חג חידוש הברית | יוסי זיו

החג החשוב כל כך לעדה האתיופית אינו מופיע בתורה וחכמי העדה מתקשים להצביע על מקורותיו. התחקות אחר סוד חג הסיגד לקראת חגיגתו השבוע

שבעה שבועות לאחר יום הכיפורים, בתאריך כ"ט במרחשוון, חוגגת עדת ביתא ישראל את חג הסיגד – חג חידוש הברית. לחג מקום מרכזי ומשמעות רבה בחיי העדה והוא בנוי כקומה עליונה מעל יום כיפור. בעוד יום כיפור מציין את כפרת חטאי היחיד – כל יחיד ויחיד עומד בפני בורא עולם ומתחנן על כפרת עוונותיו – חג הסיגד מציין את כפרת העוונות של העדה כולה. ביום זה היו מחדשים בני העדה את הברית עם בורא עולם ומרעננים את הכמיהה לציון מדי שנה בשנה.

מהיכן שאבו חכמי העדה ומנהיגיה עוז, תעצומות ואולי חוצפה להוסיף חג על חגי ישראל? האם נעלמה מעיניהם תוכחת משה בספר דברים (ד, ב): "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם". לחג זה, על כל מנהגיו החיוביים, אין מקור בתורה. מי מתי והיכן אחז בדרכו של ירבעם בן נבט ובדה חג מלבו?

ימים רבים ניקרה שאלה זו במוחי. בודד הייתי לנפשי, שכן אפילו ידידיי הרבים מקרב הקסים וחכמי העדה אינם מורגלים בחשיבה ביקורתית ובחיפוש אחר מקורות הדין והמנהג. מרגלא בפיהם: כך עשו אבותינו, כך אנו עושים, ולא שואלים שאלות! בטרם אנסה להשיב על שאלה זו אתאר את מהלך החג (תיאורי החג המופיעים כאן מבוססים על ראיונות רבים שערך ליאור גולגר ועל חיבורה של שושנה בן דור "הסיגד של ביתא ישראל").

חוגגים את הסיגד בטיילת בארמון הנציב, ירושלים, 2011 צילום: יואב ארי דודקביץ, פלאש 90

חוגגים את הסיגד בטיילת בארמון הנציב, ירושלים, 2011
צילום: יואב ארי דודקביץ, פלאש 90

סוגדים ומשתחווים

כיאה לחג חשוב ומרכזי, מתחילות ההכנות לחג הסיגד מספר ימים לפני מועדו. באתיופיה היו מספר הרים שבהם חגגו את הסיגד. הקסים, חכמי העדה, היו מאתרים הר גבוה סמוך לאחד מכפרי העדה המרכזיים ובראש ההר הכשירו בעוד מועד שטח מישורי המותאם לעמידת הקסים בשעת הטקס. השטח שנבחר נוקה בצורה יסודית מכל לכלוך, צואה או נבלה. לאחר שטוהר המקום הקיפו אותו בחומת אבנים נמוכה ונאסרה הכניסה למקום. זמן מה לפני הסיגד קבעו יום חג מיוחד שבו עלו הקסים לראש ההר עם ספר תורה, הרבו בתפילות ובכך קידשו את המקום לקראת העלייה הגדולה בחג הסיגד. בערב החג התכנסו בני כפרים קטנים ורחוקים אל כפר מרכזי סמוך להר. כבסו, טבלו בנהר, צמו, נמנעו מיחסי אישות וטיהרו לִבם, גופם ונפשם לקראת החג.

בשעות הבוקר התכנסו כל בני העדה, לבושים בבגדי חג, סמוך לפתחו של המֶסְגִיד (=בית הכנסת). הקסים הוציאו את ספר התורה ממקומו המיוחד בארון ותהלוכה רבת משתתפים יצאה מפתחו של המֶסְגִיד לכיוון ההר שבו נערך הטקס. בראש התהלוכה צעדו מנהיגי העדה; נזירים, קסים, שְׁמַגְלוֹת (יועץ/בורר בסכסוכים משפטיים), זקני העדה וחכמיה. כולם לבושים בגדי פאר, מצנפות לבנות ומטריות.

ספרי התורה, עטופים בבד צבעוני, נישאו על ידי הקסים, ולעיתים כובדו נערים צעירים לשאת את ספר התורה על ראשם. אחד הצעירים, אורן אריני מגדרה, תלמיד ישיבת ההסדר “אור עציון“ במרכז שפירא, סיפר לי בגאווה רבה שהוא זכה לשאת ספר אורית על ראשו בחג הסיגד האחרון טרם עלייתו לישראל.

העלייה להר הייתה מלווה בכריעות והשתחוויות רבות לאורך כל הדרך, שהרי זה שמו ומהותו של היום – סיגד=סוגד=משתחווה. שם החג נגזר מפועל משותף לעברית, לארמית ולגעז – סג“ד, שמשמעותו להשתחוות. היו שהעידו על שבעים, מאה ואפילו אלף כריעות והשתחוויות במעלה הדרך אל ההר. נשים נהגו לשאת אבן על ראשן לאורך כל הדרך אל ראש ההר; ביטוי לכניעה ובקשת מחילה.

עם הגעת הקהל לראש ההר תפסו הקסים את מקומם בתוך המתחם המטוהר, נפרס בד צבעוני על במת אבן ועליו הונחו ספרי התורה. הנשים שנשאו אבן על ראשן הניחו את האבן על הגדר התוחמת את מקום עמידתם של הקסים. בדרך זו הלכה הגדר וגבהה משעה לשעה ומשנה לשנה.

קריאה, יריות ורכיבה

הטקס נפתח בתפילות ארוכות שנמשכו כשלוש שעות. לאחר מכן פנו אל ספרי התורה. אט אט הסירו מעליהם את עטיפות הבד הצבעוניות, פתחו את ספרי התורה וקראו בפני הקהל פרשיות מעניינו של יום: פרקי מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, חוקים חברתיים מפרשת משפטים, חוקי טהרה, קדושה ועריות. הברית עם נוח לאחר המבול, ברכת כוהנים, הברכות והקללות שבפרשת בחוקותיי ובפרשת ניצבים, איסור נישואי תערובת, תקנת עזרא לסילוק הנשים הנוכריות ובניהן, ומעמד הקריאה בתורה והסברתה שבספר נחמיה. כך נמשכה הקריאה בתורה שעות ארוכות. בחירת קטעי הקריאה ומשך הקריאה נעשו לפי ראות עיני הקסים.

הקריאה בתורה נמשכה עד שעות אחר הצהריים המוקדמות, ולאחריה המשיכו הקסים בתפילות (ראו תפילה אופיינית לסיגד במסגרת), בדרשות ובהטפות מוסר. הקסים קראו לקהל למחול זה לזה בנפש חפצה, לשמור את ברית ה', לדבוק בשמירת המצוות, להיבדל מהנוכרים ולהתפלל לשיבה לציון. חידוש הברית של עזרא בימי שיבת ציון והרחקת הנשים הנוכריות היו נושא מרכזי בדרשות הקסים. בסיום דבריהם בירכו את הקהל על כך שקיבלו עליהם את הברית ואיחלו לכולם שיזכו להגיע לירושלים.

לאחר התפילות, הקריאות בתורה והדרשות פרסו בד צבעוני על גדר האבנים שתחמה את מקום עמידת הקסים. כל הנוכחים הביאו מתנות, כגון תירס, מלח, בגדים, מטבעות כסף לתרומות ותשלומי נדרים. הכול הונח על גבי הבד הצבעוני כתרומה לקסים.

עם סיום התפילות והטקסים בראש ההר, לקראת שעות אחר הצהריים, השתנתה בבת אחת אווירת החג מן הקצה אל הקצה. מיום של תענית, כריעות והשתחוויות, תפילות ותחנונים, סליחה וכפרה – ליום של שמחת כפרת עוונות, חידוש הברית והרגשת הקלה גדולה של נקיות מכל חטא. נשמעו תקיעות חצוצרה רמות והחוגגים החלו לעשות דרכם במורד ההר, בשירה ובריקודים.

במקומות מסוימים ביטאו את השמחה ביריות רובה בודדות, ויש שנהגו לערוך תחרויות רכיבה על סוסים כביטוי לשמחת החג. המוני החוגגים ליוו את ספרי התורה אל מקומם במסגִיד, ונערכו לסעודת חג משותפת. כבר בשעות הבוקר נשחט פר דשן וטוב, תרומת עשירי הקהילה לשמחת החג. לחם הקודש (דָאבּוֹ) הוגש אל הקסים, הם בירכו, בצעו, טעמו ראשונה וחילקו לכל הנוכחים.

כריעות והשתחוויות במעלה הדרך אל ההר. הסיגד באדיס אבבה, תשנ"ח באדיבות ארכיון התצלומים של בית התפוצות בתל אביב ושושנה בן דור

כריעות והשתחוויות במעלה הדרך אל ההר. הסיגד באדיס אבבה, תשנ"ח
באדיבות ארכיון התצלומים של בית התפוצות בתל אביב ושושנה בן דור

ברית חד פעמית

נשוב לשאלתי על מקורות החג, שאין לו מקור בתורה. תוך כדי עיון בנושא הברית במקרא ובמקורות נוספים נתגלתה לעיניי, באחת, תופעה מופלאה שהיא לדעתי הסוד של חג הסיגד.

הברית במקרא היא הסכם. לפעמים בין שווים כמו אברהם ואלימלך או דוד ויהונתן, שכורתים בריתות של שלום, אך בדרך כלל בין ה' לעמו. העם מתחייב לשמור את מצוות התורה וה' מבטיח לעם שכר והגנה. המכלול המלא של ההתחייבות הדדית הוא הברית, ולצִדה מופיע בדרך כלל אות הברית; חפץ, מַרְאֶה או מעשה סמלי המעידים על קיומה של הברית. כך בראשונה שבבריתות – ברית נוח. ה' מברך, מצווה ומבטיח שלא יהיה עוד מבול. אות הברית היא הקשת בענן. וכך גם בחשובה שבבריתות – ברית סיני. הציווי מופיע על לוחות הברית, העם מתחייב בשמירת המצוות, ה' בוחר בנו לממלכת כוהנים וגוי קדוש, וזריקת הדם אשר באגנות היא אות הברית.

לא תמיד ניתן לזהות את שלושת המרכיבים של הברית, אבל תמיד הברית היא אירוע חד פעמי, שאינו חוזר על עצמו. אין במקרא חגי ברית. הקב"ה מרבה לכרות איתנו בריתות, אך אין ציווי לחדש את הברית מדי שנה בשנה.

בברית בין הבתרים שבה מתבשר אברהם על גלות מצרים וגאולתה; בברית מואב ערב הכניסה לארץ; בברית שכורת יהושע עם העם בשכם לפני מותו; בברית שכורת יאשיהו לאחר מציאת ספר התורה במהלך עבודות השיפוצים במקדש; בברית שכורת עזרא לסילוק הנשים הנוכריות ובברית נחמיה שכללה קריאה בספר התורה מאור ראשון ועד מחצית היום – בכל אלו הברית נכרתת בנסיבות היסטוריות מסוימות, כאירוע חד פעמי שלא יחזור על עצמו. גם ברית המילה שבגופנו היא אירוע שאותו (למרבה המזל) עובר כל יהודי פעם בחייו. יוצאת דופן יחידה לעניין זה היא מצוות הַקְהֵל, שם נדרש העם לחזור ולחדש את הברית אחת לשבע שנים.

חז"ל אחזו בדרכו של מקרא וקבעו "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא". הנולד כיהודי, אף שלא נימול ועבר על כל עברות שבתורה, דינו כיהודי לכל דבר ועניין, והוא רשאי להתחתן עם בת ישראל. כלומר, אין צורך בחידוש הברית. הברית בין ה' לעמו חיה וקיימת לדורות, נרצה או לא נרצה.

חידוש שנתי

אולם לא כך חשבו בני הכתות של ימי בית שני. הם כנראה ראו בברית בין ה' לעמו דבר שראוי לחדשו מדי שנה בשנה. הברית היא חג לכל דבר ועניין, וככזה יש לקיימו במחזוריות שנתית. ספר היובלים (ספר חיצוני שחשיבותו רבה בביתא ישראל) מתארך בפרק ו את יציאתו של נוח מהתיבה באמצע החודש השלישי וקובעו כחג חידוש הברית: "על כן הוקם ויכתב בלוחות השמים כי יעשו את חג השבועות בחודש הזה פעם בשנה לחדש את הברית בכל שנה ושנה" (שם פסוק יז). ראוי לציין שאמצע החודש השלישי הוא מועד רווי משמעות לשיטתו של מחבר היובלים. הוא מתארך למועד זה את ברית בין הבתרים, את הולדת יצחק, את פטירת אברהם, את ירידת יעקב למצרים, את מעמד הר סיני ואת חג הביכורים.

עדות נוספת לחג חידוש הברית נחשפה במגילת סרך היחד. מגילה זו מתארת בהרחבה את אורח החיים של חברי הכת, את חיי הפרישות, הסעודות, החוקים הנוקשים ותהליכי הקבלה והדחייה של חברים בכת. עיקר הוראתה של מגילת סרך היחד מוצגת בבהירות רבה כבר בפתיחתה (1, 16­־17): "וכול הבאים בסרך היחד יעבורו בברית לפני א־ל לעשות ככול אשר צווה ולוא לשוב מאחריו מכול פחד ואימה". לשאלת מועד המעבר בברית משיב בעל המגילה בהמשכה (2, 19): "ככה יעשו שנה בשנה".

מכאן שהיו בעם ישראל, בימי בית שני, יהודים יראי ה' שחשבו שמן הראוי לחדש את הברית עם ה'. לשיטתם המחמירה אין די בברית סיני. כל אחד מחויב לעבור בעצמו בברית מדי שנה בשנה. הנחה מסתברת היא שמחוגים אלו עוצב חג שנתי קבוע ובעל משמעות רבה – חג חידוש הברית. חג זה כנראה לא היה מקובל על הפרושים ועל חז"ל ממשיכי דרכם, והם דאגו לאבדו מאוצר החגים של עם ישראל. אולם בדורנו נמצאו שרידים לחג זה בספר היובלים, בסרך היחד ובמנהג ביתא ישראל.

כללו של דבר, כמו בנושאים אחרים, עיון שיטתי, רחב ומעמיק בהלכות ובמנהגים שנהגו ביתא ישראל באתיופיה חושף בפנינו מחלוקות חשובות ותהליכים משמעותיים בדרך התגבשות ההלכה היהודית.

ד"ר יוסי זיו מלמד במכללת "אורות ישראל", חוקר את ההלכה האתיופית וכותב ספר בנושא "חג ומועד בביתא ישראל"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בנובמבר 2014, ב-גיליון חיי שרה תשע"ה - 901 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 18 תגובות.

  1. אכן כתבה מרתקת ומעניינת!

    שיהיה לכל עדת יהודי אתיופיה חג סיגד שמח ומרומם בתקווה שהאירועים המרכזיים יתקיימו כסדרם במקומם הקבוע בארמון הנציב לאור הפיגוע הנורא שהיה בירושלים והמהומות שיש שם נכון לעכשיו

    ושוב שיהיה חג סיגד משמח מרומם ומלא דבקות ובתפילה שה' ישלח לנו במהרה ישועה ושנשכון לבטח כאן בארצנו אכי"ר.

    לגבי פרטים נוספים על חג הסיגד -משמעותו,מקורו ומנהגיו יעויין בספר "מסיני לאתיופיה" של הרב שרון שלום יוצא העדה ונכד של קייס -כלל הספר מעניין מאוד ובפרט הדברים על חג הסיגד הייחודי ליוצאי אתיופיה.

    • ה'סיגד' ו'יום כיפור קטן'

      בס"ד כ"ו בחשון ע"ה

      הסיגד בעיקרו הוא יום של תענית תפילה ותשובה החל ביום ה50 שאחרי יום הכיפורים – כ"ט בחשון. בסופו מתקיימת סעודה בה שוברים את הצום. אולי הסיבה לאי השלמת הצום עד השקיעה, היא: כדי שלא להיכנס לראש חודש כסלו בתענית.

      יש מקבילה לתענית זו במנהגם של חסידים ואנשי מעשה לקיים 'יום כיפור קטן' בכל ערב ראש חודש. וכך מביא בעל כף החיים (או"ח סי' תיז, אות י): 'יש חסידים ואנשי מעשה שנוהגין להתענות בערב ראש חודש. וכתוב בספר "מנות הלוי" {על מגילת אסתר, לרבי שלמה הלוי אלקבץ} שתענית בא להם במקום שעיר שהיו מביאים על מיעוט הירח'.

      בתפילות שתקנו ל'יום כיפור קטן', דן ד"ר דניאל גולדשמידט, במאמרו: 'תפילות לערב ראש חודש', בספרו, 'מחקרי תפילה ופיוט', ירושלים תש"ם, עמ' 322-340. לדברי ד"ר גולדשמידט: 'כנראה קראו את ערב ראש חודש רק בחוגי האשכנזים בשם "יום כיפור קטן". הספרדים והאיטלקים מדברים תמיד, ועד היום, על "משמרת ראש חודש" או "משמרת החודש"' (עמ' 323).

      את ה'משמרות מתאר פרופ' מאיר בניהו:
      'המשמרות הן תיקון שתיקנו חכמי ארץ-ישראל להשיב לב העם בתשובה, ולשם בני-הגולה והגאולה. ר' משה מליריאה מצפת, בן זמנו שלר' ישראל נג'ארה, דיבר ב"משמרות" בהנהגות החסידות שלו, וזה לשונו: "שעושין משמרת ערב ראש חודש, ומתקבצין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ורוב היום בתפלה ובדמעה ושק ואפר… על שני סבות, על חרבן בית המקדש ועל עוונות… וטעם התענית: א. להרתיש (אולי צ"ל: להתיש?, ואולי: להכחיש? ש.צ.ל} כח החומר… ב. בזמן שבית המקדש קיים מקריב קרבן ועכשיו מקריב חלבו… יש חסידים ואנשי מעשה שדורשים בכל משמרה ומשמרה דברי כיבושין והכנעה וענייני תשובה וחומר העבירות, ובני אדם שבים לקונם' ( מ' בניהו, 'רבי ישראל נאג'ארה', אסופות ד [תש"ן], עמ' ריא).

      את המשמרות בצפת מתאר גם ר' שלמה שלומיל:
      'ובכל ערב ראש חודש עושים כמו יום הכיפורים, וגוזרים ביטול מלאכה, ובאים כל העולם ומתפללים תפלה נוראה מאד' (בניהו, שם, הערה 53).

      בהשראת מקובלי צפת פשט המנהג לכל העולם היהודי. ואו עוד במאמרו של ד"ר אהרן ארנד, 'ערב ראש חודש – יום כיפור קטן', באתר 'דעת'.

      מנהג נוסף, שמטרתו לשמר את אוירת יום הכיפורים לשאר ימות השנה, רווח בישיבות המוסר שבליטא. היו שנהגו לקיים 'עשירי קודש'. לייחד כל יום עשירי למן יום הכיפורים ואילך, ליום של התבודדות וחשבון הנפש, כדי שתישמר ההתעלות של יום הכיפורים ולבל ישקע האדם בשגרה.

      נראה שאף הסיגד נועד למטרה זו: לשמר את רוחו של יום הכיפורים לכל השנה, תוך בדיקה חוזרת, האם פעל יום הכיפורים את פעולתו והביא להתחדשות הלבבות והמעשים?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • יום הכיפורים כיום חידוש הברית

      אף עיקרו של יום הכיפורים כרוך בחידוש הברית שבין ה' לישראל. ביום הכיפורים קיבלו ישראל בשנית את לוחות הברית, אחרי שהלוחות הראשונות נשתברו עקב החטא. אף כל עבודת יום הכיפורים מיוסדת על כניסתו של הכהן הגדול כנציג עם ישראל אחת בשנה ועמידתו המחודשת מול הארון שבו לוחות הברית כשי לחדש את הברית שבין עם ישראל לאלקיו (כך שמעתי מפי הרב רא"ם הכהן נר"ו בשיעור שמסר ב'בית מורשה' בערב יום הכיפורים השנה).

      על יום הכיפורים כיום חידוש הברית, כותב רבי שמשון רפאל הירש:
      'העשרה בתשרי הוסיף את העדות ההיסטורית על הגדולה שבכל האמיתות: כי לא רק פעם אחת בלבד יעניק ה' את הקיום וימסור את התפקיד לקיום; אלא הוא מוכן בכל עת להעניק קיום מחדש – אפילו אבדה זכותו מחמת המעילה בתפקיד. עם חידוש הברית הישנה שהופרה, הוא מוכן "לקבור" את העבר ולפתוח עתיד חדש… יום הכיפורים הוא המועד של נס כל הניסים: נס המחייה של תוצאות העבר, נסחידוש הקיום… מועד התחייה הרוחנית המוסרית והחברתית בחסד ה' הכל יכול… ולפיכך: לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכיום הכיפורים (תענית ד,ה, ועי' בבא בתרא קכא,א)…'
      (בפירושו לויקרא טז,כג, עמ' רעב).

      [הופניתי לדברי רש"ר הירש, ממאמרו של הרב משה שינפלד, 'בקצרה – כאן שביתה', באתר 'תהילים'. וראו עוד במאמרו של הרב אורי בצלאל פישר, 'יום הכיפורים – חידוש הברית', בתוך: 'אשכולות -העלון השבועי של תלמידי ישיבת כרם ביבנה', גליון 269, ט' בתשרי תשע"ג]

    • פיסקה 1, שורה 4:

      … כדי לחדש את הברית שבין עם ישראל לאלקיו…

    • על תוכנו הכלל-ישראלי של ה'סיגד', המבטא את יסודות האמונה: תורה, תשובה, ברית, אחדות, שלילת הנצרות, גבורה ועבודת ה' – כותב הרב שלמה אבינר, במאמרו: 'חג הסיגד הגדול', באתר 'ספריית חוה'.

    • התשובה כחידוש הברית (על פי הגרי"ד סולובייצ'יק)

      בס"ד ז"ך בחשון ע"ה

      במאמרו 'לעברך בברית ה" מסביר הרב סולובייצ'יק את ההכרח בקבלה גמורה לעתיד באופן 'שיעיד עליו בורא העולם…':

      'מקור הקדושה הוא בכריתת ברית, דהיינו בשטר הסכם של התחייבויות הדדיות. חטא, משמעו שצד אחד בהסכם לא מילא את תנאי הברית, וממילא ההסכם מתבטל… והקדושה שניתנה לו בתוקף ההסכם – פוקעת.
      בנוגע לקדושת אבות, עוברת הקדושה מאברהם וממשה ואין בכוח אדם חוטא לשבור את החוזה… אבל הקדושה העצמית האישית, זו הבאה מכוח הברית שנכרתה גם אם "אשר איננו פה עמנו היום", אמנם היא נכרתה עם כל עדת ישראל… אבל גם עם כל יחיד ויחיד, וכאשר היחיד חוטא הוא פוגם באותו חלק של הקדושה התלויה בהתחייבויות של היחיד לגבי הברית שנכרתה.
      בקדושת "כלל ישראל" אינו יכול לנגוע, ומבחינה זאת "ישראל שחטא – ישראל הוא". הוא קשור בקדושה לעם לעדה מכוח קדושת האבות, אך כיחיד הוא מנתק עצמו מקשר הקדושה ע"י החטא, ונפגם חלק מקדושת ישראל שלו' (על התשובה, עמ' 134).

      כיצד מתקנת התשובה פגם זה? מסביר הרב:

      'לא זו בלבד שהתשובה מטהרת את החוטא מזוהמת החטא, אלא יש בה מעין כריתת ברית חדשה בין האדם היחיד והקב"ה… למעמד כזה יש צורך ראשית כל שיהא אדם עומד לפני ה' ממש… אין שלוחים בכריתת ברית, ואם התשובה היא קבלה מחודשת של קדושה עצמית, הרי אין מנוס מעמידה ישירה זו של פנים בפנים.
      ולא זאת בלבד, אלא שלמעמד כזה של כריתת ברית עם היחיד, יש צורך בהתחייבות החלטית… ולפיכך… מוכרח להיות בכל תשובה מעשה קבלה… בהתחייבות שיש בה כריתת ברית שבין הקב"ה והחוטא… ההכנה לתשובה בימים אלו אינה רק לעזיבת החטא, לטהרת האישיות, אלא לכריתת הברית המופלאה הגדולה, זאת שמביאה את האדם שוב "לפני ה' אלקיכם".
      בפרט זה דומה תשובה לגירות… קבלת עול מצוות של הגר בשעת טבילה, היא המהווה כריתת הברית שבין הגר לבין הקב"ה. מעמד "אתם נצבים" חוזר שוב ושוב כל אימת שגר מתגייר ובא לחסות תחת כנפי השכינה. קבלת עול מצוות בגר יש לה שתי פנים: הםן האחד, כפשוטו, כולל התחייבות מצד הגר לקיים את המצוות… הפן השני שבקבלת עול מצוות בשעת טבילה הוא, כי קבלה זו מהווה כניסה לברית עם ה" 0שם, עמ' 135-137)

      בברכת 'גוט סיגד', שנזכה 'ללמוד וללמד לשמור ולעשות', ש.צ. לוינגר

    • חידוש הברית - מדי יום ביומו!

      לא רק אחת בשנה מחדש האדם מישראל את בריתו עם הקב"ה. כשם שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום את מעשה בראשית – כך האדם מחדש בכל יום את הברית עם בוראו בקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, ובהצהרה: 'אמת ויציב ונכון וקיים… ומתוקן ומקובל… הדבר הזה עלינו לעולם ועד'.

      לפי דברי הרב סולובייצ'יק דלעיל – קבלה מחודשת של הברית כרוכה בשני תנאים יסודיים: בקבלת עול מכות שמים ועול מצוות, ובעמידה פנים אל פנים לפני ה'. על פי זה יובן למה צריכים להיות צמודים זה לזה שני חלקי כריתת הברית – קבלת עול מכות שמים ועול מצוות שבקריאת שמע; והעמידה לפני ה' שבתפילה!

    • 'סיגד' בחנוכה!

      בס"ד י"ג בכסלו ע"ה

      בויקיפדיה, ערך 'סיגד', אומר שצום ה'סיגד' נערך במקורו בכ"ט בכסלו, ורק באמצע המאה ה-19 הועבר לכ"ט בחשוון. שני הימים הם ערבי ראש חודש, שבהם היו מקיימים את צום ה'מאליא' שהיה נוהג בכל ערב ראש חודש. ייחודו של הסיגד' שהיה גם יום כינוס לתפילה המונית, ומכאן שמותיו הנוספים: 'מהללה' – תחנון, ו'עמתת סו' – יום הקיבוץ. (השם 'סיגד' – השתחווייה – ניתן במקורו ליום הכיפורים, והושאל ליום ה'מהללה' שהוא בבחינת 'יום כיפור קטן').

      [אולי ניתן לשער שחידוש הברית שמצויין ב'סיגד' (שכאמור, חל במקורו בימי החנוכה) קשור גם בחידוש הברית אחרי הניצחון על היוונים שביקשו לנתק את עם ישראל מהתורה, וכשניצחום – חידשו ישראל את הברית עם ה'.
      בשיעור באחד מכינוסי 'עטרת כהנים', הסביר הגאון רבי משה הרשלר זצ"ל את האמור ב'על הנסים': 'ואחר כן באו בניך לדביר ביתך', שהואיל וכתוב בתורה: 'לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה' (ויקרא טז,לד), ובאותה שנה לא יכלו לקיים את עבודת יום הכיפורים בזמנה, נכנס הכהן הגדול לקודש הקדשים תיכף לשחרור בית המקדש משלטון היוונים, כדי שיתקיים על כל פנים 'אחת בשנה'.
      רעיון דומה מופיע כבר בספר חשמונאים, האומר שחגגו בחנוכה שמונה ימים, כמילואים לחג הסוכות שאותו לא יכלו לחוג בזמנו עקב שלטון היוונים].

    • צום במקום חג?

      לפי האמור שקיימו את צום ה'מהללה/ סיגד' בכ"ט בכסלו – יש לשים לב לעובדה שחג החנוכה לא היה קיים במסורתם של 'ביתא ישראל' ונכנס רק בדורות האחרונים עם החיבור מחדש ליהודי שאר הארצות. תופעה מקבילה לכך יש בחג הפורים, שאינו קיים במסורת הקדומה, אך קיים 'צומא אסתר'!

      אולי סברו קדמוני 'ביתא ישראל' שאין מקום לקיים ימי שמחה על נסים שאירעו בימי בית שני לאחר חורבנו, חז"ל הכריעו שאחרי החורבן בטלה 'מגילת תענית' חוץ מאשר חנוכה ופורים, וחכמי 'ביתא ישראל' סברו שגם הנסים של חנוכה ופורים יצויינו אחר החורבן כימי צום ותפילה ולא כימי שמחה.

    • כ"ט בכסלו: 49 יום מיום ירידת משה מהר סיני - י' בחשוון

      לפי הויקיפדיה, ערך 'חגים ומועדים בקהילות ביתא ישראל', ציינו יהודי אתיופיה את ירידת משה רבנו מהר סיני עם הלוחות השניות בי' בחשוון (בעוד לפי מסורת חז"ל ירד משה עם הלוחות השניות ביום הכיפורים, בי' בתשרי).

      אם כן, ה'סיגד' המקורי שחל בכ"ט בכסלו – הוא היום ה49 מיום קבלת הלוחות השניות. ייתכן שהקדמת ה'סיגד' לכ"ט בחשוון, נבעה מקבלת מסורת חז"ל שירידת משה מהר סיני עם הלוחות השניות היתה בי' בתשרי!

  2. ה'סיגד'- מספר היובלים או מברית נח?

    בס"ד ד' בכסלו ע"ה

    קשה לראות קשר ישיר, כדברי הכותב, בין צום הסיגד החל בשלהי חשוון, לבין 'חג חידוש הברית' שהוא לפי ספר היובלים חג השבועות וזמנו באמצע חודש סיון!

    נראה יותר לקשר את הסיגד עם תאריך הסמוך לו, והוא מועד יציאת נח ובניו מן התיבה, שאירעה בכ"ז בחשון או סמוך לו, ככתוב: 'ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ, וידבר אלקים אל נח לאמר: צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך' (בראשית ו,יד-ז,ב).

    סמוך ליציאת נח וביתו מהתיבה כורת ה' ברית עם נח וצאצאיו, האנושות כולה, ומבטיח שלא יבוא עוד מבול על הארץ. לברית זאת ניתן סימן המתחדש מדי שנה – הקשת!

    כמה נאה לקבוע בסמוך ליום שבו הבטיח ה' לקיים את עולמו – יום שבו גם אנו נעסוק בחידוש מחוייבותנו לקיים מצוותיו!

    יום זה נקבע לא בדיוק בכ"ז בחשון, אלא יומיים אחריו, ביום שהוא היום החמישים מיום הכיפורים וגם ערב ראש חודש – כך מוצמד יום התפילה והתשובה לזמני הכפרה הקבועים, השנתי והחודשי!

    אף במיקומו של ה'סיגד' – בראש הר – יש זכר לברית עם נח שנכרתה בעת יציאתו מהתיבה בראש הרי אררט!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • 1. הציון בסוף פיסקה 2, צריך להיות: … (בראשית ח,יד-טז).

      2. כ"ז חשון כיום יציאת נח מהתיבה, הוא כדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם (ראש השנה יא,ב), וכדעתו אנו אומרים בתפילת ראש השנה: 'זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון'. לפי רבי אליעזר – 'החדש השני' הוא חשון, השני לתשרי. רק אחר יציאת מצרים נמנים החודשים מניסן.

      לעומת זאת, לדעת רבי יהושע יצא נח מהתיבה בכ"ז באייר, ו'החדש השני' הוא ביחס לניסן, שבו לדעתו נברא העולם (ר"ה יא,ב). נראה שכך סבר בעל 'ספר היובלים' ולפיכך הוא מקשר את חג חידוש הברית שבחודש השלישי גם לברית עם נח שנכרתה בשלהי החודש השני.

      בדורנו מסובב יום כ"ז באייר בשני ימים המציינים הצלה. כ"ו באייר, יום הניצחון על הגרמנים במלחמת העולם השנייה, יום סיום המבול שהביאו הנאצים על האנושות בכלל ועל עם ישראל בפרט; ויום כ"ח באייר, יום הניצחון במלחמת ששת הימים על אויבינו שרצו להמיט עלינו 'מבול', וחידוש בריתנו עם ירושלים 'עיר עז לנו'

    • המשכת אוירת יום הכיפורים לכל השנה

      בס"ד ה' בכסלו ע"ה

      לא רק ה'סיגד', יום החמישים מיום הכיפורים, בא במנהג 'ביתא ישראל' שבאתיופיה, להמשיך את אוירת יום הכיפורים לימי החולין.

      בי' באלול, 30 יום לפני יום הכיפורים, היו עושים 'יום כיפור קטן' בצום של חצי יום וכינוסי תפילה, כהכנה ליום הכיפורים. ולא עוד אלא, שכל יום עשירי בחודש היו מציינים כזכר ליום הכיפורים.
      הכהנים וזקני העדה היו עושים כל יום שני וחמישי וכל ערב ראש חודש ליום של תענית, תשובה ותפילה (כמנהג 'חסידים ואנשי מעשה' בכל עדות ישראל).

      אף לחגים נוספים היו עושים זכר בכל חודש:
      לחג הפסח היו עושים זכר בכל ט"ו לחודש, ולחג השבועות – בכל י"ב לחודש (במסורתם חל חג השבועות בי"ב בסיון. גם הם כפרושים פירשו ש'ממחרת השבת' הוא 'ממחרת יו"ט של פסח', אך הם הבינו שמדובר ביו"ט האחרון של פסח, בעוד שמסורתנו היא שהספירה מתחילה מיו"ט הראשון).

      אף מחג הסוכות מנו שבעה שבועות וציינו ביום החמישים (י"ב בכסלו) את 'יום הביכורים', משום שבאתיופיה היה זמן הקציר ותחילת הבשלת הפירות בחודש נובמבר, שלא כבארץ ישראל שבה הקציר וראשית הבשלת הפירות הם בסיון. יהודי אתיופיה ציינו את שתי הבחינות שבחג השבועות. את זמן קבלת התורה חגגו בזמנו של החג המבואר בתורה, בסיון, בעוד שאת זמן הביכורים ציינו לפי זמן הביכורים שבארצם, בכסלו.

      המידע שנוסף כאן, הוא על פי מאמרם של דוד פז ועוז אלמוג, 'מנהגי חג ומועד בקרב יהודי אתיופיה', באתר 'אנשים ישראל'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      ליום י"ב בסיון יש גם משמעות מחודשת לגבי יהודי אתיופיה: בי"א וי"ב בסיון תשנ"א נערך 'מבצע שלמה' שבו הועלו לארץ רבים מהם שנתקעו בסודן אחרי חשיפת 'מבצע משה' שש שנים לפני כן.

  3. אם נכונים דבריו, אין לשמר את החג, כמו שאין לשמר מנהגים אחרים שנהגו בכתות הרבות בימי בית שני, אלא רק את מנהגי הפרושים.

    • ה'סיגד' - מצום ליום הודיה!

      אבל אין נכונים דבריו של ד"ר זיו. מה הקשר בין חג חידוש הברית של ספר היובלים החל בסיון, לבין תענית ה'סיגד' החלה בערב ראש חודש כסלו?

      ה'סיגד' אינו חג אלא יום תענית, תשובה ותפילה, מעין 'יום כיפור קטן' הנהוג ע"י חסידים ואנשי מעשה בכל ערב ראש חודש (חוץ מאשר בערב ר"ח חשון, טבת ואייר, החלים בימים שבהם אין אומרים תחנון), ואנשי 'ביתא ישראל' נהגו בכעין זה רק אחת בשנה, ביום החמישים מיום הכיפורים.

      רק בארץ קיבל ה'סיגד' אופי של חג. אימצו את הסעודה שבסוף הצום, והניחו את הצום עצמו. יש גם הגיון במנהג מחודש זה. העלייה לארץ הפכה את הצום בו התפללו לצאת מהגלות ליום של הודיה על התגשמות תפילות הדורות.

      ויהי רצון שנזכה שגם בשאר הצומות תתקיים הנבואה שיהפכו לנו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      עוד מאורע טוב שאירע בכ"ט בחשון (תרע"ט) הוא סיום מלחמת העולם הראשונה, אז פסקה שפיכות הדמים הנוראה, ובעקבות הנצחון נסללה הדרך לבניין הבית הלאומי לעם ישראל בארצו.

      (אולי לא בכדי מתקיים כינוס ה'סיגד' בטיילת 'ארמון הנציב', אותו נציב שהיה מופקד בשליחות 'חבר הלאומים' על הקמת ביתנו הלאומי, ומילא את שליחותו אם ברצונו ואם שלא ברצונו…).

  4. נ.ה,בגדול אני מסכים עם גישתך שאל לנו לאמץ מנהגים של כיתות מינות היסטוריות או עכשוויות אבל נראה לי שדווקא ספציפית מקרה הסיגד הוא שונה

    ברור שבמנהגים שהיו מקובלים אצל יהודי אתיופיה שמנוגדים להלכה והם הונהגו מחוסר היכרות ונתק מההלכה המקובלת בכל עם ישראל צריך לבטל ולא להמשיך לנהוג בהם וכך אכן נוהגים רוב ככל יוצאי אתיופיה שומרי המצוות

    אך אם מדובר במנהג עתיק שלא מנוגד להלכה והוא מסמל את הכמיהה של חידוש הברית של "ואנחנו עמך וצאנך וחפצים לעשות רצונך" והאמונה האיתנה בתורה וסך הכל יש לו תוכן חיובי מאוד אז נראה לי שדווקא יש עניין לשמור ולקיים מנהג זה ובטח ובטח שיהודי אתיופיה עצמם לא משמרים זאת כמסורת של כת פורשת זו או אחרת במודע ולא כל שכן שהתיאוריה בדבר המקור הנ"ל לחג הסיגד בכלל לא ברור ומדוע שיתבטל מנהג עתיק ויפה בעל תוכן מרומם בכלל סברה לא ברורה או מוכחת?

    על כל פנים גם אם בימי בית שני היה החג הזה או גרסה הדומה לו מזוהה עם כיתות מינות[שוב לו יצוייר ,הסברה שבמאמר לא מוכחת כל צורכה למעט רמזים די דקים לטעמי] הרי שהמקור הכופרני השתכח וירד לטימיון והחג הזה מזוהה כיום עם קהילה יראת שמיים ששמרה בכל הדורות על זהותה היהודית ועל התורה כפי שהבינו אותה במסירות נפש וללא שום ייחוס מצד קהילה זו לכיתות כאלו ואחרות

    ולכן אני הקטן לא רואה בעיה אלא ההיפך מדובר בחג טוב ויפה שזכינו להכירו כאשר נקבצה גולת אתיופיה בארצנו

  5. רק עכשיו ראיתי את תגובתו של ש.צ שנכתבה תוך כדי שאני כתבתי את תגובתי

    רציתי לציין שאני מסכים עם דבריו

    -ש.צ ח"ח על ההערה על סיום מלחמת העולם הראשונה ו"ארמון הנציב",קבל שכוייח גדול-

    ותגובתי הקודמת באה לומר שגם לו יצויר שנכונה התיאוריה הנ"ל זה עדיין לדעתי לא אמור לפסול את החג

    גם אני כמו שכתבתי מסופק מאוד לגבי נכונותה של התיאוריה הזו אך גם אם היא נכונה אין בכך לענ"ד שום טעם לפגם לדעתי הדלה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: