מאירים את תת היבשת | יונתן סגל  

הכרטיסים לא הגיעו, הבית התברר כמחניק ומלא עובש, אבל האווירה הייתה מלאת אש של אהבה. על שליחות אב ובנו בתקופת החגים בבית חב"ד השכוח שבקוצ'ין ועל מפגש עם מטיף נוצרי המבקש להתגייר

הכול התחיל משיחת טלפון, שבועיים לפני ראש השנה, שבסופה נשאלתי אם אני ונאוה אשתי מוכנים לנסוע לתקופת החגים לקוצ'ין שבדרום הודו. בית חב"ד תִפקד שם כמה שנים עד שהשלטונות החליטו לגרש את השליח. המקום עומד ריק, למטיילים ישראלים אין בית חם לחגים, וגם הקהילה היהודית המדולדלת והמזדקנת חסרה מישהו שיוביל את תפילות החגים. מה עושים?

האתגר מעלה את האדרנלין בדם, אך האישה, יותר מציאותית, סוברת שאם אינני בטוח שאוכל לעמוד על הרגליים לפני התיבה בכל יום הכיפורים, עדיף שיצא איתנו זוג נוסף. ובכלל, הזיכרונות שלה ממסעות בהודו לפני שנים רבות מעלים מראות, ריחות צחנה ותנאים תת אנושיים שעדיף להתנסות בהם בצוות ולא רק בזוג. לשמחתנו, הסכימו שניאור בני ואשתו נעמי להרים את הכפפה, יחד עם שני ילדיהם בן השלוש ובת השנה.

תוך שבועיים יש לקבל רשות להיעדר ממקומות העבודה, לקבל ויזות מהמדינה האיטית והביורוקרטית ביותר, ואז נזכרנו שלילדים אין אפילו דרכונים. ומהיכן משיגים כסף לטיסות? וכל זה תוך זמן כה קצר. הרי חייבים להגיע לפחות שבוע לפני ראש השנה, לפרסם שבית חב"ד פועל, לארגן ולנקות את המקום, לקנות אוכל, לבשל. וכבר הבנו שצריך להזמין גז, לבדוק את משאבת המים למכל הנמצא על הגג, להזמין מי שתייה, לראות שהכיור והמקלחת מתפקדים, לארגן פלאפונים מקומיים, לא לשכוח בשום אופן רשתות נגד יתושים, להכין שלט בכניסה…

יונתן סגל (במרכז) בבית הכנסת בקוצ'ין
 צילומים: יונתן סגל

יונתן סגל (במרכז) בבית הכנסת בקוצ'ין

צילומים: יונתן סגל

הצבע חוזר

המזוודות ארוזות בקפידה עד רמת נרות נשמה, רימון, שופר, דבש, שני סטים של ארבעת המינים, וגם את הסימנים לסעודת ראש השנה לקחנו. עשרים פיתות ושלוש חלות כבר תופסות חצי מזוודה. אנחנו מגיעים לשלושה ימי חג רצופים, ואין לנו מושג לכמה אורחים לצפות. אבל הרי למענם אנחנו באים, שיהיה להם ראש השנה כהלכתו, ושלקהילה יהיו תפילות במניין בבית הכנסת העתיק.

אנחנו בשדה התעופה. הדרכונים עדיין לא. שעתיים של מתח, תקווה, כעס ותסכול והטיסה יצאה בלעדינו. חוזרים הביתה חפויי ראש ומכניסים שוב הכול למקפיא. הטיסה הבאה רק מחר, דרך קטר ובאדיבות חברת הטיסה שלהם, וננחת בערב החג ממש. רק בערב מגיעים הדרכונים עם הוויזות. טיסות חדשות הוזמנו ובצהריים אנו שוב בשדה, עם ערמת המזוודות, שני התינוקות וכרטיס אלקטרוני ביד.

שעה לפני הטיסה אנחנו מתייצבים בצ'ק אין. הפקידה מקלידה מה שמקלידה ומודיעה ברוגז "מה זה? אין לכם כרטוס. אין לכם כרטיסים. יש לכם מספר הזמנה? ממילא אין מקום במטוס, ולא תספיקו את הטיסה". זיעה קרה מכסה תוך שנייה את גופי. הוויכוח לא עוזר. "אדוני, אתה מפריע לנוסעים שיש להם כרטיס". אני מנסה את כל הטכניקות שלמדתי להישאר שפוי. זה לא ממש עוזר. טלפון בהול לסוכן והנה הוא עונה. קח את הפקידה הזאת, אני זועק. עשר דקות נוספות של עינוי הנפש ועינוי הגוף והמחשב מדפיס את כרטיסי העלייה למטוס. סחוטים מריצה ומעצבים ממורטים אנחנו מגיעים אחרונים לשער היציאה.

נדרשה לפחות שעה להירגע. אנחנו חוזרים לעצמנו, ואני חושב. לקחנו על עצמנו משימת קודש. בר מזל אני שנפלה בחלקי הזכות להיות שליח. אחד מצבא השלוחים של הרבי. אמנם רק לחודש אחד, אבל לחודש החשוב ביותר בשנה. האם נבצע את המשימה כהלכה? האם נצדיק את התקוות שתולים בנו, לקיים בית חם למטיילים, לאפשר להם היכרות ישירה עם תפילות ושבתות וסעודות חג, והכול באהבה, בנתינה, בחיוך… ושוב זוחלים החששות: איך נספיק לבשל לשלושה ימים? יגיעו בכלל עופות קפואים מבנגלדור לקוצ'ין? איפה מזמינים גז? והנה החלפנו מטוס ואנחנו מעל סיני, מעל ערב הסעודית, רואים את אילת מדרום לצפון. הצבע חוזר ללחיים.

 הקשה מכול לפנינו

בקוצ'ין שבדרום הודו התקיימה במשך כאלף שנים לפחות אחת הקהילות העתיקות והמופלאות ביותר. יש אף דעות שראשוני היהודים הגיעו לכאן כבר אחרי חורבן בית שני. עם קום המדינה עלו רוב יהודי קוצ'ין ארצה, ועם השנים הלכה והתדלדלה הקהילה. כיום נשארו במקום כשלושים איש, חלקם זקנים, וחלקם לקחו נשים נוכריות. גאוותה של הקהילה היא בית הכנסת פאראדסי, המפואר והמקושט ביותר שראינו מעודנו.

לא פחות מרשימה היא ההתעקשות של שארית הפלטה לקיים את הימים הנוראים עם המנהגים והנוסח שהיו נוהגים כאן מימים ימימה. ומכיוון שאין מניין גברים, ואין מי שיוביל את התפילות, הם חיכו לנו בקוצר רוח, לנו ולישראלים נוספים שיתקבצו בבית חב"ד. קיבלנו ממקומיים עזרה ראשונה בהתמצאות, בקניות, בסידורים, בתיקונים ובניקיון. מחסן גדול נמצא בבית חב"ד, וממנו שלפנו שולחנות, כיסאות, מפות, כלי בישול, סידורים, סירים וכלי בישול.

בשעות הצהריים התחילו להגיע ראשוני המטיילים. תומר ומיכל התלבשו על החומוס ועל אפיית החלות. שי התגלה כמומחה לבישול דגים. לקראת ערב האמנו שהקשה מכול כבר מאחורינו. 34 אורחים, כולל כמה ילדים, הסבו אל שולחנות הפלסטיק שלנו. ביניהן שרה, קשישת הקהילה, אלמנה בת 92, וקיט־חיים, רווק כבן 50 שזוכר פיוטים מקוריים רבים של יהודי קוצ'ין. היו תיירים צעירים מארה"ב והייתה משפחה ישראלית עם ילדים שהתהדרה בסבא שעלה מקוצ'ין. השירה המשותפת, אכילת הסימנים וסבב ההיכרות שעשינו השכיחו לרגע את השוני, והעצימו את המשותף שבין כולנו.

אבל הקשה מכול עוד היה לפנינו. מי שטייל אי פעם בהודו יודע כנראה על מה מדובר: בכל אשר תפנה – צפיפות, דלות, אשפה, צחנה, הזנחה נוראית, עליבות אנושית. בית חב“ד שבו שהינו הוא עתיק ומתפורר, חוטי חשמל חשופים משתלשלים מהקירות, וארבעתנו, עם שני הילדים, הוטלנו מאוחר בלילה בחדר ענק, ללא מזגן, ללא חלון. מאוורר תקרה מניע את האוויר החם והלח, המיטות והמזרנים שלנו נדחסים תחתיו. הלילה עובר במאבק אבוד מראש נגד יתושים שכנראה כבר מחוסנים נגד כל התכשירים החשמליים והכימיים, וכל הממרחים הידועים לנו.

על הקירות כתמי עובש ענקיים, והטיח מתקלף. בחדר האמבטיה יש ברז בקיר וממנו זולגים המים אל עבר מרזב, מה שמותיר את הרצפה רטובה תמיד. בלילה שמעתי זעקה מכיוון השירותים. נעמי נסה בפלצות מפני עכביש בגודל אגרוף שעשה דרכו על הרצפה הרטובה. והקשה מכול – החום. ולא פחות – הלחות. מהם אי אפשר להימלט, לא ביום לא בלילה. יש לנו כמה ימים לגור כאן. בשבוע הבא נחפש מקום מגורים אנושי יותר. גם המטבח מציב אתגרים: ברז יש רק בחצר, ולשתייה ובישול אפשר להשתמש רק במים ממכלים ובקבוקים.

חייבת להגיע

עם בוקר התחילו להגיע יהודים. בתחילה הזקנות שגרות ב־Jew Steet עצמו, אחר כך כמה יהודים הודים כהי עור מחלקים שונים בעיר, ולבסוף כמה מטיילים ישראלים. יש מניין ואפשר להתחיל. שניאור ואני מגששים בזהירות עם היהודים המקומיים אם הם רוצים לעבור לפני התיבה. הם מעדיפים שאנחנו נעשה זאת. הם יתרמו את חלקם בפיוטים. מעולם לא הייתי שליח צבור בימים נוראים, והקושי כאן הוא לא בחזנות אלא להיפך, בהקשבה לבחירת הפיוטים המיוחדת שלהם, לקצב הניגונים. אני בקשר עין מתמיד עם בני, שניאור: מי מאיתנו יקרא בתורה ומי יהיה ה“מסמן“, מי יאמר כמה דברי התעוררות לפני תקיעות השופר ומי יתקע, מי יתפלל מוסף, מי ינוח ומי ינוע.

רוב הנוכחים אינם באמת עוקבים אחרי התפילות. חלק מהמקומיים אינם קוראים עברית. שניים יושבים ועומדים חליפות לפי התנועות שלנו. הם עושים זאת בענווה, בביטול, כאילו זו הדרך שבה הם מזדהים עם הנעשה במקום. חלק מהנשים לבושות סארי חגיגי ולבושים הודיים צבעוניים אחרים, מנשקות בשמחה את ספרי התורה. יותר מאוחר הן סיפרו לנו שיומיים לפני החג כבר ויתרו על הרעיון שיהיו תפילות ותקיעות שופר בראש השנה. קוויני הלגואה, אלמנתו של ראש הקהילה האחרון, מגיעה ראשונה לבית הכנסת ומצטרפת לניגוני הפיוטים של קיט־חיים ושל דן, שני אחרוני הפייטנים של קהילת קוצ‘ין.

בעזרת הנשים מופיעות ארבע נשים בשנות הארבעים־חמישים, מטיילות מסן־דיאגו, ארה“ב. שתיים מהן לבושות טריקו קצרצר. הן באו כי בית הכנסת הומלץ לביקור במדריך הטיולים שלהם, ונדהמו לשמוע כי היום ראש השנה… ועוד שתי נשים, אמא ובת. מרינה ואולגה. האמא ממוסקבה, אינה מבינה כלל לא עברית ולא אנגלית. בִּתה, אולגה, כבר שלוש שנים בארץ. אחרי התפילה הן באו איתנו לסעודה והיא סיפרה: “קמתי הבוקר והרגשתי שאני חייבת, ממש חייבת, להגיע היום לבית כנסת. אני מרגישה זאת בלב, ולא אכפת לי שום דבר אחר. אני כל כך שמחה שבית הכנסת היה פתוח ושהגעתי לבית חב“ד“.

אביא את הירמולקה

הטוסטוס עוצר במה שנראה כרחוב ראשי בכפר הודי. זהו פרבר נידח של העיר, ומה שהביא אותי למקום שכוח זה הוא יהודי אמריקני מזדקן הנשוי להודית קתולית שאף פעם לא היה בבית כנסת. "טוב אם תניח לו תפילין", הדריך אותי בארץ זלמן, שניהל כאן את בית חב"ד בעבר.

התקשרתי למספר שהיה לי, וסיפרתי על הגעתי. תוך דקות מגיע אליי בחולצת טריקו דהויה ובמכנס הדומה יותר לבגד ים קן גולדשמיט. הוא מזמין אותי לביתו, שאינו שונה משאר הבתים ברחוב, אלא שבכניסה, בקיר החזית, יש כנסייה שלמה: פסלים, איקונות של ישו, נרות ומה לא. אשתי אדוקה מאוד, הוא מסביר. סיפור חייו הוא של ילד יתום, חריג, שהיה ל"היפי" עוד בסוף שנות השישים ולא קיבל חינוך יהודי כלשהו. כשסיפרתי לו שאני מנהל עכשיו בית חב"ד – הוא לא הבין במה מדובר. לא שמע על חב"ד או על חסידות. כשהסברתי שהרבי מלובביץ' שלח שליחים לכל העולם, הוא התנצל שלא שמע על הרבי הזה. אבל כאשר שאלתי אם הוא מוכן להניח איתי תפילין (דבר שעשה עם השליח הקודם), אמר: אם ככה חכה, אביא את הירמולקה שלי. תוך רגע חזר, הכיפה על ראשו והיד מושטת. הוא חזר בזהירות יחד איתי על הפרשה הראשונה של "שמע".

וביום אחר, יושבים מולי סוניל ואשתו לויטה, בסוף החודש התשיעי להריונה. ביישנים. שתקנים. גרים בכפר כשעה נסיעה מקוצ'ין. אני חש מיד שאשתו אינה יהודייה. וסוניל, המגיע לחגים לבית הכנסת, שואל: "אם יהיה זה בן, אנחנו רוצים לעשות לו ברית. אבל איך? אולי אתה יכול לעזור? אשתי אינה יהודייה. היא בת יחידה למשפחה הינדית, רופאה ברפואה הודית מסורתית, והיא מוכנה להתגייר". לך תסביר למי שגר בהודו שקל יותר להפוך את העולם מאשר למלא את מבוקשו פה בהודו. כאן לא תוכלו לחיות חיים יהודיים, אני מסביר. גיור עדיף לעשות בארץ… תחשבו על זה. בוא, תניח תפילין, תבואו לסעודה בבית חב"ד. ובינתיים נולדה בת, ויש להם זמן לחשוב.

אל עם ה'

אנחנו מרגישים דריכות לפני הניסיון הגדול. האם נעמוד במבול האתגרים. וקודם כול האוכל. גם להכין סעודה מפסקת, גם עוגות ושתייה לשבירת הצום, וגם סעודה מאוחרת. ולכמה אורחים? ולהכין את התפילות – האם אנחנו יכולים לעבור לפני התפילה ביום כיפור? והקריאות בתורה? ומי יגלול את ספרי התורה למקום הקריאה? והאם הספרים כשרים? וצריך להביא לבית הכנסת שופר, והכול בעוד יום כי כאן אסור לטלטל בשבת. והמטיילים מגיעים. שתי בנות, לי ובר, ושלושה מטיילים: אמית, אביב ואסף. אלו סיימו לימודיהם, אלו באמצע, וכולם מצטרפים להכנות. לשים בצק, חותכים ירקות, מטגנים, בוררים אורז. אנה, צלמת וכתבת אמריקנית שחיה בקמבודיה, זימרן, תימני אמריקני שעומד לעלות ארצה.

ובנימין. נפאלי במקור, גר בהודו, שרוח ה' נשבה בו לחפש את בוראו. למד תיאולוגיה באוניברסיטה, התגלגל מהינדו לנצרות, שם נהיה כומר ומטיף, ומשם דרך התנ"ך – אל עם ה'. החליטו הוא ומשפחתו לחיות כיהודים. קרא לילדיו: בן חור, בן־אור, יהודה, מלכה. בנימין ובן חור רוצים להימול ולהתגייר, אבל איך?

שאלתי אותו איך הם מקיימים את הפסח, והוא ענה: ראשית מסלקים מהבית לחם, עוגות, וכל מה שיש בו שמרים, כולל יוגורט (!). ב־14 לחודש ניסן (איך אתה יודע שזה חודש ניסן? מהאינטרנט, הוא עונה בחיוך) הקבוצה שלנו מזמינה כבש, שוחטים אותו אצל מוסלמים, מביאים נתח בשר (אין לנו יכולת לקנות כבש שלם) וצולים אותו על האש. מהיכן למדת לעשות כן, אני שואל. מהתורה כמובן. ספר ויקרא פרק 23, הוא עונה בביטחון. ומה אתם עושים בלילה? אוכלים את הכבש יחד עם bitter herbs (מרור), כשמותנינו חגורים ומקלות בידינו. אני הרי מטיף, ויודע לספר וללמד את השומעים לי.

בנימין הדהים אותי לא רק בבקיאות שלו, אלא גם במסירות לקיים את אשר הוא מאמין בו, ולעשות הכול לפי מה שכתוב בפירוש בתורה. אכן, קראי בן ימינו. ניסיתי לשכנע אותו שיעשה נחת רוח לקב“ה אם יקיים שבע מצוות בני נח, ויהיה חסיד אומות העולם עם חלק לעולם הבא – אך זה לא מספיק עבורו. הוא רוצה להיות יהודי! אגב, בזמן שהותנו בסביבת בית הכנסת פגשתי אנשים נוספים, ברובם נוצרים, המאמינים בקב“ה כאלוהי ישראל, מגיעים להתפלל עבור עם ישראל ורואים את שליחותם הדתית בעולם בהזדהות עם היהדות.

ערב כל נדרי. כ־100 אבוקות דולקות במנורות הזכוכית העתיקות התלויות מהתקרה. השטיחים הוחלפו. הכול צוחצח. הנשים לבושות לבן, בגדים הודיים שופעי בד ומשי. תושבי העיר הרחוקים יעשו את החג בשכונה וילונו אצל מכריהם. רובם אינם מכירים את התפילות, והם יבלו את היום ללא סידור ובמעקב בעיניים ובאוזניים כרויות אחרי המתרחש. לעומתם, ארבע זקנות הקהילה עם מחזורים בידן, שרות ומשתתפות בפיוטים של קיט ושל דן, כמו היה זה יום כיפור של שנות ילדותן. ובין שחרית ליוצר, לקריאת התורה ולמוסף, שניאור בני ואני מנסים מצד אחד לקיים תפילה כדת משה וישראל, ומהצד האחר לא לחבל במאמצים מעוררי ההערצה לשמור על מסורת התפילות של קהילת קוצ‘ין.

הבלי־גבול הגיע

סוכות, ושוב שלושה ימי קודש רצופים לפנינו (יום טוב שני של גלויות). עכשיו מתעסקים בסוכה, ונוסעים עם ארבעת המינים לזכות כמה יהודים במרכז העיר. אבל כרגיל, רוב העבודה היא במטבח. אני סבור שבגלל החום נהיה פטורים מן הסוכה, אך בבית מזיעים עוד יותר. הגיעו עשרים אורחים וגם זוג דתי מכרמי צור, ואפילו הגיעה אנה, צרפתייה במקור, בת לאב מוסלמי ולאם נוצרייה, שהתגיירה מתוך הכרה פנימית חזקה ומתעסקת בקירוב לבבות בין יהודים לערבים. גם היהודים המקומיים הגיעו. יש בירה, ואפילו ויסקי הודי, ויש לנו מצווה לשמוח בלי גבול.

והבלי גבול הגיע בשמחת תורה. הקהילה הזעירה של קוצ'ין מפארת ומקשטת את בית הכנסת המהודר בלאו הכי: כל הקירות הפנימיים מצופים בבדי משי, ארבע עשרה פרוכות עתיקות נתלות על הקירות בגובה עזרת הנשים. מבנה שלם דמוי אפריון מוקם בחזית ההיכל, ושמונת ספרי התורה העתיקים מוכנסים לתוכו. למעלה ממאתיים מנורות שמן קוקוס דולקות, כשמונים מטר של מחרוזות פרחי יסמין נתלות סביב לבימה ולאולם. התרגשות אמיתית אוחזת בזקנות הקהילה, הזוכרות את הימים הגדולים של פעם. ואמנם, ההקפות נעשות בשירה והתלהבות ואלה סוחפות גם אותנו.

אני עוצר לרגע ותוהה – עבור מי נעשה כל הטורח הזה? האין כאן חוסר פרופורציה משווע בין החיצוניות הצבעונית לבין הפנימיות הדהויה? בין האש הדולקת בעשרות האבוקות לבין הקרירות והריחוק שהם מנת חלקם של רוב הנוכחים? הרי גם איתנו הישראלים בקושי מצליחים לקיים תפילה בציבור. וכן הדבר לגבי ספרי התורה: הם עתיקים, שמורים בבתים של כסף ובעלי כתרים של זהב, אך איש אינו קורא בהם במשך השנה. ושמא הם פסולים? וכמה הפוך הוא מצבם של בתי חב"ד: אש של אהבה, של צעירים מחפשי דרך, וכמה קושי גשמי מעיק על העמידה במשימות.

אכן, מוזיאון אור קולי יש כאן, מאובן חי. עדות למסירות הנפש של יהודים לשמור על מסורת אבותם. אחרי כאלף שנות גלות הודו, כאשר רובם ככולם של היהודים השתקעו זה מכבר בארץ, יש אולי לברך על כך שבארץ היחידה שבה לא סבלו אי פעם היהודים מאנטישמיות ממשיכים להאיר את תת היבשת ההודית בית הכנסת העתיק בקוצ'ין, ועוד עשרה בתי חב"ד.

ד"ר יונתן סגל הוא מרצה להוראת המדעים, מלמד פיסיקה בישיבת מקור חיים, יועץ זוגי ומנחה סדנאות אימגו לתקשורת בין אישית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

פורסמה ב-31 באוקטובר 2014, ב-גיליון לך לך תשע"ה - 899 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: