אמת בכל מחיר | אבי רט

הרב גורן הבין שהמעבר מהגלות למדינה מצריך חשיבה מחוץ לקופסה, עקשנות ואחריות גדולה. מסעות חייו וחרטתו על שלא התפטר מהצבא כדי לאפשר תפילת יהודים בהר הבית

מסלול חייו של הרב שלמה גורן הוא גם מסלול חייה של האומה. המקומות, התאריכים והאירועים בחייו הפרטיים הם גם נקודות הציון בדרכו של העם היהודי, העושה את דרכו החל משלהי המאה ה־19 ועד ימינו מהשטייטל־העיירה אל ארץ ציון וירושלים, אל מדינה ריבונית.

במובנים רבים, הרב שלמה גורן, הן במסלול חייו הפרטי והמשפחתי, הן בזה הרבני־תורני והן בזה הצבאי, הוא המייצג הראוי ביותר לדרכה של כנסת ישראל בדור הזה.

מסע חייו הפרטי מתחיל מהעיירה זמברוב, צפונית לוורשה, ב־1918, ממשיך לוורשה בירת פולין, ומשם ב־1925 לעמק יזרעאל, לרכסים, לכפר חסידים, לשייח' אבריק, לירושלים, לרחובות ולפתח תקווה, ושוב ירושלים.

"דיין מסר בזדון את קודש הקודשים של עם ישראל לוואקף המוסלמי". הרב גורן במחכמה שבהר הבית, ט' באב תשכ"ט צילום: באדיבות המשפחה

"דיין מסר בזדון את קודש הקודשים של עם ישראל לוואקף המוסלמי". הרב גורן במחכמה שבהר הבית, ט' באב תשכ"ט
צילום: באדיבות המשפחה

מעצב דמות המדינה

מסע חייו התורני מתחיל בחדר של חסידי גור בוורשה, דרך בית ספר מאולתר בכפר חסידים, שם רכב על סוסים יותר מאשר למד. כפי שתיאר הוא עצמו את התקופה: "…הייתי המנהיג של כל החבר'ה שקראנו להם 'הבריונים'. התעסקתי עם כל דבר, רק לא עם לימוד, ודאי שלא לימוד תורה…". משם עובר הרב לירושלים, ובה הוא פוגש דמויות הוד כר' אריה לוין ואחרות, המטביעות בו את חותמן, קופץ ארבע כיתות, ממשיך לישיבת חברון היוקרתית כשהוא עוד לא בר מצווה, כותב את ספרו "נזר הקודש" העוסק בחידושים על רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין, וכל זה כשהרב גורן בגיל שש עשרה ושבע עשרה, גיל שבו הוא גם מוסמך לרבנות.

בהמשך דרכו התורנית־רבנית יתמנה הרב גורן להיות הרב הצבאי הראשי הראשון לצה"ל, תפקיד שימלא במשך כ־24 שנים, מ־1948 ועד 1972. אחר כך ישמש תקופה קצרה הרב הראשי לתל אביב, ומשם ימשיך לראש הפירמידה הרבנית, כאשר יכהן במשך כעשר שנים כרב הראשי לישראל.

מסע חייו הצבאי מתחיל בהתגייסות להגנה, בשירות בעמדה הצבאית שלו בסן־סימון בירושלים, עמדה שבה הוא לומד ביום ובה הוא שומר בלילה. המסע ממשיך בקורס צלפים, בפעילויות במחתרות, בהצטרפות לצה"ל כרב הצבאי הראשי בדרגת סגן אלוף, בקורס צניחה ובקורסים פיקודיים שונים, ושיאו בדרגת אלוף, ובחברות בפורום המטכ"ל כרב הראשי לצה"ל.

התקופה שבה חי הרב שוזרת וכוללת בתוכה אירועים מכוננים ורבי משמעות בחייה של האומה – תקופת טרום השואה, העליות לארץ וההתיישבות בה, השואה, תקופת המחתרות, הקמת המדינה והקמת צה"ל, מלחמת העצמאות ומלחמת קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור. כל אלו הפכו להיות ציוני דרך רבי משמעות והשפעה על עיצוב דמותה של מדינת ישראל בדורות האחרונים.

שילוב כל זה – האישיות, התקופה, המקומות והתפקידים – מעמיד את הרב גורן בכותל המזרח של עם ישראל בדור האחרון, כאחת מדמויות ההוד רבות ההשפעה בתחומים שבהם פעל ועשה.

בן גוריון והרב

אתגרים רבים ניצבו בחייו של הרב גורן במהלך חייו. במשפט כולל ניתן לומר שהצד השווה של מרביתם היה המעבר מהשטייטל למדינה, מזמברוב לירושלים, מהמחתרות לצה"ל. הרב גורן הבין את גודל התקופה, את צומת הדרכים הטומן בחובו סיכוי וסיכון. הרב הבין שהמעבר למדינה מצריך החלפת דיסקט, אומץ לב, חשיבה מחוץ לקופסה, גדלות בתורה, עקשנות ואחריות גדולה.

הגדרות היסוד של יחסי דתיים וחילונים בצבא ניצבו על כף המאזניים. פרשיות קשות ביחסי דת, מדינה וצבא היו מנת חלקה של החברה הישראלית ושל הצבא בראשית ימי המדינה והצבא. הגשר שבין חלקי האוכלוסייה השונים היה צר ורופף ונתון לסכנת המחלוקת, השנאה והניכור. תקופת המחתרות, הסזון והמתחים הפוליטיים והמדיניים עדיין הייתה חלק אינטגרלי ומהותי מההוויה הישראלית של אז.

למרבה המזל, חיבר שר ההיסטוריה בעת ההיא שתי דמויות רחוקות מאוד זו מזו בכל המובנים – דוד בן גוריון והרב גורן – אך שתיהן רואות עין בעין את הדרך שבה יש להקים צבא יהודי אחרי אלפי שנות גלות.

הרב גורן הבין שבנושאים הלכתיים רבים ועקרוניים יהיה עליו לחדש ולקחת אחריות. ענייני פיקוח נפש, שבתות וחגים, כשרות ועגונות, הבאה לקבורה והתרת עגונות – כל אלו נושאים בוערים ורגישים, שבחלק גדול מהם לא היה לרב תקדים להסתמך עליו או עקבות שיוכל יהיה לפסוע עליהן, ועליו יהיה לסלול דרך משל עצמו.

ממול: כתיבת ספר תורה לזכר חללי צה"ל שנהרגו במלחמת ששת הימים, על פסגת הר סיני, 1967 צילום: אלכס אגור, ארכיון משרד הביטחון

ממול: כתיבת ספר תורה לזכר חללי צה"ל שנהרגו במלחמת ששת הימים, על פסגת הר סיני, 1967
צילום: אלכס אגור, ארכיון משרד הביטחון

לא נרתע מקושי

שלוש תכונות מרכזיות שעליהן אין חולק אפיינו את הרב גורן במשך כל ימי חייו ופעילותו התורנית, הצבאית והציבורית, תכונות שאיתן זוהה אולי יותר מכול: גאונות וגדלות בתורה, אומץ לב ותעוזה תוך מתן דוגמה אישית למופת, ולקיחת אחריות תוך נכונות לשלם מחיר אישי יקר.

מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה היו התמדתו, גאונותו וגדולתו בתורה. כבר מגיל קטן בערה בו אהבת תורה, שרק הלכה וגדלה עם השנים. חבריו לספסל הלימודים בכל המקומות שבהם למד מדברים על עילוי ומתמיד עצום שלא קדמוֹ אדם בבית המדרש בבוקר, ולא איחר לצאת איש אחריו בשעות הלילה המאוחרות. הנער הזה כבר בגיל שש־עשרה כותב את הספר "נזר הקודש" על הרמב"ם, ספר שזכה להסכמות, המלצות ודברי שבח רבים של גדולי הדור, ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהרעיף שבחים אין קץ על הספר ועל מחברו.

ברבות הימים יתברר שספר זה הוא ראשון לעשרות ספרים שיבואו בעקבותיו במשך השנים, ספרים העוסקים במקצועות היהדות השונים – הלכה ואגדה, פילוסופיה ורפואה, מחקר ופרשנות. ספרים שהפכו להיות ספרי יסוד בעולמה של היהדות ובארון הספרים היהודי.

אומץ לב ותעוזה מיוחדת ליוו את הרב החל משנות ילדותו, עת שימש חקלאי ורועה צאן בסביבה עוינת ומלאת קשיים, דרך התקופה שבה שירת במחתרות, ולימים בצה"ל, עד הגיעו לדרגת אלוף ולתפקיד הרב הראשי לישראל. הרב גורן לא נרתע משום קושי – לא פיזי, לא ציבורי ולא הלכתי. את הרב ניתן היה למצוא במקומות המסוכנים ביותר – מתנדב לשמור תחת אש בעמדה קדמית בירושלים, הולך רגלית תחת אש להכשיר מטבחים במוצא, מסכן חייו בשדות מוקשים כדי לחלץ גופות ולהביאן לקבורה, צונח בקורס צניחה, משתתף פעיל בקרבות כאחד הלוחמים, משתלשל בחבל ממסוק אל מערות קומראן וזוחל אל מעמקי מחילות כדי לחלץ מהן גופות חיילים. זו רק רשימה חלקית של פעילויות שבהן נטל הרב גורן חלק פעיל, כשהמכנה המשותף לכולן הוא אומץ לב בלתי רגיל, תעוזה וגבורה.

אותו אומץ לב שהדריך אותו במישור הצבאי הוא שהיה נר לרגליו במישור ההלכתי. הרב גורן לא היסס לצלול לעומקן של סוגיות הלכתיות סבוכות ורגישות, להתעמת מול גדולי עולם ולהפוך עולמות כדי להוכיח את צדקת דרכו. האמת ההלכתית, כבוד האדם וכבוד האומה היו נר לרגליו, ואיומים מצד פוליטיקאים, רבנים או עיתונאים לא הסיטו אותו מדבקותו באמת. במקרים רבים מאוד שילם על כך הרב גורן מחיר אישי כבד, אולם לא הסכים להטות את האמת כדי למצוא חן וכדי להפוך את התורה או את ההלכה קרדום לחפור בה.

פצועים, יתומים ואלמנות

אל התכונות הללו מתלווה האחריות הגדולה שנטל הרב על עצמו. מעטים הם האנשים המוכנים לא רק לבקר מן הצד אלא להיכנס לעומקה של סוגיה, להתעמק בה עד לפרטי פרטים ובסופו של דבר לקבל החלטה והכרעה. כזה היה הרב גורן. לפתחו רבצו סוגיות בוערות הנוגעות לחיי אדם. סוגיות כזיהוי חללים, הבאתם לקבר ישראל, התרת עגונות, כשרות המטבחים בצה"ל, שבתות וחגים על כל הנובע מכך, וכן עוד נושאים הלכתיים רגישים ומורכבים.

הרב גורן היה צריך לייצר יש מאין. לחדש הלכות ומסורות שנשכחו מלב יהודי במשך אלפי שנות גלות ולפתע הפכו להיות אקטואליות ורלוונטיות. הרב לא הסתפק בכתיבת מאמר הלכתי או פרשני בעיתון זה או אחר. הוא לקח על עצמו אחריות לפסוק הלכות ולקבל החלטות, וגם כאן במחיר אישי כבד. לא רבים הם האנשים שנטלו על שכמם אחריות גדולה כל כך על נושאים רגישים מאין כמותם, נושאים המצריכים ידע רחב, כתפיים הלכתיות רחבות, שכל ישר, עירוב בדעת עם הבריות ויכולת לשקלל את כל המשתנים והנתונים תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מהם – ובסופו של דבר לצאת עם הלכה פסוקה ובהירה.

דמותו ואישיותו הייחודית של הרב גורן נחקקו בלִבה של האומה. אין יהודי בארץ ובעולם שלא נחשף בצורה זו או אחרת לרב. רבים הכירו את דמותו הציבורית, מעטים יותר הכירו את האדם הפרטי, איש המשפחה המסור, הסבא האהוב על נכדיו והדואג להביא להם מתנות בימי הולדת, מקפיד על תזונתם הבריאה, יוצא איתם לטיולים. לא רבים ידעו והכירו את הרב גורן האדם הרגיש והקשוב לשוועת הדל ולזעקת האלמנה והעגונה, מבקר הפצועים ומקרב היתומים. הפן הזה בפועלו של הרב גורן היה רחוק יותר מעין הציבור, אך קרוב מאוד ללִבו.

מערת המכפלה בידינו

שני אבני יסוד הנחו את הרב גורן בימי הקמת הצבא. האחת: הצבא הוא צבא יהודי והוא צבאו של כל העם, ולכן לא תהיינה בו יחידות נפרדות של דתיים וחילונים, חרדים ומסורתיים, ולא תהיה בו התערבות פוליטית של בעלי עניין כאלה ואחרים. הדבר השני הנובע מכך הוא שהרבנות הצבאית תשרת את כל חיילי הצבא, לא רק את החיילים הדתיים, ופקודות הצבא בנושאי כשרות, שבת, חגים וכדומה תחייבנה את כל חיילי צה"ל, מהרמטכ"ל ועד אחרון הטוראים. הרב גורן לא היסס לצאת נגד שרים וגנרלים שניסו לזנב בהנחיות ההלכתיות שלו. כשהרב גורן זיהה פגיעה בפקודות ובקודשי ישראל־ שום שיקול אישי או פוליטי לא עמד לנגד עיניו מלבד אחריותו הרבנית והציבורית לשמירה על אופיו היהודי של הצבא.

הרב גורן היה איש מקורי ועצמאי בדעותיו ובהשקפותיו. בצד מחויבותו המוחלטת להלכה היהודית הוא לא היסס לסלול שבילים חדשים, ציבוריים והלכתיים, על מנת שתורת ישראל הנצחית תיתן מענה גם למציאות החדשה והמתהווה של הקמת מדינת ישראל ושל הקמת צבא הגנה לישראל. רגישותו האנושית לסבל הורים ואלמנות, כמו גם אחריותו לרוח הצבא, למורל, למוטיבציה ולעולם הערכי והמוסרי של החיילים הביאו אותו לחפש דרכים חדשות ויצירתיות על מנת לאפשר קיום חיים יהודיים תקינים בארץ ובצבא.

העובדה שמאז מלחמת ששת הימים מערת המכפלה נמצאת תחת ריבונות יהודית, למרות כל הקשיים והאילוצים, היא תולדת מעשיו הדרמטיים של הרב גורן בשעות הראשונות ובימים הראשונים שלאחר כיבוש חברון ומערת המכפלה, מעשים שהרב גורן תיאר אותם כך:

משחלה רגיעה בקרבות בכל החזיתות, והוחלט שהמלחמה הסתיימה וכי ניתן להתחיל לשחרר חיילים, התחלתי לחשוש לגורל מערת המכפלה, ועלה בלבי החשד שמא משה דיין מתכנן להחזיר את מערת המכפלה למוסלמים. עוד ביום חמישי באמצע הלילה החלטתי שאת ארון הקודש וספר התורה שהיו אצלי במשרד במטכ"ל אעביר מיד למערת המכפלה כדי לקבוע עובדות. הגעתי לשם באמצע הלילה, פתחנו את המערה והכנסתי את ארון הקודש וספר התורה. כנראה שהיו לקאדי כמה חבר'ה שהודיעו לו שאנחנו באים, ופתאום בשעה שתיים הוא הופיע במערה אבל לא פתח את הפה. הוא ידע היטב שלקחתי פיקוד על המקום ושלא כדאי להתעסק איתי. אמרתי לו שאני סוגר את המערה לחודש ימים בפני המתפללים הערבים, מכיוון שאנחנו מכניסים לשם את חיל ההנדסה כדי לשפץ ולתקן את המקום

התלבטתי היכן למקם את ארון הקודשהחלטתי לשים את ארון הקודש באולם שלפני "אוהל יצחק". זה היה אולם קטן אמנם אך התאים לתפילות. הבאתי איתי סידורי תפילה וחומשים, תהילים וכל אביזרי בית כנסת, וקבעתי את ארון הקודש וספר התורה באופן שיהיה ברור שכך זה יהיה. היה נס שהכנסתי את ספר התורה באמצע הלילה, אחרת המקום כבר לא היה בידינו ולא היינו יכולים להתפלל שם.

הר הבית לא בידינו

בימים אלו, שבהם הר הבית שוב עולה לכותרות ומצית שאלות נוקבות ומהותיות, חשוב להיזכר בדבריו של הרב גורן, המסביר מדוע הר הבית לא בידינו:

אנחנו התמקמנו בהר הבית בצורה טובה מאוד. פתחתי מדרשה ליד שער המוגרבים בפנים, ותליתי שלט "המדרשה של הרבנות הצבאית על הר הבית"… התחלנו להתפלל במדרשה באופן קבוע וקראנו מספרי התורה שהיו לנו, וכן היו לנו ספרי קודש על הר הבית. בתקופה ששלטתי על הר הבית הכנסתי את חיל ההנדסה וביקשתי אותם לערוך בשבילי מדידות מדויקות של הר הבית. הם עבדו שם כשבועיים ימים על כל המדידות, ערכו מפות והעבירו אותם אלימיניתי עשרה קציני הר הבית ונתתי להם סרטים על השרוולים שבהם היה כתוב: קצין הר הבית. הם שלטו באותה תקופה של בערך ארבעים יום אחרי שחרור הר הבית, לפני שדיין הלך והעביר זאת למוסלמים.

יום אחד בא אלי דיין ואמר לי שאני צריך להתקפל ולצאת מהמדרשה שעל הר הבית, להוציא את הספרים וכל מה שיש לנו שם וכן את הקצינים, זאת מפני שהוא מסר את הריבונות בהר הבית לוואקף המוסלמי. חשתי באותו הרגע כאילו קיבלתי רעם ביום בהיר. הוא אמר שהוא עושה זאת על דעת הממשלה.

כתבתי מיד מכתב ארוך בנושא הר הבית לוועדת השרים לענייני המקומות הקדושים בממשלה. הזהרתי אותם מפני מסירת קודש הקודשים של האומה לוואקף המוסלמי צוררי ישראל

בתשעה באב תשכ"ז לקחתי איתי ציבור מתפללים של כמאה איש ועליתי על הר הבית דרך שער המוגרבים. התפללנו תפילת מנחה

ביום חמישי אחר הצהריים לפני שבת "נחמו" קיבלתי טלפון מדיין שדיבר מישיבת הממשלה, ואמר שהממשלה החליטה לבקש ממני לבטל את התפילה על הר הבית. הודעתי לו שאני מסרב לכך. הוא ביקש בשם ראש הממשלה שלפחות אדחה את התפילה לזמן אחר. אמרתי לו שאם מדובר רק לדחות זאת לשבת אחרת אני מוכן, בתנאי שיגיד לי באיזה שבת זה יתקיים, ויעשה אתי הסכם על כך. הוא הסכים להסכם הזה בינינו. הוא ביקש שאבטל את ההודעה שהרדיו כל הזמן פרסם, הודעה שבה אני מזמין 50 אלף איש שיבואו להתפלל. אמרתי לו שיודיע בשמי שהתפילה נדחית. אך מילה של דיין אינה מילה והוא פרסם במשך היום והלילה 10 פעמים שביטלתי את התפילה ולא שדחיתי אותה.

כל חיי אני מצטער שנתתי לו בקלות יתרה לוותר על התפילות שלנו בהר הבית. הייתי צריך להתפטר מהצבא ולעשות שמות כדי שנוכל להמשיך להתפלל על הר הבית.

ביום הכיפורים הראשון לאחר מלחמת ששת הימים ערכתי תפילה על הר הבית אבל המצב הלך והתדרדר מיום ליום. אמרתי לדיין שכשר ביטחון היה בידו לשמור על קודש הקודשים של האומה והוא מסר בזדון את קודש הקודשים של עם ישראל לוואקף המוסלמי… כך הפסדנו את הר הבית".

*

עד יומו האחרון כאב הרב גורן, האיש שמזוהה יותר מכול עם ירושלים והר הבית, את הכאב הגדול על כך שהר הבית לא ממש בידינו כפי שקיווה וחלם.

מקום של כבוד בכותל המזרח של גדולי ישראל שמור לו לרב שלמה גורן, האיש שעשה את הדרך הארוכה מזמברוב לירושלים לא רק באופן האישי־הפיזי, אלא במובן הלאומי והסמלי, וסלל דרך לדור שלם, דור תקומת ישראל.

אבי רט הוא סופר ואיש חינוך, עורך "התלמוד הישראלי". הציטוטים במאמר זה לקוחים מתוך הספר "בעוז ותעצומות", האוטוביוגרפיה של הרב שלמה גורן בעריכתו ובהוצאת "ידיעות אחרונות"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א חשוון תשע"ה, 14.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 בנובמבר 2014, ב-20 שנה לפטירת הרב גורן, גיליון חיי שרה תשע"ה - 901 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: