קול קרא לי וראיתי סולם | חבצלת פרבר

כלתו של המגיד ממזריטש שהתאלמנה בצעירותה עוזבת את ילדיה ועולה לירושלים בעילום שם וייחוס, ואגדות נקשרות לשמה. רומן היסטורי פיוטי על דמות חסידית מסתורית

54103900100099490761noאני, גיטל

סמדר הרצפלד

"62" הוצאה לאור, 2014, 155 עמ'

סמדר הרצפלד, סופרת שיושבת בירושלים, הוציאה מתחת ידיה ספר יוצא דופן על דמות מעולם החסידות ולא צפוי בסגנונו ובגישתו לסוגת "הרומן ההיסטורי".

המשימה שעמדה לפניה לא הייתה פשוטה – לגשר בין שני עולמות־תוכן ולעשות מהם סיפור אחד בעל שלמות ורציפות שאינו מקפח אף אחד מהצדדים. מצד אחד, העובדות. עובדות חייה העיקריות של גיטל מבית הורוויץ, כלתו של המגיד ר' דב־בער ממזריטש, נשמרו באותיות ברורות בספר ההיסטוריה היהודית. היא לא דמות עלומה או אלמונית, שמי שכותב עליה יכול להמציא הכול מדמיונו. לצדן קיימות האגדות. מעשיות החסידים הרבות שמסופרות על גיטל, על כוחותיה העל־טבעיים או הרוחניים. בין אם יש במעשיות מן האמת ובין אם לאו, מתבקש לשלב אותן בסיפור. אולי בהנחה שיש במעשיות אלו גרעין של האמת, ובוודאי מתוך הבנה שאישה שחיה בעולם גברי־מעיקרו, ושמסופרות עליה מעשיות צדיקים/ות, בוודאי יש בה מה שמשך את המְסַפרים ואת המעשיות אליה.

אשת "המלאך"

בהתחשב בתקופתה (המחצית השנייה של המאה ה־18), במוצאה מהעולם החרדי, ובעיקר בהתחשב בהיותה אישה ובנטייתם של נוטרי ההיסטוריה היהודית שלפני "תקופת ההשכלה" להעלים ולהתעלם מן הנשים, העובדות הידועות בנוגע לגיטל מפורטות למדי:

היא נולדה בקרמניץ שבחבל ווהלין, בגבול פולין וליטא בסביבות שנת 1750. היא הייתה בתו של הלמדן המפורסם ר' משולם פייבוש הורוויץ. בהיותה בת 12 ביקש המורה הגדול של החסידות, המגיד ממזריטש, את ידה עבור בנו. המגיד היה כידוע תלמידו ויורשו של הבעל שם טוב, כך שהיו כאן מעין נישואים "בין־תרבותיים" בין מתנגדים לחסידים.

בעלה של גיטל, אברהם "המלאך" (1741־1776), היה בנו היחיד של הרב דב־בער. הוא היה מבוגר מגיטל בהרבה, התאלמן זה מקרוב והיו לו ילדים מנישואיו הראשונים. על פי המקורות החסידיים, רבי שניאור זלמן מלאדי שימש, בתקופת לימודיו אצל המגיד, החברותא של “המלאך“. לפי אותם מקורות, רבי שניאור לימד את “המלאך“ את “הנגלה“, ו“המלאך“ לימד אותו חסידות.

כינויו של רבי אברהם, “המלאך“, ניתן לו בשל אופיו הנזירי והמתבודד, נטיותיו הרוחניות יוצאות הדופן, המוזרות והפרישות שלו. בשנות נישואיו עם גיטל חי רוב הזמן בנפרד ממנה, לאחר שהוזמן לכהן כרב בעיירה סמוכה לקייב, במרחק כ־350 ק“מ ממקום מגורי אשתו. על פי אותם מקורות, גיטל סירבה להצטרף אליו והם התראו פעמים מעטות בכל שנה, פגישות שהניבו שני ילדים. מסופר עליו שחי באותה עיירה בבדידות ומבלי לראות איש.

באלמוניות גמורה ובתחתית הסולם החברתי התפרנסה גיטל מעבודתה ככובסת צילום: פלאש 90

באלמוניות גמורה ובתחתית הסולם החברתי התפרנסה גיטל מעבודתה ככובסת
צילום: פלאש 90

הסבתא של רוז'ין

לאחר שתים עשרה שנות נישואים, בגיל 24 בלבד, התאלמנה גיטל מבעלה. בסיפור שמופיע ב"שבחי הבעש"ט" – וששייך כמובן למדור האגדות – מופיע אברהם "המלאך" אחרי מותו בחלומה של גיטל ומתנצל על הפרישות היתרה שלו. הוא אף מבקש ממנה לא להינשא לאדם אחר. תהא הסיבה האמיתית אשר תהיה, גיטל נשארה באלמנותה ולא נישאה שנית. אל התחום שבין עובדות לאגדות שייך גם הסיפור על כך שבין גיטל ובין חמיהּ המגיד נקשר קשר רוחני עמוק וזה, על פי אותם מקורות, הרקע או הסיבה לכך שהשיא אותה לבנו.

לאחר שבעלה מת, וגם המגיד ואביה של גיטל כבר לא היו בחיים, מסרה גיטל את שני ילדיה להשגחתו של המורה שלהם, עזבה הכול והצטרפה לקבוצת חסידים שעלתה לארץ והתיישבה בירושלים. שם חיה באלמוניות גמורה והתפרנסה מעבודתה ככובסת – תפקיד שנחשב לתחתית הסולם החברתי. נכדה, רבי ישראל מרוז'ין, הקים חסידות משלו, מרופדת ב"מרכבה מצופה זהב" ו"ספלי חרסינה נהדרים", וחסידיו הם שמשמרים את זכרה של גיטל.

עד כאן העובדות. אבל יש גם מעשיות חסידים של ממש על גיטל. ציינו כבר שתיים. אחת המיסטיות או הרוחניות ביותר מספרת, למשל, שגיטל, זמן קצר לאחר נישואיה, רואה בחלומה עצרת זקנים שמבשרים לה על מותו הקרוב של בעלה. והיא, בתחנוניה, מצליחה להשיג לו מהם עוד שתים עשרה שנות חיים. העובדה היא, על כל פנים, שהיא ובעלה היו נשואים שתים עשרה שנה עד למותו.

המגיד ונפוליאון

בסיפורי־החסידים יש גם רמזים על קשר לא־לגמרי־תמים בין גיטל לאבי־בעלה, המגיד ממזריטש. אכן, אגדות חז"ל והמעשיות החסידיות, כמו התנ"ך, אינן תמימות ואינן מיועדות לילדים, ולכן לא מתמיה שרמזים כאלה מצויים בספרות החסידית, והרצפלד כמובן גם עושה בהן שימוש, אם כי מרוסן מאוד. אבל עובדות מוצקות כמובן אין.

בין כל סוגי המקורות שעומדים לרשותה, הרצפלד מנווטת את דרכה במיומנות ובכישרון סיפורי ופיוטי שלעתים הוא מרהיב ממש. היא מלווה את גיטל בילדותה, בבית שעשוי "מעץ שחור", האב הגאון ה"כפוף על הש"ס", והאם ה"מוחה במגבת את הזיעה מפניה ומחזיקה דוכן בשוק, שממנו פרנסת המשפחה.

את תיאור הדרך אל החופה, נסיעה ארוכה בעגלה עם לינה בדרך, מנצלת הרצפלד לתיאור הדמויות והיחסים הבין־אישיים של גיטל והוריה: "בודדה הייתי בנסיעה ההיא, ובודדה עוד יותר כי לא נסעתי לבדי". אביה של גיטל נשאר בבית, "עומד בחלון, מצמיד את כפות ידיו הלבנות לזכוכית… כך אני זוכרת אותו, חיוור ומטושטש, נעול ומסוגר בתורתו כמו בראש מגדל…". לעומת זאת אמה, שנוסעת אתה למזריטש, היא אישה ארצית, גדולה וקפדנית, שמנהלת את העניינים ביד רמה. גם בנסיעה הזאת היא "נעצה את עיניה בסידור והרימה אותן חליפות, נמשכת בעל כורחה אל המראות שנפרשו לפנינו, ומתאמצת מנגד להיות אישה צדקנית… וכשאני משיבה לה מבט היא מסיטה את עיניה ומתחמקת ממני…".

מכאיב לקרוא על סבלה של הילדה הבודדה, החולמנית, שנמשכת אל היופי, אל הטבע, אל הציפורים, ומשודכת לאיש הסגפני, השתקן, המכונה "המלאך". באפלת הנישואים האלה מצילה אותה רק נוכחותו של המגיד, שכפי שמנחשת הסופרת היה בעל אישיות חמה ופתוחה לראות את סבלה של כלתו הכה צעירה.

מותו של בעלה הפרוש ומותן של שתי דמויות־האב – אביה הלמדן וחותנה המגיד – ועוד יותר מכך השמועות על המהפכה הצרפתית ונפוליאון, משחררים את גיטל. ילדיה נבלעים בעולם התורה ואובדים לה והאירועים מבלבלים אותה. "נשארתי ערום ועריה… החושך נמשך ימים רבים… החושך גהר עלי גם כשעמדתי בדוכן בשוק, סופרת את הכסף שלימים, כשתגיע שעת המהפכה, ישמש אותי לנסוע לארץ ישראל".

נשים חזקות

הרצפלד אינה מנסה לפתור את החידה של גיטל. היא משתמשת בעובדות וברוח התקופה ובונה מהן גשר פיוטי, שבעזרתו עלייתה לירושלים והסתתרותה־למעשה שם, העלמת מוצאה המיוחס וחיי הדלות שלה בין עניי העיר הופכים לטבעיים ומובנים מאליהם. בכמה משפטים קסומים מספרת הגיבורה על חלום־חייה לעלות לירושלים ולעומתם היא מתארת, במילים קשות ואומללות, את אכזבתה מן העיר כפי שמצאה אותה אז, ברבע האחרון של המאה ה־18: "החיים שלי נמצאו מאז ומעולם בדרך למקום אחד רחוק, אפוף בזוהר של אגדות. ירושלים. בת המלך שהפכה לשפחה, עיר דוד שהפכה לעיר הסולטן… ובהגיעי אליה נשבר לבי בקרבי וחולי אנוש תקף אותי… מה אעשה פה, בעמק הבכא הזה, בין אנשים רזים ורקובים, שחוחים ואבלים?"

בתוך העוני והייאוש גיטל עצמאית וחופשית. אמנם "נידחת ושכוחה… כמו סבתי הגדולה עם פניה המקומטות ופיה חסר השיניים…", אבל מהפכנית על פי דרכה, "אישה נודדת בגפה לא נמצאה באותם ימים, רק גיטל הקטנה והעקשנית כנמלה עשתה לבדה את דרכה מזרחה…". אלמוניותה היא שמאפשרת לה את החופש הזה שתמיד חלמה עליו ואת החלומות, "הנחתי את תרמילי על האדמה, הנחתי את ראשי על אבן… ושמעתי קול קורא לי: גיטל. וראיתי סולם…".

 הרצפלד מלחימה כאן שתי "גיטל": את גיטל מווהלין ואת סבתה־הגדולה, שגם שמה היה גיטל, ש"הייתה צדקת כפרית", "ואני הבטתי בה ואמרתי שיום אחד אכתוב עליה ספר…". ואכן, ספרה עוסק בשתי נשים חזקות, יוצאות דופן ושלמות בבדידותן, שמקבלות בסיפור קול עוצמתי וצלול.

זה אינו סיפור שמח, והמחברת אינה מייפה את ההיסטוריה. אבל זה סיפור מנצח, בדרכו, שכתוב כמין מעשיית־צדיקים קצת אנכרוניסטית ולא לגמרי מודרנית. מין יצור־כלאיים בין רומן לרומן היסטורי, שמבין דפיו מציצה גם גיטל הסבתא הגדולה, שזכתה כאן אף היא להנצחה.

*

חבצלת פרבר היא מבקרת ספרות. ספרה "אהבתה של ברניקירומן היסטורי" ראה לאחרונה אור בהוצאת פרדס

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014

פורסמה ב-7 בנובמבר 2014, ב-גיליון וירא תשע"ה - 900, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. קראתי את הספר אני גיטל-ספר מעניין-כתוב בצורה בהירה. מומלץ מאוד.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: