לא בבג"ץ היא | מיכאל בריס

פסק דין שנתן הרב גורן בעניין סמכות בית הדין הרבני מציג את עצמאותו הפרשנית של הרב מול בית המשפט העליון

רגילים אנו לחשוב על הרב גורן בתפאורות היסטוריות שונות – במדי צה"ל, בשחרור הר הבית, בדיונים כרב ראשי, אבל בראש ובראשונה היה הרב גורן תלמיד חכם ופוסק הלכה. ביושבו על כס הרבנות הראשית שימש מתוקף תפקידו גם נשיא בית הדין הרבני הגדול. הסוגיות העולות בפני ערכאה גבוהה נוגעות לעניינים הקרובים לאדם ולמשפחתו, אך גם לפניה של החברה הישראלית בכללותה. לא אחת עולה סוגיית הממשק שבין מערכות השיפוט השונות – הרבנית־ממלכתית והכללית. באחד מפסקי הדין אלה קובע הרב את עצמאותו הפרשנית של בית הדין הרבני מול פרשנות בית המשפט העליון. ייחודו של פסק דין זה אינו רק במסקנתו, אלא בדרך המפתיעה שבה ביסס עמדתו זו.

אריאל שרון, הרב גורן ורחבעם זאבי קוראים פרקי תהילים בעת פעולת כראמה, 1968  צילום: במחנה, ארכיון
משרד הביטחון

אריאל שרון, הרב גורן ורחבעם זאבי קוראים פרקי תהילים בעת פעולת כראמה, 1968
צילום: במחנה, ארכיון
משרד הביטחון

מערכת עצמאית

ערעור ער/תשמ"א/18 שניתן ביום ט"ז בטבת תשמ"ב (פד"ר יב 129) דוחה טענת חוסר סמכות לדון בתביעת גירושין של בעל נגד אשתו – שניהם יהודים אזרחי מדינת ישראל – כאשר האישה ברחה מן הארץ. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג–1953 מעניק לבית הדין הרבני סמכות דיון ייחודית בנישואין וגירושין: "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים". בית המשפט העליון צמצם תחולת חוק זה ליהודים שהם תושבי המדינה בשעת הגשת התביעה. באותה תקופה נשמעה בבית המשפט העליון גם עמדה שדרשה נוכחות פיסית של הצדדים, ולפחות הנתבע, בישראל.

כלים שונים עומדים לו לפרשן הנתקל בפרשנות החוק. שאלת כוונת המחוקק היא מרכזית בסוגיה זו, אך הרב גורן עומד על כך שאין מדובר בכוונתו ההיסטורית של המחוקק הספציפי. זאת, על אף שהרב מבאר את מורכבות הניסוח של הוראת החוק תוך ניתוח שלבי החקיקה השונים שלו. "אין להביא ראיה לפירוש החוק מהוויכוחים בכנסת שקדמו לחוק ולקביעת הנוסח הסופי שלו, משום שלאחר שנתקבל החוק אין דעתו של המחוקק חשובה כלל לקביעת המשמעות והפרשנות של החוק כלפינו. החוק הקיים עומד, לאחר קבלתו, ברשות עצמו ללא כל זיקה למה שהתכוונו המחוקקים".

יש להעיר שעצמאות זו של בית הדין הרבני עומדת – ועד לפני שני עשורים כך אכן עמדה – בלב השיטה הישראלית ששילבה בין שתי מערכות חיות ודינמיות. המערכת האזרחית והרבנית היו אמורות לפעול בצוותא, ויעיד על כך גם סעיף 2 להצעת חוק נישואין וגירושין (שיפוט בתי דין רבניים) תשי"ג־1953 לפיו "התעוררה שאלה בדבר כשרות נישואין של יהודים בישראל, תובא השאלה לפני בית דין רבני…".

אך לא כך התפתחו הדברים, ובשנות התשעים המוקדמות בית המשפט העליון שינה במוצהר את תמונת המצב. משתי מערכות דינמיות ואוטונומיות הפועלות זו לצד זו השתנה המצב להיררכיה נוקשה, שבה בית המשפט העליון ניצב מעל לבית הדין הרבני גם בעניינים המצויים בתחומו הוא – (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בבלי; בד"מ 5274/94 פודהורצר נ' קופרשטוק הן רק דוגמאות לכך, וביטוי מובהק לתהליכים שהחלו מן השנים הראשונות של המדינה). פסק הדין של הרב גורן, מראשית שנות השמונים, עדיין משקף – בתקיפות – את התפיסה של עצמאות פרשנית של מערכת בתי הדין הרבניים מול פרשנות מערכת בתי המשפט, ואף בית המשפט העליון בכללו. תקיפותו של הרב גורן כאן אינה מפתיעה אותנו כלל.

אוטונומיה פרשנית

ייחודו של פסק הדין הוא בדרך שבה ביסס הרב גורן את עצמאותו הפרשנית של החוק ואת ניתוקו מכוונת המחוקק. לצורך כך הרב גייס את המקורות הידועים העוסקים באוטונומיה הפרשנית של בשר ודם מול החקיקה הא־לוהית – קריאת רבי יהושע ש"לא בשמים היא!" בדרמה של תנורו של עכנאי (בבא מציעא נט ע"ב), ועמדת המיעוט של רבה בר נחמני, שנדחתה מן ההלכה אף שריבונו של עולם סבר כמותה מול ישיבה של מעלה בדיני טהרות (בבא מציעא פו ע"א; רמב"ם טומאת צרעת ב, ט).

מקורות אלו דנים בסמכות האנושית לפרש את התורה – דברי א־לוהים חיים – על פי עקרון הרוב: "אחרי רבים להטות". הרב לומד מהם גם לחוקי בשר ודם, בדרך קל־וחומר. המשא ומתן הפרשני כנגד דעתו החולקת של הרב אליעזר שפירא ז"ל שישב עמו בדין נראה לקוח מעולם אחר. לא קולות התנגשות בין עולמות נורמטיביים או שאלות של כוחנות נשמעים מבין השיטין של פסק דין זה. קולות של בית המדרש נשמעים ממנו: "ואפילו אתי [=בא] יהושע בן נון לא צייתנא ליה" (חולין קכד), האוטונומיה הפרשנית של בית הדין הגדול לדרוש י"ג מידות גם נגד פרשנותם של דורות קודמים, אף אלה הגדולים מן האחרונים בחכמה ובמניין (רמב"ם ממרים ב, א).

לדעת הרב גורן אין לצמצם אמירות כאלה לתורה הא־לוהית. ההלכה קובעת כאן עקרונות פרשנות אוניברסליים – כפי שהיא קבעה כללים לדרישת לשון הדיוט. באורח דומה הוא ביסס את זכות האב להסדרי ראייה על עקרונות אוניברסליים, משפט טבעי אם תרצו, יחד עם תורה שבכתב ושבעל פה – "על כן המו מעי לו" (ירמיהו לא, יט), "אימתי הבן חביב על אביו? כשמתחיל להשיח ומשתעשע עם אביו" (מדרש תנחומא, תצוה). בתחושתי, אף שהרב גורן אולי נועז במתודולוגיה שלו, דומה שאין כאן הפתעה אמיתית, והוא עקבי בתפיסת עולמו. עולם המשפט כמו עולמות הצבא והריבונות אינו מנותק ואינו יכול להיות מנותק מן ההוויה הבסיסית של ההלכה. אמות מידה אוניברסליות חלות בשווה על הכול. קריאה ערכית ופשוטה היא המפתח להשגת האמת באשר תימצא, וסמכותו – אף חובתו – של האדם לבקש אמת זו.

הרב ד"ר מיכאל בריס הוא רב בית המדרש "קוממיות אברהם" בתל–אביב, מיסודו של הרב שלמה גורן, ומרצה במרכז האקדמי "שערי משפט" בתחומי המשפט העברי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בנובמבר 2014, ב-20 שנה לפטירת הרב גורן, גיליון חיי שרה תשע"ה - 901 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: