נישואים מתפרקים זה (לא) מצחיק | הגר ינאי

יהודייה אמריקנית מצליחה מגלה לפני לידה את בגידת בעלה. תסריטאית "כשהארי פגש את סאלי" עשתה מזה ספר, שלא מחמיץ עקיצות על יהודי ניו־יורק והחברה הגבוהה בוושינגטון

1764371-5צביטה בלב

נורה אפרון

מאנגלית: אורית הראל

כתר, 2014, 180 עמ'

אחת התרומות הגדולות של העם היהודי לתרבות העולמית בעיניי היא העובדה שמספר נכבד מהנשים המצחיקות בעולם הן יהודיות. ג'ואן ריברס הובילה את משטרת האופנה של ערוץ E! ביד רמה. ריברס הרשתה לעצמה לתקוף את הסלבס העוצמתיים ביותר בהוליווד ואמרה עליהם דברים שמסמיקים כששומעים אותם בפעם הראשונה ואחר כך מצטטים בלחש. ריברס, שנפטרה לאחרונה, הייתה אוהבת ישראל שיצאה להגן על המדינה במבצע “צוק איתן“ ועשתה זאת בדרכה חסרת הפשרות. גם שרה סילברמן היא קומיקאית יהודייה עדינה למראה שבורכה בהומור גס ובוטה שנהגי משאיות לא היו מתביישים בו. ואפשר כמובן להזכיר את רוזאן בר ופראן דרשר.

נורה אפרון היא חברת כבוד ברשימת המצחיקות היהודיות. אפרון (1941־2012) הייתה עיתונאית ותסריטאית ונחשבה לאחת הנשים השנונות בתעשיית הקולנוע האמריקני. היא התסריטאית שחתומה על הקומדיות הרומנטיות “כשהארי פגש את סאלי“ ו“נדודי שינה בסיאטל“ שאותה אף ביימה. ובנוסף פרסמה מספר ספרים.

איך אפשר להיות גם אישה, גם יהודייה וגם מצחיקה? אולי זו שאלה משעשעת אבל נכתבו עליה עבודות מחקר רציניות. יש הטוענים שקשה לנשים להצחיק מפני שגידול הילדים לוקח יותר מדי זמן ואנרגיה. אומרים שקשה להיות גם יפה ומושכת בעיני גברים וגם מצחיקה. ויש הסבורים שלאישה קשה לתבוע לעצמה את תשומת הלב שנחוצה כדי לעמוד במרכז הבמה ולהצחיק. אפילו קראתי טענה מעוררת צחוק כשלעצמה שלנשים אין יכולת להעביר פאנצ‘ליין מהיר וממוקד מפני שהתפיסה הרגשית שלהן מורכבת מדי ופחות מדי אגרסיבית.

אז מה הסוד של היהודיות שמצליחות להצחיק בכל זאת? אולי אין להן בעיה לוותר על המורכבות הנשית כביכול ולהכניס אגרוף מצחיק בבטן. אולי הן כבר תקועות עם אף גדול ולא אכפת להן להיות מצחיקות ולא יפות. ואולי הן נסיכות יהודיות כל כך מלאות בעצמן שהן מוכנות נפשית לעמוד במרכז הבמה ולתבוע את מלוא תשומת הלב האפשרית. אבל לפעמים אני חושבת שייתכן שהסיבה פשוטה בהרבה. בסופו של דבר, הומור הוא מלחמת אין בררה. הלימונים שהחיים מחלקים לנו כל כך חמוצים שאחדות מאיתנו חייבות לעשות מהם לימונדה משעשעת כדי לא להיחנק מרוב חמיצות.

חברת כבוד ברשימת המצחיקות היהודיות. נורה אפרון צילום: גטי אימאג׳ס

חברת כבוד ברשימת המצחיקות היהודיות. נורה אפרון
צילום: גטי אימאג׳ס

חיסול חשבונות

"צביטה בלב" של נורה אפרון מתמודד עם לימון רציני. כבר בהקדמה אפרון מודה שמדובר ברומן מפתח, סיפור מהחיים שמבוסס על התפרקותם של נישואיה השניים ב"הסוואות קלות". באותה נשימה היא מזכירה לנו שהמושג "בהסוואות קלות" משמש בעיקר להגדרת ספרות נשית, בעוד סופרים כמו פיליפ רות' וג'ון אפדייק יכולים לחטט כמה שמתחשק להם בגוויות נישואיהם המוקדמים בלי שאף אחד יטיח בהם את עניין "ההסוואות הקלות". כלומר, מה שנחשב אצל גבר לספרותי ייחשב אצל אישה לרכילותי. חייבים להודות שזו אבחנה שקולעת גם לרוח הדברים בזירה הספרותית בישראל העכשווית ואנו למדים שאפרון היא פמיניסטית מוצהרת ולא מתביישת בכך.

איזה מין הסוואות קלות יש לנו כאן? "הפכתי את עצמי לרגועה ושקולה בהרבה ממה שהייתי באותה עת", מדווחת אפרון באחת ההקדמות המצחיקות שנכתבו אי פעם, "והסוויתי קלות את בעלי לשעבר בכך שהענקתי לו זקן, שהיה שייך לאחד מחבריי". בהקשר של בעלה היא מספרת שכולם שאלו אותה תמיד האם הוא כעס עליה כשכתבה את הספר. "עליי להודות – כן. כן, הוא בהחלט כעס. הוא עדיין כועס. זה אחד הדברים המרתקים ביותר בעיניי בכל הסיפור הזה: הוא בגד בי, ואחר כך התנהג כאילו העוול נעשה לו, בגלל שאני כתבתי על כך!". ומכאן אנחנו למדים שמניע מרכזי לכתיבת הספר היה חיסול חשבונות עם הבעל לשעבר. במילים אחרות נקמה וכעס. וגם בכך אפרון לא רואה סיבה להתבייש.

הגיבורה (בהסוואות קלות) שמספרת את סיפורה בגוף ראשון היא יהודייה אמריקנית בשם רייצ‘ל, בשלנית מצליחה שפרסמה ספרי מתכונים ומככבת בתוכנית בישול אישית משלה. בעלה, מרק, הוא עיתונאי פוליטי בכיר בוושינגטון. לרייצ‘ל ומרק יש ילד בן שנתיים. רייצ‘ל מאוהבת בבעלה ומשוכנעת שחיי הנישואין שלה טובים בהחלט. אבל יום אחד, כשהיא נמצאת בחודש השביעי להריונה השני, היא מגלה שמרק מנהל רומן עם אחת מחברותיה, תלמה, אשת חברה מהחוג הפוליטי/תקשורתי בוושינגטון, שבנוסף לכל הצרות היא גבוהה מדי. “זה ממש הרגיז אותי“, מדווחת רייצ‘ל. “מילא אם היה מנהל רומן עם איזו זנזונת טיפשונת. אבל הוא בחר לנהל רומן עם אישה שהייתה לא רק ענקית, אלא גם ענקית חכמה“.

מה שבא לאחר מכן מתנהל במסלול ידוע מראש. רייצ‘ל לוקחת את בנה הקטן, עוזבת את הבית בוושינגטון ומוצאת מפלט בדירת אביה הריקה בניו יורק. מרק נוסע להחזיר אותה ומצהיר על חרטה. היא שבה לוושינגטון ומגלה שכל חבריהם ידעו על הרומן. היא נכנסת ללידה מוקדמת ותוך כדי אשפוז מגלה שבעלה, המתחרט כביכול, החסיר ביקור בבית החולים ביום ההולדת של פילגשו ורכש עבורה תכשיט יקר באופן שערורייתי. בסופו של דבר יורד לרייצ‘ל האסימון והיא אורזת את שני ילדיה, הפעוט והרך הנולד, ועוזבת את הבית סופית. אותה ואת הקוראת מציפה תחושה נפלאה של הקלה ושחרור שרק למענה היה שווה לקרוא.

מתכונים מעוררי תיאבון

העלילה של "צביטה בלב" ידועה מראש. זה אינו ספר שקוראים בשביל להגיע לתחנה הסופית אלא בזכות הנוף שרואים מהחלונות. והנוף מצחיק! הכישרון הקומי האדיר של אפרון מנפיק דיאלוגים מפילים, משפטים שנונים וסיטואציות אבסורדיות. באחת מהן, למשל, רייצ'ל חוזרת לקבוצה הטיפולית שלה בניו־יורק כדי למצוא נחמה ללבה השבור. הקבוצה מנוהלת על יד הפסיכולוגית של רייצ'ל בהתאם לקוד טיפולי נוקשה. לרוע מזלה של רייצ'ל עוקב אחריה בריון מהרכבת התחתית ומבצע שוד מזוין בחברי הקבוצה. ומה מטריד אותם לאחר השוד? האם זו העובדה שאיבדו תכשיטים וכסף? לא ולא. הם מודאגים מכך ששמות המשפחה שלהם יפורסמו בעיתונות והאלמוניות הטיפולית של הקבוצה תופר. וודי אלן בעצמו לא היה יכול לנסח את הלך הרוח הניו־יורקי הזה באופן מדויק יותר.

קשה לתאר את חנו של הספר בלי להזדקק לציטוטים ארוכים של ההברקות של אפרון. ובכל זאת אנסה לעמוד על מספר היבטים נוספים שאהבתי. הספר מהווה גם חלון הצצה לחיי החוג הזוהר בוושינגטון. זהו החוג שבו שגרירים ומזכירי מדינה מנהלים רומנים עם רעיותיהם של שרים וחברי סנאט והמארחת מתלבטת האם להוסיף את בני הזוג קיסינג'ר לרשימת המוזמנים של המסיבה הקרובה. אפרון משכנעת אותנו בקלילות בממשות התמונה שמצטיירת כאן ומרבה להתייחס ליהדותה של הגיבורה בהקשר של החיים החברתיים בצמרת האליטה המשפיעה בארה"ב.

היהדות של רייצ'ל מוצאת ביטוי גם בהיבט הקולינרי של הספר. זוכרים שרייצ'ל בשלנית? אז יש כאן גם כמה בדיחות קרעפלאך לא רעות בכלל. ובין הדפים מצורפים מתכונים שעושים רושם מעורר תיאבון. ביניהם מתכון לצלי הבשר של המחזאית, התסריטאית והפעילה הפוליטית ליליאן הלמן, מתכון לרוטב הויניגרט הסודי של רייצ'ל, שמרק ניסה להוציא ממנה בערמומיות לפני הפרֵדה, וגם מתכון לעוגת גבינה אמריקנית ולפאי אפרסקים שנראה כל כך טוב שאני מתכוונת לנסות אותו בהקדם האפשרי.

גם אמא של רייצ'ל היא טיפוס אקסצנטרי מיוחד במינו. מדובר בסוכנת שחקנים הוליוודית מהדור הישן שהתמחתה בייצוג גמדים וחריגים נוספים. בזכותה הפכה רייצ'ל ליוצרת עצמאית וחדה. אבל מבחינות אחרות האם מאכזבת לחלוטין. "הייתי רוצה לשאול [את אמי] מה אמורה לעשות אישה בחודש שביעי להריונה, כשמתברר לה שבעלה מאוהב במישהי אחרת, אבל אם להודות על האמת סביר להניח שלא הייתה צומחת לי ממנה ישועה רבה. גם בעבר הרחוק אמי הייתה כישלון בתחום האימהות במובנה הבסיסי; היא הצטיינה בהערות מחוכמות שגרמו לך להרגיש מאוד מתוחכמת ובוגרת, ואם חושבים על זה – די מטופשת שרצית משהו ארצי וסתמי כמו הכוונה הורית ממשית".

מאחורי הצחוק של אפרון יש הרבה כאב, אכזבה, מרירות וגם כעס טהור. אולם היא נבונה מספיק כדי שלא לנסות להסתיר את הרגשות הנלווים האלו ובזכותם הספר לא רק משעשע אלא גם נוגע ללב. זהו דיוקן של יהודייה אמריקנית אינטלקטואלית ושנונה שספגה מפלה מוחצת ומשפילה בחיי האהבה שלה. ומה נותר לה לעשות? לספר את זה לכל העולם. ולעשות זאת בצורה הכי מצחיקה שאפשר. אחרי הכול, זו אחת הדרכים הבדוקות לגרום לאנשים להקשיב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוקטובר 2014, ב-גיליון לך לך תשע"ה - 899, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: