בתגובה ל"מחיר הנגיעה"

 מאת רינה בקשי, גיליון פרשת נח

תני תודה לפמיניזם

ריבוי הטענות על גוניהן שהועלו בשבועות האחרונים נגד ריקודי נשים עם ספר תורה בשמחת תורה מעיד על כך שאין טענה אחת ניצחת. יש האומרים שמי שקרובה באמת אינה צריכה אמצעים מוחשיים, יש האומרים שמי שאינה מחויבת בלימוד תורה אינה מחויבת בשמחתה, יש האומרים כי קודם כול על הגברים לרקוד ולשמוח, ורק לאחר מכן, אם יתאפשר, נשים תרקודנה בצד וללא התרסה חלילה. בהמשך לכך העלתה רינה בקשי את הטענה כי הדרישה "להידמות לגברים" פוגעת בתפקידנו הרוחני בבית ומסרסת את מפעל העברת הרוח היהודית מאם לבתה במשך דורות.

להוסיף על המסורת

אתחיל בטענה המוזרה מכולן: הכותבת תוהה האם החילון הרב שיש בתוכנו לא קשור לתפקיד הנשי שנזנח. ובכן, התשובה לתהייה קלה – לא. בספרה מתארת הרבנית פיוטרקובסקי את הסיבות שקדמו להקמת "בית יעקב" על ידי שרה שנירר. לדברי חוקרי התקופה, ההבדלה שנעשתה בין חינוך הבנים התורני לחינוך הבנות הכללי גרמה לריחוק מן המצוות במקרה הקל, ולהתבוללות במקרה היותר קשה. הנחלת העולם הערכי־דתי לבנים בלבד במסגרת ה"חדר" והישיבות גרמה לבנים להישאר בתוך העולם היהודי ולהסתגר בארבע אמותיה של הלכה, בעוד אחיותיהם נהנות מהשכלה כללית ומהדרה מוחלטת מהעולם הדתי. כך שההתקרבות של נשים למסורת ולדת וההשתוקקות ללמוד תורה ולדבוק בה אינן יכולות לגרום לחילון, אלא להיפך – להעצים את המסורת הישנה של העברה מאם לבת, ולהפוך אותה למשמעותית והלכתית יותר.

מכאן לאותה מסורת – הכותבת מתרפקת על העבר שבו "המחויבות של נשים למה שקיבלו מאמותיהן הייתה כל כך חזקה, עד שהרבנים לרוב אף לא ניסו להתווכח איתן". עם זאת, באותה נשימה היא קובלת על העולם ההלכתי שהיום נשים נמצאות בו: "מה מותר ומה אסור, באיזה אורך השרוול וכמה קילו קמח צריך בשביל להפריש חלה". האם זהו אותו עולם אידיאלי שאליו שואפת הכותבת? בעיניי, המציאות כפי שאנו מתחילים להכיר אותה, מציאות של יועצות הלכה, רבניות גדולות שאפשר להתייעץ איתן ומחויבות נשית עצומה להלכה, היא מציאות מתוקנת יותר. אינני מזלזלת ולו לרגע אחד במסורת ארוכת שנים, אך אני סבורה כי לא ניתן להקפיא מסורת, אלא עלינו לשמר ולהוסיף בד בבד.

ואכן, מציאות זו דורשת מאיתנו, בין השאר, להגדיר לעצמנו את תפקידנו הרוחני בבית. אך אין בכך כל רע. כמו כל מהפכה בקִדמה, גם זו מציבה אותנו בפני אתגרים חדשים. לפני מהפכת הדפוס יכלו רק רבנים בעלי שם לפסוק הלכה להמון הנבער. עברו המון שנים, ועדיין יש המתקשים לפתוח ספר הלכה ולפסוק לעצמם, ולו על הדברים הפשוטים ביותר. בדומה לכך, התרגלנו כי אב הבית הוא היודע והפוסק והמנהיג בתחומי ההלכה. אז האם עלינו להישאר נבערות משום כך? האם עלינו להרים את עינינו לשמים בתמיהה כאשר ילדינו באים אלינו בשאלות? לא ולא. עלינו ללמד את בנינו ובנותינו ולהנחיל להם את השאיפה והצמא לדברי ה'. ומה לגבי התפקיד הרוחני בבית? שכל אחת תגבש את תפקידה לעצמה בהסתכלות אינדיבידואליסטית כלפי משפחתה ללא צורך בהכתבות חיצוניות.

מהפכה בשלבי גמילה

ומכאן להערה האגבית שמקוממת אותי מכול. "אינני פמיניסטית, ויש לי קושי עם מה שאני מכנה הפמיניזם המריר", כותבת בקשי. ובכן, בשנים האחרונות מתרבות אותן נשים גדולות ומוערכות שמסוגלות לקבל את הבמה על מנת להגיד משפט כפוי טובה זה. אין בפמיניזם כל רע. הפמיניזם הביא אישה יקרה זו להיות חתומה כמאסטרנטית. הפמיניזם הביא נשים להיות כותבות, עורכות, מנהלות, לוחמות, בעלות דעה וערך. אז לאותן אלו שמפחדות להיקרא כך ועדיין יש להן הבמה לומר זאת, אני פונה ומבקשת – להבא כתובנה: "אינני פמיניסטית, אך אני מודה לאמהותיי שכן היו, כדי שאני אוכל להיות מי שאני כיום". אני מבינה את הכותבת ונשים אחרות שכמותה, כי יש במהפכה הפמיניסטית צדדים מרתיעים. אך כמו בכל מהפכה שירדה לעולם, תמיד יש אלו שימשכו לכיוונים קיצוניים יותר. לא על אלה גאוותי, אך כפי שאני איני מייצגת אותן כך הן אינן מייצגות אותי.

הודות לנשים יקרות ולתלמידות חכמים עצומות, מהפכת הפמיניזם ההלכתי אמנם אינה בחיתוליה, אך היא עדיין בשלבי הגמילה. ובשלב זה באים (ולצערי באות) גברים ונשים וטוענים כנגדנו: אינכן מחויבות, כוונותיכן אינן טהורות, אתן רק מנסות להידמות! לאלה ולאלה אני מבקשת לומר: יש הלכה, והיא נר לרגלנו. מכאן והלאה – תנו לי את חופש הבחירה. רצונך להמשיך ולהסתכל מן העזרה? אנא ממך, הסתכלי. אני לא אשפוט אותך, אך את אל תשפטי אותי. בתך כמהה להרגיש ולא להסתכל? אל תעצרי בעדה, על מנת שתהיה חלק מן העולם הזה, ולא תתנער ממנו בשל הריחוק הכפוי.

ואל תדאגי, אותה אישה שרקדה לראשונה עם ספר תורה תתרגש גם בשנים הבאות. אולי בתה כבר לא תתרגש ותראה זאת כהרגל, אבל אני בטוחה שגם את לא התרגשת כשהורשית לדרוך במסדרונות האוניברסיטה אלא ראית בזה הרגל.

מוריה תעסן מיכאל

מוריה תעסן מיכאלי היא תלמידה לתואר שני בחוג למורשת ישראל באוניברסיטת אריאלי

——

הטבעי הפך למלאכותי

קראתי את מאמרה של רינה בקשי שבו היא מתאבלת על “יהדות נשית אשר כמעט אבדה מן העולם“. גם אני מצאתי את עצמי מהרהרת ומתגעגעת לתקופה שחלפה ואיננה, אך מזווית אחרת.

אמי הלכה לעולמה בקיץ האחרון והיא בת שמונים. היא גדלה בבית מזרחי שורשי, בית שלמדו בו תורה, קראו בה, שרו ושוררו כל ימות השנה. סביב אותו שולחן ישבו הבנות והבנים, למדו מפי סבי את אותה תורה, שמרו את אותה מסורת ונהגו את אותם המנהגים. אמי, שספגה אל תוכה את הקולות והמראות, לא חדלה להגות בתורה, לפייט ולשיר עד ימיה האחרונים. קולה היה מלא את הבית. את פיוטי השבת והמועדים למדנו מפיה. היה זה אך טבעי שאמא מנעימה בקולה וכולם מחרים מחזיקים אחריה, גברים ונשים כאחד.

שום פסול לא היה בכך ואיש לא העלה על דעתו להסות אותה או להשתיקה. אחותה, דודתי ז"ל, למדה ולימדה תורה עד סוף ימיה. היא ידעה היטב את טעמי המקרא והייתה נוהגת לקבץ אותנו סביבה ולהרביץ בנו, בילדות ובילדים, בנערות ובנערים, את תורת הקריאה המוטעמת. ממש כפי שנהג סבי בבניו ובבנותיו, שהיה מושיב אותם על ברכיו ולומד איתם תורה.

וכן, זכורים לי גם כמה ממנהגי שמחת תורה בבית הכנסת שבו התפללה אמי בקביעות כשלצידה כמה מאותן נשים "נבערות". הנה אחדים מהם: הדלת שהפרידה את עזרת הנשים מעזרת הגברים הייתה נפתחת לרווחה וכל המחיצות הוסרו. הנשים לא הסתתרו לא מאחורי סדינים ולא מאחורי וילונות. ספרי התורה הוצאו מארון הקודש והונחו פתוחים על שולחנות במרכז בית הכנסת. כל מי שרצה ניגש, נגע, חיבק ונישק. גברים, נשים וילדים. לא היה מראה טבעי יותר מאישה חובקת ונושקת ספר תורה. וזכורה לי גם התהלוכה. בתום התפילה יצאו כולם מבית הכנסת בשירה ובריקודים. בדרכם הביתה סבבו ברחובות השכונה, הנשים לצד הגברים, בשמחה אמיתית תמימה ופשוטה שלא היו בה לא פריקת עול ולא הוללות.

אמי שהקפידה בקיום מצוות ישבה בסוכה, נטלה לולב ובירכה עליו, הלכה לבית הכנסת בליל הושענא רבא וחזרה הביתה עם אור הבוקר לא כי רצתה להיות "כמו" הגברים. היא עשתה זאת בגלל האהבה והאמונה שהיו טבועות בה מעצם היותה בת ישראל ובת לסבי שלא ידע להפריד בין תורה גברית לתורה נשית.

אכן השתנתה השפה. נבנו גדרות, גבהו המחיצות, פשטו החומרות, התרבו המחמירים. מה שהיה טבעי, פשוט ומובן מאליו הפך מלאכותי, מוזר, קר ומנוכר. אך אני ממשיכה לדבר את שפת אמי ואת בנותיי אני מחנכת על ברכי השפה הזאת. אני מחנכת אותן לאורה של תורה המצווה כל אחד ואחד, גם את הבנות, ללמוד, ליצור ולפעול לשם הגשמת ייעודו. זהו תפקידן מעצם מהותן. למען עצמן, למען המשפחה, למען הדורות הבאים, ולמען נוכל לחיות כולנו בחברה בריאה ומתוקנת. כמו שרה הפוסעת לצד אברהם, כמו רבקה ההולכת לדרוש את ה' וכמו רחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל.

יפה שלומוביץ

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 בנובמבר 2014, ב-גיליון וירא תשע"ה - 900, תגובות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. רק תגובה למוריה תעסן מיכאל:

    כמו ששמת לב בעצמך רינה בקשי התנערה מזיהויה עם ה"פמיניזם המריר" כהגדרתה התנערות שגם את שותפה לה כדברייך כאן אז על מה למען ה' כל ההטפה נגדה על "כפיות טובה"?

    הרעיון הפמיניסטי אכן הביא גם תוצאות ברוכות וחשובות למעמדן של הנשים בחברה אך זה לא אומר שבגלל זה צריך להשתחוות אפיים ארצה כלפי הנזקים והטעויות שהגיעו מרעיון זה

    כמו כל רעיון מורכב שיש בו אור וחושך המשמשים בערבוביא לא רק אפשר אלא צריך לבקר את הצדדים השליליים של אותו רעיון מבלי להרגיש כל הזמן לא נעים ו"שתקו ותאמרו תודה"

    לפי ההגיון שלך אנחנו צריכים להודות מקרב לב ליעקובינים במהפכה הצרפתית שערפו ראשים בגליונטינות לאלפים ורבבות ולהעלות על נס את "שנות הטרור" מכיוון שהם הביאו לאירופה [ומשם הלאה]את הבשורה הדמוקרטית

    וכן להלל ולשבח את ברית המועצות של סטלין על כל פשעיה ורציחותיה למיליונים משום הכרת התודה על כך שהצבא האדום שיחרר את מחנות ההשמדה בפולין ומיגר את גרמניה הנאצית [אין ספק שעל ההצלה הזו ספציפית צריך וחובה להכיר תודה אך הרעיון מובן]

    כלומר לא להסתכל בראייה מורכבת הלא כן?

  2. בס"ד ח"י בחשון ע"ה

    אכן לימוד תורה מחזק את האמונה ומביא לידי מעשה. לפיכך דאגו חכמים במהלך הדורות שגם נשים תקבלנה את המאור שבתורה בדרך המתאימה לאופיין.

    את ידיעת ההלכה קיבלו הנשים בבית מפי אמותיהן, הרי בידן הופקד קיומן של ההלכות החמורות, הלכות הכשרות והטהרה, שמבלעדי קיומן המדוקדק לא ייתכן קיומו של בית יהודי. ברם, כבר הרמב"ם הרגיש בנחיצותה של גישה לספר הלכה מובנה, ובראשית חיבורו הגדול קבע (בסוף פרק ד' של הלכות יסודי התורה) קבע שידיעת ביאורי המצוות הוא דבר השוה לכל נפש, קטן וגדול, איש ואישה,, וידיעה זו היא המיישרת את אורחותיו של האדם, מתקנת את מעשיו ומביאתו לחיי העולם הבא.

    אף בתחום האמונה, מלבד מה שינקו הנשים בבית, נחשפו הנשים בבית הכנסת לעולם האגדה. בזמן חז"ל בשמיעת התרגום והדרשה. בתקופות מאוחרות יותר נכתבו ספרים שהנגישו את העושר שבפרשנות המקרא המדרש והאגדה בלשון המדוברת. כך הספר 'צאינה וראינה' ביידיש, והספר הענק 'מעם לועז' לר' יעקב כולי בלאדינו. הספר תורגם לעברית והורחב על ידי ר' שמואל קרויזר, ומכיל עשרות כרכים על רוב המקרא. המעיין בו יעמוד על העושר הרעיוני העצום שהיה מנת חלקה של אישה בארצות המזרח במאה ה-18!

    בתקופה המודרנית, כשנעשה מקובל גם בבתים דתיים ששלחו נשים לבתי ספר הכלליים שם נחשפו בעומק לתרבות המערבית הנוצצת, ראו גדולי ישראל ובראשם החפץ חיים את הצורך להעמיק את ידיעותיהם של הבנות בתורה, כדי לחזק את אמונתן. מתוך מגמה זו קמו מוסדות 'בית יעקב' וה'אולפנות'.. בהמשך הקים הרב יהודה קופרמן את 'המכללה' שבה לומדות בנות ברמה גבוהה מקרא, מחשבת ישראל ותושב"ע. המכללה והמוסדות שקמו בעקבותיה, העמידו דורות של נשים שתורתן נעשתה להן סם חיים, וחיזקה את אמונתן בתורה ובחכמיה,

    כל לומד תורה, איש או אישה, נדרש להיות מאלה שהתורה נעשית להם סם חיים, שלא יהיה ח"ו 'קורא ושונה ובועט במי שהוא גדול הימנו בחכמה ובמניין', אלא להיות מהלומדים תורה לשמה שהתורה 'מלבישתו ענווה ויראה',. ואז יכול הוא להיות 'שומע ומוסיף' ולבנות את בניינו הרוחני על יסודות איתנים..

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • מקבילה לרעיון של גב' מלמד

      מקבילה לרעיון של הגב' רינה מלמד שהיחס של קדושה מתבטא לא רק בנגיעה אלא גם באיפוק ובריחוק, ניתן למצוא במקורות שמביא הרב יוסף יצחק ליפשיץ, במאמרו: 'קדושה של איפוק', באתר זה, לגבי קדושת בית המקדש.

      אולי ניתן למצוא הקבלה בין קירבת האדם לבוראו במקדש, לבין קירבת איש ואשתו, ששתיהן מעוצבות על ידי 'רצוא ושוב' של עיתות להט ועיתות איפוק. בהערתי למאמרה של גב' מלמד הצעתי שעצם ההקפות שלפני קריאת התורה באות לבטא את הרעיון שיש צורך בכנה והתקדשות המעצימה את הגעגועים לקראת המפגש (כעין ההקפות של הכלה סביב החתן לפני החופה).

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • שילוב הקירבה והאיפוק בהקפות

      בראיון עם רבה של ירושלים, הרה"ג אריה שטרן (אריאל הורוביץ, 'הפתרון הוא רבנות חיובית', באתר זה), הביא הרב את הצעתו של הרה"ג יעקב אריאל, שהן הגברים והן הנשים יקיימו את ההקפות סביב ספר התורה שיוצב במרכז אולם התפילה שלהם (בבית הכנסת לגברים, ו'עזרת הנשים' לנשים), כפי שנהוג בהקפות שב'הושענות'.

      בדרך זו יש פתרון לכמה בעיות הלכתיות ומעשיות, לחלק נכבד מהמתפללים והמתפללות קשה לשאת את ספר התורה; אף הצורך לעמוד כל זמן שספר התורה מהלך, קשה לרבים מהתפללים.

      בדרך זו נשמר גם המתח הבריא בין קירבה לריחוק ביחס לספר הקדוש. רוקדים סביבו, ניגשים אליו לנשקו, אך נשמר ה'דיסטנס' בין הרוקדים לבין הספר.

    • ,תיקון לכותרת התגובה שלעיל: מקבילה לרעיון של גב' רינה בקשי

      בתגובה שלעיל נפלה טעות. המקבילה היא כמובן לרעיון של הגב' רינה בקשי. לד"ר רינה מלמד אין כל קשר לעניין..

    • הקפות - עם ספר התורה או סביבו?

      הרב יעקב אריאל סובר כי 'המנהג המקורי היה להקיף את ספרי התורה המונחים על הבימה כך נוהגים עד היום חלק גדול מהספרדים ומן הישיבות הליטאיות. הריקוד עם ספרי התורה יש בו בעיות רבות. הוא גורם לקלות ראש ביחס לספרים. הוא אחת הסיבות לפסילתם. הוא לא מאפשר ריקוד אמיתי וספונטני…' (הלכה בימינו – מורשתה, לימודה, הוראתה ויישומה, אשקלון תשע"ב, עמ' 252).

      אמנם, אף מנהג האשכנזים להקיף עם ספרי התורה הוא קדום, ונזכר כבר ברמ"א או"ח סי' תרסט,א: '… ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת כמו שמקיפים עם הלולב'.

      לפי עדותו של יעקב אלעזר נהגו הספרדים בירושלים בשני האופנים: וכך הוא מתאר את ההקפות:
      'מוציאין את כל ספרי התורה מן ההיכל. חוץ מאחד המושם בתיבה, והחזן או אחר עומד לידו ואינו משתתף בהקפות – שלושה ספרים נישאים בידי החתנים, והשאר מתחלקים בין מתפללי בית הכנסת בכל הקפה לפי תור…' (י' אלעזר, 'ממנהגיהם של יהודי ירושלם הספרדים', בתוך: אשר וסרטייל [עורך], ילקוט מנהגים – ממנהגיהם של שבטי ישראל, ירושלים תשנ"ו, עמ' 322)

    • על מנהג הספרדים בהקפות (ועל מחיאת כף)

      על שני אופני ההקפה כותב רבי יוסף חיים:
      'וכפי רבינו הרש"ש ז"ל [רבי שלום שרעבי] צריך להניח ספר תורה על התיבה ויאחזנו אדם ירא שמים בידו כל משך ההקפות. ומנהגו של רבינו האר"י ז"ל להקיף בספר תורה…' (בן איש חי, שנה ראשונה, וזאת הברכה יז. וראו גם כף החיים [לרבי יעקב חיים סופר] על שו"ע או"ח, סי' תרסט, אות ל,לב)

      [על כוחה של מחיאת כפיים למתק הדינים, כותב הבא"ח, שם,יח:
      'מה שמרבים בשמחה לכבוד התורה היא מצווה גדולה, ובכל דבר יכוין האדם לשם שמים וייזהר מלערב בתוך השמחה של תורה שחוק וקלות ראש. ואיתא במדרש: "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' – מהו 'בכל עוז' – בכל כוחו; מהו 'מכרכר' – שהיה מכה ידיו זו על גב זו וטופח ואומר וכו".
      ופירש ב'אור שבעת הימים' , שהיה מכוין להגביר הימין על השמאל, וחסד על גבורה ורחמים על הדין., והיה מכוין למתק על ידי זה חמשה גבורות הרמוזים בחמשה גבורות הימין. וחמש פעמים חמש בהכאה {'חזקה' בלשון המתימטיקאים בימי הביניים. ש.צ.ל} הם כ"ה. סימן לדבר: "כה תברכו את בני ישראל", ומכאן סמך למנהג ישראל בשמחת התורה']

    • ספר תורה על יד הבימה - גם לאשכנזים!

      אף בקהילות האשכנזים היו שאימצו את הוראת הרש"ש. וכך מביא בספר 'פסקי תשובות' (חלק ו, סי' תרסט, אות ב) על פי 'משמרת שלום – קוידנוב', סי' מז (והכה"ח ובא"ח שהזכרתי): 'ועל פי קבלה יש עניין גדול שיהיה אחד עומד על יד הבימה כל זמן ההקפות וספר תורה בידו,וכל העם ושאר ספרי התורה מרקדים סביבו'.

      כן מצוי המנהג שספרי התורה מרוכזים במעגל הפנימי של הריקודים, מזה מצא הגר"י נויבירט סמך להקל בשעת הדחק לישב בשעת ההקפות ע"פ שספרי התורה מהלכים, שכן מעגל הרוקדים שסביב ספרי התורה מהווים מחיצה המפרידה ביניהם לבין היושבים (שמירת שבת כהלכתה, פרק כד, הערה קיח. הובא ב'פסקי תשובות', שם, הערה 11. ראו גם בשו"ת 'תשובות והנהגות' לגר"מ שטרנבוך, חלק ב, סי' שיט).

    • בפיסקה 2, שורה 2:

      …סמך להקל בשעת הדחק לישב בשעת ההקפות אע"פ שספרי התורה מהלכים…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: