רוחו של היהודי הישן | ראובן נמדר

סופר כושל הולך ומידרדר בתל אביב כמו־עכשווית אך תלושה וגלותית. העלילה, הלשון והדמויות הנלעגות והסהרוריות מגויסות ליצירת אנטיתזה גמורה לדמותו של הצבר המיתולוגי

14464524152_c67d3364d5ארבע ארצות

מתן חרמוני

כנרת, זמורה־ביתן, 2014, 224 עמ'

לעתים נדמה שהפרויקט המרכזי של הספרות העברית במהלך העשורים האחרונים הוא הפירוק (דה־קונסטרוקציה בלע"ז) הבלתי־נלאה של התרבות הציונית על שלל סמליה, גיבוריה ודמוייה. הפירוק הנלהב הזה מתבטא בדרך כלל במתקפה חזיתית על כל קודשיה של התרבות הציונית, ונעשה לרוב תוך שימוש באוצר הדימויים המוגבל אך אינטנסיבי של אותה התרבות עצמה.

מאגר התמות והדימויים של המיינסטרים העברי הוא מצומצם למדי: הסכסוך הישראלי ערבי, הקונפליקט החילוני־דתי והמאבק של הדור השני והשלישי בצלה המאיים של השואה. גם הדמויות המרכזיות נשארות קבועות בדרך כלל: קצין או לוחם בצה"ל, איש המוסד, מתנחל/ת, מזרחי/ה, פלשתיני/ת – כולן דמויות מוגדרות היטב וממושמעות, שיודעות את מקומן במשוואת הייצוג וההסמלה וממלאות בצייתנות את התפקיד שהוקצה להן בה.

קשה לתאר כמה רחוק, באופן מרענן ומעורר, הוא הרומן המצוין, האירוני והנוקב "ארבע ארצות" של מתן חרמוני, מן הדפוס המשמים המתואר לעיל. "ארבע ארצות" הוא רומן חתרני ומתוחכם, שפורם באצבעות מיומנות את כל הנחות היסוד של התרבות הציונית ואת דמותו של "היהודי החדש" שזו מנסה לברוא, וסוד כוחו הוא בכך שהוא עושה זאת מבלי שיצהיר על עצמו בגלוי כטקסט חתרני, פוליטי או דה־קונסטרוקטיבי.

כבר שמו של הרומן עצמו (ולשמות ישנה חשיבות גדולה בספר שלפנינו) הוא בבחינת הצהרת כוונות: "ארבע ארצות" הוא אמנם רחוב נאה באזור הצפון הישן של תל אביב, אבל שמו מהדהד גם את הקיום היהודי־גלותי בארבע הארצות המפורסמות של מזרח אירופה: פולין, רייסן, וואהלין וליטא. עלילת הרומן מתרחשת לכאורה בתל אביב של ימינו, אבל חרמוני בורא אותה מחדש כעיר גלותית, לא מקומית, תלושה מכל הקשר עכשווי או פוליטי. הרומן מסרב בכל תוקף להתייחס אל "המצב" הישראלי־קולקטיבי, ומתמקד לגמרי במיתולוגיה של הפרט. הוא מסרב גם להתפתות לדיון בדמותו של "היהודי החדש", ומגניב אל תוך קדמת הבמה של הספרות העברית דמויות שאינן רק לא־ישראליות־טיפוסיות, אלא שכל קיומן השולי והמיוסר הוא אנטיתזה גמורה לדמותו הפעילה ורבת־האונים של הצבר המיתולוגי, התגלמותו של מיתוס "היהודי החדש".

הגיבורים, או האנטי־גיבורים, של חרמוני הם לופט מענטשען מובהקים, "אנשי אוויר": דחופים וסחופים, גלותיים, מטושטשים, חדלי אישים. הם תלויים על בלימה, בין החיים למוות (חרמוני מגדיל לעשות ובורא אחת מהן כרוח רפאים – שבאופן אירוני יש בה יותר חיות וארוס מבדמויות שעודן בין החיים), ומרכזים את כל כוחותיהם הדלים בהישרדות ברמה הבסיסית ביותר. את החבורה הנלעגת של אנשי השוליים האלה הוא שותל בלב תל אביב, במיקום נדל"ני מצוין, בלב הבורגנות הצפון־תל־אביבית השבעה, הנינוחה, התגשמותו של החלום הציוני שאיבד את תנופתו האידיאולוגית ומתקיים כבר כמובן מאליו.

אידיאל מקצועי ותכנית עסקית חדשה - קבצנות. חסר בית בתל אביב  צילום: פלאש 90

אידיאל מקצועי ותכנית עסקית חדשה – קבצנות. חסר בית בתל אביב
צילום: פלאש 90

אידיאל הקבצנות

העלילה האבסורדית, הטראגי־קומית, של הרומן, מתארת את התדרדרותו של הגיבור המרכזי, הסופר הכושל יהושע רדלר, ואת נשירתו מחוץ למעגל החברתי, אל שולי הקיום. ענייניו של רדלר הם בכי רע: הרומן שעליו הוא עמל בפרך נדחה באופן מבזה על ידי הוצאת הספרים. מטה לחמו, שהיה מלכתחילה שברירי למדי, נשבר סופית וגם לאשתו נמאס ממנו לגמרי. היא מגרשת אותו מן הבית ומתחילה לנהל רומן לוהט עם מי שמתגלה כלא־אחר מאשר העורך שדחה את כתב היד של בעלה הנבגד. רדלר האומלל מגורש מגן העדן של הגבריות, הזוגיות והביתיות (גן עדן כוזב ומורעל, כפי שיסתבר לנו ככל שהעלילה מתפתלת הלאה) והופך לאיש מקולל, איש נע ונד. הוא מתיישב בדירתו של איש מת בשם קצנלבוגן (שימו לב לשמות!) ומקיף את עצמו בחפציו ובהדי־אישיותו של המנוח – שבהם הוא מתחיל להשתמש ככסות ככל שאישיותו שלו הולכת ונמחקת, מאבדת את כבודה ואת מעמדה העצמאי בעולם.

במרוצת הזמן נקבצות אל הדירה עוד דמויות־שוליים סהרוריות, שגם מרקמי קיומן נפרמים והולכים: רוח הרפאים של נחום צובלפלאץ (הייתכן שם גלותי מזה?), סופר יהודי־פולני נשכח, זמרת עבר ישראלית מטושטשת בשכלה שעיקר תהילתה הוא המספר האגדי של מאהביה, ובצלאל קטינא – מין קרוב־רחוק של הגיבור, "בן עיר" (גם זה מושג גלותי לעילא ולעילא) גוץ ומגוחך ששואף גם הוא להיות סופר כמו קרובו "המפורסם" ומתנחל בינתיים על הרצפה במרפסת הדירה, מנהל פרוטוקולים אבסורדיים של השיחות המתקיימות בה ומזין את החבורה העליזה־עגומה בשיירי מזון שהוא גונב מן המסעדה היוקרתית שבה התקבל לעבודה כשוטף כלים.

ככל שמעמיקה נפילתו של הגיבור, הולך ונפרם גם המעטה הישראלי־צברי־עכשווי של דמותו ומתחתיו מבצבץ האבטיפוס הסטריאוטיפי של היהודי הגלותי, הסביל וחסר האונים. הדבר מתבטא בראש ובראשונה באידיאל המקצועי שמנחה את חייו החדשים: הקבצנות, "שנור" בלע"ז. האידיאל הקיצוני הזה מרחיק אותו מעולמו של "היהודי החדש" אפילו יותר מכפי שעושה זאת הספסרות המפורסמת של מנחם־מנדל, גיבורו של שלום עליכם – ששימש במשך דורות בתפקיד הארכיטיפ של היהודי התלוש, איש האוויר, התגלמותה של הפירמידה ההפוכה של בורוכוב.

מנחם־מנדל המסכן עוד מנסה לאזור חלציו כגבר ולהרוויח את לחמו בפיקחות, בערמת מסכנים. כאן, אצל חרמוני, יש ויתור גמור על המצב הפעיל, והתמסרות מלאה לטפיליות ולחדלון האישים. הגיבור לא מנסה למצוא עבודה, הוא פונה אוטומטית אל הקבצנות כאל בררת המחדל שלו, כאל "תוכניתו העסקית". בתחילת הרומן הוא מסתפק בביקורים תכופים אצל ידידו־פטרונו הקשיש, עורך הדין לקריכפלצל (שוב, השם!) בידיעה שזה ירחם עליו ויושיט לו כמה מאות שקלים – אבל בהמשך הוא וידידו "השד", רוח הרפאים של הסופר הנשכח צובלפלאץ, מגבשים את הקבצנות לכלל אסטרטגיה הישרדותית של ממש ומנסחים מעין מניפסט גלותי, לופט־מענטשי, שכל כולו קריאת תיגר על האתוס הציוני הפעיל, העמלני והיצרני:

"כשאין בררה אז אין בררה. התוכנית הייתה אפוא כדלהלן: יהודי, אמר נחום צובלפלאץ, כשאין לו עוד מוצא, יוצא לחזר על הפתחים. זה מאוד פשוט, הוא הסביר. כשיש כסף, היד נקמצת לאגרוף. האגרוף לא בא בשביל להכות. האגרוף בא כדי שהכסף לא ייפול ויתפזר, ושלא חלילה יבוא גזלן וייקח מתוך היד הפתוחה. כשאין כסף היד נפתחת – אין כבר מה שייפול מהיד ואין מה לקחת. יש רק אמונה, אמונה שיבוא מי וישים מה בכף היד המושטת. אמונה וביטחון. ואנחנו, רבותיי, אמר ובחן אותי ואת השכנה, אנחנו פושטי יד“.

מתגנב אל המקרר

אובדן הגבריות של הגיבור גם הוא חלק מהנסיגה אל דמותו של היהודי הישן, חדל האונים, שנתפס על ידי האנטישמים, וגם על־ידי הציונים להבדיל, כ"נשי", פסיבי ומוחלש ארוטית. הגיבור, שנושל מגבריותו, מתלונן שוב ושוב על כך שאנקות האביונה של אשתו לשעבר ממלאות את חלל האוויר ברחוב שבו נהג להתגורר עמה. למרבה האירוניה, אפילו רוח הרפאים של נחום צובלפלאץ היא פוטנטית יותר מהגיבור, כשהיא מתייחדת בכל הזדמנות עם זמרת העבר הישראלית בעלת אלף המאהבים (שהיא קריקטורה מושלמת של התרבות הציונית המסואבת והקורסת אל תוך עצמה) בדירתו של רדלר, מתחת לאפו ממש.

את החלל הפנוי שהותיר הארוס האבוד ממלא הגיבור בקריאה אובססיבית בספר "יוון המצולה" של ר' נתן נטע הנובר, המתאר את מעשי הרצח, האונס והזוועה שביצעו הקוזקים והטטרים ביהדות מזרח אירופה בגזרות ת"ח ות"ט – שממנו הוא שואב מין עונג מורעל, כמו־אירוטי:

"אצלי, כאמור, לא השראה נתן לי הספר של נתן נטע הנובר, אלא נחמה. חצי נחמה לפחות, כדין צרת רבים. כן. ישבתי וקראתי ושבתי וקראתי, ואם לא הספיקה לי פעם אחת קראתי פעם שנייה ושלישית. בגנֵבה כמעט קראתי. כמו בעל סוכרת ששב ומתגנב אל המקרר כדי לתת אל פיו עוד פרוסה של עוגה או ממתק, ככה גם אני ביקשתי לי עוד ועוד ממנות הייסורים שייסרו חמלניצקי וחייליו הרשעים את יהודי פולין. המקרר שלי היה ריק, אבל בספרו של נתן נטע הנובר מצאתי מעדנים לנפש“.

לשון שאגאלית

לא רק התמות והדמויות, אלא גם הלשון ברומן היא אלמנט חתרני המפרק, כאילו בלי משים, את המבנים של העברית החדשה וגורם לשפה לקרוס חזרה אל המבנים הפרומים והמעגליים של העברית־הגלותית ושל היידיש. זו אינה הפעם הראשונה שבה חרמוני משתמש בלשון כבאמצעי להנכיח את "השפה האחרת", לשון הגלות. היידיש־המדובבת־לעברית, לשון הדיבור המעגלית והחזרתית שהפכה לסימן ההיכר שלו בספרו הקודם והחשוב "היברו פבלישינג קומפני" (כנרת, זמורה־ביתן, 2011), הייתה מחווה חתרנית בפני עצמה – בהיותה היפוכה המוחלט של העברית הצברית הנחרצת וההדורה של סופרי דור תש"ח ודור המדינה.

אל הלשון האנטי־צברית מצטרף גם מאגר הדימויים היהודי־גלותי, השונה כל כך מזה הציוני־צברי. חרמוני מצייר ב"ארבע ארצות" ציורים לשוניים נפלאים, המזכירים מאוד את ציוריו הפנטאסמגוריים של הצייר היהודי מזרח־אירופאי מרק שאגאל – ציורים סוריאליסטיים המנומרים בדמויות מן העיירה היהודית של מזרח־אירופה ובדימויי הבהמות הטהורות המייצגות את תת המודע הקולקטיבי, היהודי־מסורתי:

“בפינת רחוב ארלוזורוב עמד כנר וניגן שיר ילדים. לצדו של הכנר, על כיסא, ישבה לוליינית. שוב בא מולנו היהודי שגדי עקוד על כתפיו, ימינו אוחזת ברגליה הקדמיות של החיה ושמאלו ברגליה האחוריות. משב של קור חלף ברחוב ארלוזורוב והיהודי הידק את צווארו אל בטן הגדי. בפינת רחוב שלמה אטינגר עמדו שני עתודים מתנגחים. מולנו באה עגלה רתומה לשור. בשור נהג יהודי. בעגלה רבץ תיש. מאחורי התיש הלכה גברת אחת בלבוש הדור למדי. כשבאנו אל פינת רחוב עזריה, עלה קול שירתה של שושנה דמארי. גם כשזו הייתה מתה כבר ככה וככה שנים, עוד עלה מן הרחוב הזמר“.

למרות כל האמור לעיל אין בספרו של מתן חרמוני מאומה מן המועקה האידיאולוגית והסגנונית. הרומן “ארבע ארצות“ הוא קומדיה עצובה, או טרגדיה מצחיקה, הנקראת בשקיקה ובהנאה. האירוניה של המחבר אפלה ומושחזת, ההעמדות הדרמטיות שלו רעננות ומפתיעות, העברית שלו משובחת וחוש המספר שלו דק מן הדק. “ארבע ארצות“ הוא ספרות יהודית במיטבה, ספרות משחקית ומתוחכמת המסווה את עצמה כספרות ישראלית בת זמננו, שבתורה מתחפשת שוב לספרות יהודית־גלותית רגישה ונוירוטית נוסח העולם הישן.

ספרו של ראובן נמדר "הבית אשר נחרב" ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוקטובר 2014, ב-גיליון לך לך תשע"ה - 899 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: