא הבעיה מתחת לשטיח , כי עובדה שבדיוק 70 שנה אחרי
    יישום התקנה (10 שמיטות ) חרב בית המקדש.
    2. יש שיטה כלכלית טובה מהשיטה הקפיטליסטית , והיא :
    "כלכלה מבוססת משאבים", להבנת השיטה חפש את "פרויקט ונוס" באינטרנט.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 902 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: