מרחב האחווה השקט | אביבה זרקה

דרכם של שני אחים אוהבים מכלכותה נפרדת ונשזרת. באיפוק ובעדינות מספר הרומן על עקבותיו של אדם, שהן בה בעת לא כלום וגם נוכחות ממשית

הבקעההבִּקעה

ג'ומפה להירי

מאנגלית: מיכל אלפון

עם עובד, 2014, 442 עמ'

הו רומן נאיבי על היחסים בין שני אחים אוהבים, כפי שהוא רומן חד־עין על הצל הכבד שלפרקים קשר דם זה מטיל.

ביד ספרותית בוטחת ובלשון שמשלבת עומק מחשבתי ובהירות עלילתית פורמת ג‘ומפה להירי – דוקטור לספרות, זוכת פוליצר וסופרת נדירה ואהובה – את החוטים שביחסי שני אחים. במובן זה עוסק הרומן החדש שכתבה במערכת יחסים בולטת בחיינו: עם אחינו, שהם אנחנו ובמקביל גם לא. או “האחרים“ הראשונים שנפגוש.

שמו של הספר גזור ממובלעת של שתי ברכות מים מוארכות בכלכותה של שנות החמישים והשישים, תבנית נוף מולדתם של שני גיבוריו האחים סובאש ואודיאן מיטרה, שבה עוצב אופיים השונה של השניים, שפער של כשנה בלבד הפריד ביניהם. אודיאן הצעיר הוא שהעז יותר במשחקיו וסובאש החרה החזיק אחריו. יקינטוני מים השתרגו לאורך הבקעה, וגם לאורך זיכרונות ילדות האחים. לופתים לימים בטבעת חנק את אחד מהם עד לגורלו המר.

דרמת ההתנתקות

גם ב"הבקעה", כמו בכל יצירתה של להירי, המילים כמו מפציעות מתוך שקט מהפנט. זהו שקט של גיבורים מופנמים לרוב ושל תרבות המקדשת אחדות בין המופשט לאנושי, איזון פנימי והליכה על קצות האצבעות. בה במידה נזקף השקט הזה לסופרת היודעת היטב את מלאכתה, ובאיפוק, בעדינות ובכישרון בלתי רגיל מתרגמת אותו לדרמות שכמו הד עמום נחבטות בתוכו.

הרומן מגולל את יחסי הידידות והכמעט סימביוזה בין שני האחים במרחב השקט, אבל לצדם מתעקש ההד שנחבט במרחב הזה לומר את דברו. והוא האח האחד שמחליט לקום וללכת הרחק מהאחר. "גאה היה על שבא לבדו לאמריקה. על שלמד אותה כפי שבוודאי למד לפנים לעמוד וללכת ולדבר. כל כך רצה לעזוב את כלכותה, ולא רק למען ההשכלה אלא גם – עכשיו יכול היה להודות בפני עצמו – כדי לעשות צעד שאודיאן לא יעשה לעולם" (עמ' 61).

שתי רמות המשמעות הללו של הרומן – שעוסק מצד אחד ביחסי אהבה בין שני אחים ומהצד האחר באחד שמבקש להינתק מהשני, ולו רק בגלל קרבתם היתרה שבה הוא נעלם ונבלע – מתקיימות בכפיפה אחת. כי האהבה בין שני האחים אינה פוסקת לרגע. וגם משום שהד – כסימן לעצמיות או כסימן לאיזון שמופר – יכול להישמע רק בשקט. מה שהוא מהישגיו הבולטים והמורכבים של הספר.

ולא רק זאת. מתברר כי להינתק ממש אי אפשר. כי עקבותיו של האח האחד שימות במהרה, ושלא נגלה כאן את שמו, מצויות ברומן בכל אשר נפנה. אם בעקבות הפיזיות ממש, שהוא מטביע כילד על תערובת המלט שניצוקה למשטח הכניסה לבית ילדותו. אם באשתו ההרה ללדת שנישאת לאחיו ואם בתינוקת הנולדת לו, שאחיו מאמץ לו לבת. ולבסוף, גם במכתביו הנקראים שוב ושוב, ושבקרנבל הקולות שמהם דובר הרומן – קולה של אמו, של אחיו, של בתו ושל אשתו – הם העדות היחידה עד לסוף הרומן למחשבותיו, לחייו, למותו. כלומר, לעקבות שהותיר.

יחסי ידידות וכמעט סימביוזה בין שני האחים צילום: אי.אפ.פי

יחסי ידידות וכמעט סימביוזה בין שני האחים
צילום: אי.אפ.פי

בעקבות האחר

יותר מש"הבקעה" הוא רומן טיפולוגי על יחסי אחים בתרבות האנושית, מקין והבל, יעקב ועשו וכן הלאה, הוא רומן בעל תשתית פילוסופית עמוקה הדן בהיעדר ובמושג "העקבות" שמגלמות אותו: מרחב של ריק, אבל גם של יש. בהיות תוואי העקבות סימן ועדות למישהו שהותיר אותן אחריו.

בחקר התרבות כבר נדרשו למושג "העקבות". פוקו הצביע עליו כישות שבין ה"אין" ל"יש" ושאותה מסמלת היצירה הספרותית, בהיותה דבר מה קיים ולא קיים באותה המידה. ולוינס ראה בו מושג המסמל את פניו הלא ברורות של "האחר" ואת רגע מותו על אחת כמה וכמה. משימה זו אכן שזורה לאורך הרומן כחוט השני, כשדמויותיו מתייסרות כל העת בפענוח רגעי מותו האחרונים של האח המת, בשאלה מה בדיוק אירע לו במהלכם. יותר מזה: למקרא "הבקעה" עולה התחושה כי חייהם של הסובבים לא ישובו למסלולם בלעדי תשובה לדבר.

להירי משתמשת בקשרי האחים כדי לשאול סדרה של שאלות נוקבות: האם אנו באמת מכירים את "האחר" שחי או מת לצדנו? באיזו מידה החלטותינו מתעצבות על ידי רישומו עלינו? האם אנו יכולים בכלל להינתק ממנו? והאם בשעה שאנו עמלים כל כך להטביע חותם, לא טורד בעצם צלו הארוך את מנוחתנו?

קשרי אהבה

כל השאלות הללו נטועות בעלילה הענפה שהרומן טווה. היא נעה מבנגל ועד לארצות הברית, בשנות החמישים והשישים בואכה שלהי המאה העשרים. מותו של אחד האחים מתרחש על רקע ניסיונות לחולל שינויים מרקסיסטיים בהודו. כך שלהירי פוסעת כאן במשעול יצירתי חדש. כי "הבקעה" הוא רחב יריעה יותר מהרומן שקדם לו, "השם הטוב", שנבחר כספר השנה של "הניו־יורק מגזין", ונטוע יותר בתרבותה של הסופרת, שמוצא הוריה מבנגל.

באפילוג של הרומן מתרחש נס ספרותי קטן: עקבותיו של האח המת, בדגש על רגעי מותו האחרונים, נמצאות. הנס קיים במובן זה שרגע זה זוכה לתיאור, ועוד יותר מקולו של אותו האח, שלא ניתן לו ביטוי ברומן עד כה. והילת אותו הנס מנצנצת מעל רגע אחד עדין של אהבה בינו לבין אהובתו, אם בתו, שחולף אז במוחו. שאז כמו נעצר הזמן מלכת ומלווה אותו שלא בבדידות אל מותו. ללמדנו אולי שרק אהבה, רק זיכרונה, יכולים להאפיל על הריק, עד לכלות הנשימה.

המוטו לספר – "תן לי ואשובה על עיר מולדתי הטמונה בעשב כבים חמים וגואה" (ג'ורג'ו בסאני, "שלום לך רומא") – הוא הזמנה לנחמה המתרחשת גם היא בסוף הספר. הוא מרמז ככל הנראה לקשר בין אם לבת המתחדש אז. קשר שנותק בשל צל העבר, וזוכה לראשיתו של פיוס בשל רצון השתיים לחתום מעגל ולאהוב, עכשיו, כשיש להן עוד זמן.

חווית הקריאה ב"הבקעה" היא לבסוף חוויית ההתענגות על תיאור מיני דק ועל כן עמוק של הD.N.A־ המרכיב את קשרי הדם והאהבה שבחיינו: מחשבות, ניואנסים ומחוות גוף המלווים אותם. ובהיזכרותנו בהם דרך הרומן, כמו הופכת הקריאה לאישור מחודש של מה שאנו כבר יודעים: שאנו זקוקים להם כדי להשתחרר מהצל של עצמנו.

*

ד"ר אביבה זרקה היא מרצה לתכנון לימודים ומנחת מועדוני קריאה וסדנאות כתיבה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד חשוון תשע"ה, 7.11.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בנובמבר 2014, ב-גיליון וירא תשע"ה - 900, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: