הלכה שלא במקומה | חנה השקס

אין לתפוס את הפולמוסים הדתיים העכשוויים כוויכוחים בהלכה, אלא כדרכים שונות בלימוד התורה. הדיוק המושגי הכרחי כדי שלא נאשים את הצדדים השונים בהאשמות שווא

ההלכה עומדת במרכזם של מרבית הפולמוסים המתנהלים מזה שנים רבות על פניה של היהדות בדורנו. מזה זמן אני בוחנת מזוויות שונות את התועלת שבהתמקדות בהלכה לצורך הבנת תהליכי ההתפתחות של מסורת חז"ל. האם לא ייתכן שתצמח לנו יותר תועלת בהסטת מוקד הדיון למושג אחר, כדוגמת "תלמוד תורה"?

הצעתי את הרעיון מעל דפי מוסף זה, בין היתר כאשר התרעתי מפני הוויתור על גדרי האורתודוקסיה כקהילה המחויבת לתורה ולמצוות ("רצים מהר מדי", מוסף שבת כ"ב באדר א' תשע"ד). הבחנתי בין המונחים "תורה" ו"מצווה" לבין המונח "הלכה" והצעתי להתייחס אל ההלכה כגבול של הקהילה וכנובעת מפרשנות התורה. באותו מאמר ציינתי בקצרה כי תפיסתי מודגמת היטב מתוך בחינת המבנה של המשנה במסכת אבות, וכאן אפרוש בחינה זו בפירוט. בשבועות האחרונים חזרתי לחשוב על עניין זה בעקבות פולמוס המתנהל סביב הדיון ההלכתי שמציגה הרבנית מלכה פיוטרקובסקי בספרה "מהלכת בדרכה", פולמוס שאחזור אליו מאוחר יותר.

הנחיה לדורות

בצדק משתמש כל מי שרוצה להסביר את תפיסת הסמכות של חז"ל במחצית הראשונה של המשנה הראשונה במסכת אבות. משנה זו מניחה את היסוד לסמכות החכמים, יורשי אנשי כנסת הגדולה, בכך שהיא מציגה אותם כחוליות נוספות בשרשרת העברת התורה ממשה בסיני ליהושע, לזקנים, לנביאים ולאנשי כנסת הגדולה. אך למשנה זו יש מחצית שנייה. היא ממשיכה ופורשת את ה"אני מאמין" של אנשי הכנסת הגדולה, אשר מורישים, כפי שברור מארבעת הפרקים הראשונים במסכת, את סמכותם למי שמכונים בפינו "חז"ל": שמעון הצדיק – שעדיין קשור לאנשי כנסת הגדולה ישירות, הזוגות, הלל ושושלתו עד ימי רבי יהודה הנשיא ובנו, ובמקביל בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי, תלמידם של הלל ושמאי, וכן הלאה.

הנחייתם של אנשי כנסת הגדולה לחכמי התורה לדורותיהם היא זו: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". אמרה זו קובעת את תפקידם של תלמידי החכמים, ואת העיקרון המנחה את פועלם. ההנחיה הראשונה, מתינות בדין, פירושה שבבואו לפסוק דין חייב הדיין לקחת בחשבון את העומד בפניו. בבית הדין המילה הכתובה, ההלכה המקובלת, איננה מוּחלת באופן אוטומטי וישיר על המקרה הנתון בדין. מתינות פירושה שהדיין נדרש לקחת בחשבון את כלל השיקולים האנושיים והנסיבתיים העומדים בפניו. יש לציין שפרקי מסכת אבות לא מדברים על פסיקת הלכה, אלא על תרבות תלמידי החכמים, על הערך הגורף של תלמוד התורה ועל מוסר הדיינים המזוהים עם תלמידי החכמים לומדי התורה.

ההנחיה הבאה של אנשי כנסת הגדולה, המוצגת, כאמור, כעיקרון בסיסי לכל דורות החכמים העוסקים בתורה, היא להעמיד הרבה תלמידים. אל להם, לדיין השופט ולחכם העוסק בתורה, להסתגר בקיתונם. עליהם להעמיד תלמידים כדי להנחיל לדורות רבים את התורה שירשו מרבותיהם, וכדי לשרת את הקהילה הרחבה באמצעות התורה שירשו. הבעיה עם הנחיה זו היא העובדה שהיא מסכנת את זהות התורה שהצליחה, על פי המשנה, לעבור בשלמותה ובאחדותה ממשה רבנו אל אנשי כנסת הגדולה. שהרי אם התורה תונחל לרבים, כיצד נשמור על אחדותה?

הסכנה היא כפולה: התלמידים מעבירים את התורה מזמן אחד למשנהו תוך כדי השתנות המציאות, ולכן קשה להניח שזהותה תישמר. אך גם עצם הריבוי של הידיים המטפלות בה מסכן את אחדותה ואת האמת, שהייתה, לכאורה, קלה יותר לבירור בדורות שבהם פעלו הזקנים והנביאים. התשובה של אנשי כנסת הגדולה לקושי טמון בהנחיה השלישית: "עשו סייג לתורה". אכן יש לרבות את התורה, להפיץ את לימודה בחלל ובזמן, אך לא על חשבון אחדותה, לא על חשבון האמת האחת שהיא מייצגת ולא על חשבון זהותה. החכמים ה"מטפלים" בתורה נקראים לעשות לה סייג, להקיף אותה בגדר.

התמונה של תורה המצויה בתוך מעגל של שומרים ומטפחים אך איננה משתנה מזכירה את תמונת המשכן שסביבו שכנו שבטי ישראל השומרים את משמרת קדושתו. המעגל יכול להתרחב, השוליים יכולים להתעמעם, המחנה יכול לנוע קדימה בזמן ובמקום, אך התורה במרכזה נשמרת כפי שהיא: היא חותם האמת, היא חותם הקדושה, והיא המספקת את התוכן, המשמעות והכיוון של קהל שומריה.

לימוד תורה חי ולא פלט הוראות של תוכנת מחשב צילום: אופיר דוד

לימוד תורה חי ולא פלט הוראות של תוכנת מחשב
צילום: אופיר דוד

המשמר והמתגבר

בהמשך פרקים א' ו־ב' של מסכת אבות מופיעים החכמים על פי דורותיהם. לאחר שהמשנה מציגה את דברי בני הזוג האחרון – הלל ושמאי, היא מתרכזת בשושלתו של הלל עד רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא. אולם לאחר שמובאים דבריו (ב, ב) חוזרת המשנה לדברי הלל (ב, ה־ז), ולאחריו מספרת לנו על בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי אשר מוצג כתלמידם של הלל ושמאי כאחד (ב, ח).

אני מציינת זאת כדי להבהיר שעל פי אופן הצגת הדברים במסכת אבות, כבר בדורו של רבן יוחנן בן זכאי מכיל בית המדרש מתח בין הקצוות בעצם הווייתו. קביעה זו משמעותית משום שבית מדרשו הוא אשר קבע על פי המסורת את עתידו של מפעל תלמוד התורה בתקופה שבה האחדות שייצגה ההנהגה הדתית בבית המקדש, לפחות לכאורה, התפוררה. נדרשה דרך חדשה לחלוטין כדי לשמור על אחדות התורה בד בבד עם הפצתה.

השמירה על ריבוי העמדות בתוך בית המדרש של רבן יוחנן בן זכאי, המיוצג על ידי הלל ושמאי, מכילה את ניצניו של אב הטיפוס למחלוקות ולתפיסה התלמוד־תורתית. תפיסה זו מכירה במתח שבין תהליכי הסקת מסקנות הגיוניים במסגרת המילה הכתובה לבין פסיקה הנובעת משיקולי דרכי שלום וקירוב לבבות.

תמונת בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי במשניות הבאות (ב, ח־טז) מחזקת מגמה זו כאשר היא מציגה את שיטת ההוראה של הרב ושל תלמידיו כבעלי עמדות וסגנונות שונים בתלמוד התורה. בולטים בבית מדרש זה רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי אלעזר בן ערך אשר מקיימים סגנונות לימוד הפוכים ואשר הערכתם על ידי רבם מובלטת על ידי המשנה. רבי אליעזר בן הורקנוס מוצג כ"בור סוד שאיננו מאבד טיפה". סגנון לימוד זה, שמוצג בתלמוד בכינוי "סיני" (בבלי ברכות סד, א; הוריות יד, א), מתרכז בשינון הקבלה וההוראה של החכמים. הלומד כך מתאמץ שלא לחרוג מ"התורה", ומקפיד לא להוסיף ולחדש על מה שהתקבל מפי מוריו (בבלי סוכה כח, א).

לעומתו, רבי אלעזר בן ערך מוצג כ"מעין המתגבר". סגנון לימוד זה מקביל ל"עוקר ההרים" אשר מנוגד ל"סיני" בתלמוד (ברכות והוריות, שם). סגנון זה מוצג בגמרא כסגנון פלפולי, אך לענייננו ברור שחכמים הנוקטים בו לומדים את התורה, מלמדים אותה ופוסקים הלכה באופן המחפש דרכים למזג בין המילה הכתובה, פשט הדברים והפרשנות המקובלת לבין מסורות סותרות ושיקולים סביבתיים אחרים. מפאת קוצר היריעה לא אכנס לניתוח תוכן תלמודם של רבי אליעזר ורבי אלעזר כפי שהוא מוצג במשנה (ב, י; ב, יד), אולם אין ספק שאפשר לפרש את תלמודם של רבי אליעזר ורבי אלעזר כפי שהוא מוצג במשניות אלו ברוח סגנון הלימוד שלהם.

הנקודה המשמעותית היא שכאשר נדרש רבן יוחנן בן זכאי להעריך את תפקודם של תלמידיו בבית מדרשו אנו מקבלים באופן מאוד לא מפתיע מחלוקת:

הוא היה אומר, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שנייהמכריע את כולם. אבא שאול אומר משמו, אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ואליעזר בן הורקנוס אף עימהם, ואלעזר בן ערך בכף שנייהמכריע הוא את כולם (ב, ח).

נראה לי שהמשנה, המביאה שתי מסורות סותרות לגבי הערכת הבור הסוד לעומת המעיין המתגבר, מוסרת לנו בדיוק את אותו מסר המתקבל מהתלמוד הבבלי, ואשר מתעד את ההתלבטות בין "סיני" ו"עוקר הרים". סתם המשנה, כמו ההכרעה המשתמעת מן הגמרא, מעדיפה את זה המשמר את התורה ככתבה וכלשונה. אך אין המשנה ואין התלמוד מוציאים מתוכם את המעיין המתגבר ואת עוקר ההרים. מסורותיו נשמרות, ותלמודו מתפקד בעת הצורך לאותה מטרה שלשמה מתפקד החכם המכונה "סיני" – שימור התורה ומקיימיה.

בין מצווה להלכה

המתח בין שני סגנונות אלה הוא המתח הקובע למעשה את מבנה הדיון ההלכתי לדורותיו. עצם ההתנגשות המתחייבת בין שני סגנונות לימוד אלה היא הבערה שמקדמת את הדיון ההלכתי ומאפשרת את המשך קיום התורה. ללא "בור סוד" תישכח התורה כדבר ה' הידוע והמקובל, ומאליו לא תמשיך להתקיים. אך ללא "המעיין המתגבר", החכם המתפתל כדי לפרש את התורה, ליישב סתירות, "לראות" את מצוקות הפרט ולהגיב בתבונה לתהליכים חברתיים, יש סכנה ממשית שלא יתאפשר לבני האדם לקיים את התורה בפועל. מתח זה איננו מצוי בתוך ההלכה. המרחב שבו הוא מתקיים הוא בית המדרש, שבו מתבצע תלמוד התורה על ידי החכמים. ההלכה היא התוצר של השקלא וטריא בין התורה ככתבה לבין ההרים שיש להזיז כדי לקיימה.

יש לראות את תלמוד התורה כעניין כוללני רב ממדי. לולא השפה הרב־משמעית של התורה עצמה; לולא הציווי של התורה לראות את מצוקת הפרט; לולא ההתחשבות בשינויי העיתים שאנו מזהים כבר בהוראת הנביאים; לולא הנחישות של הקהילה הישראלית להמשיך ולהתקיים בהיסטוריה; ולולא למדנו מחז"ל שהערכים המשתנים הם חלק ממציאות החיים, לא היה צורך בתלמוד. היינו יכולים להזין את אוסף ההוראות שמכילה התורה ולקבל כבתוכנית מחשב לא מאוד מתוחכמת פֶּלֶט מקוּדָּד המכוון לפעולה הרצויה.

לא כך לימדונו רבותינו. התורה נלמדת על ידי תלמידי החכמים העוסקים בפרשנות התורה, והם אלה שקביעת ההלכה מוטלת עליהם. מאידך, לולא הרצון לקיים את התורה, לא היה זה תלמודה של התורה. היה זה אירוע לימודי תרבותי, המבקש השראה בדבריהם של חכמי הדורות והמבקש להחיות את העבר על פי צו האופנה האינטלקטואלי הנוהג. כל דיבור על הלכה בקונטקסט כזה מתעלם מהמחויבות למצוות ה' בחיים הדתיים, מהחשיבות שבקביעת גבולות הלכתיים ומהמחויבות להמשך קיום הקהילה, אך כל ניסיון לזהות בין הפעילות הרוחשת של תלמידי החכמים לבין אותו הדבר שאנו מכנים "ההלכה" חוטא לציווי שניתן בסיני – למלא אחר רצון ה' בעולם הזה ולאורך זמן.

ההבחנה שהזכרתי בפתיחה, בין התורה והמצווה לבין ההלכה, גם היא מרכזית להבנה זו. המסורת התלמוד־תורתית בנויה על ההנחה כי הקב"ה התגלה לעם ישראל דרך הציווי. כלומר, עם ישראל ממלא אחר רצון ה' ומקיים את בריתו עם ה' כאשר הוא מקיים את המצוות. כאשר אנו מבקשים לקיים את המצוות שנצטווינו, אנו, בפועל, דורשים אחר ההלכה. אך אין זהות מושגית בין שני אלה. המצוות כתובות לכאורה בבירור בתורה, אך רבות מהן נמסרו במסורות שבעל פה, ורבות מהן מופיעות בתורה עצמה בדרכים סותרות. מסיבה זו קבוצת ההכלה של המצוות איננה ברורה וחדה כפי שמשתמע מעצם הופעת המצוות בתוך התורה הכתובה שחותמה אמת, וכפי שמשתמע מעצם מסירתה למשה בהר סיני באירוע המכונן את המחויבות הטוטאלית למצוות. ההלכה, לעומת זאת, היא חד משמעית ומוכרעת, כי בחיי אנוש אפשר ללכת רק בדרך אחת בכל רגע נתון.

דא עקא, שדווקא ההלכה לדורותיה, בניגוד לתורה החלוטה, עוברת גלגולים ושינויים כי היא מתבצעת בהקשרים שונים ועל ידי יחידים וקהילות שונות במצבים שונים. בין המצווה שניתנה בסיני לבין ההלכה שאנו מקיימים רוחשת פעילות. התרחשות זו היא תלמוד התורה. במילים אחרות, מצוות ה' יכולה להפוך להלכה נוהגת בידי בני אדם רק לאחר שהתורה שבה היא מופיעה, בכתב או בעל פה, נלמדת, מתפרשת, ונמסרת לקהל המאמינים ברגע נתון.

פולמוס הילודה

ההבנות האלה עשויות לשרת אותנו כאשר מתעוררים פולמוסים הלכתיים סביב נושאים קונקרטיים. בעיתון "בשבע" של ערב חג הסוכות (גיליון 614) ביקר הרב יואל קטן את אופי הדיון ההלכתי שעורכת הרבנית מלכה פיוטרקובסקי בנושא תכנון הילודה בספרה "מהלכת בדרכה". הרבנית פיוטרקובסקי מסיקה שאפשר להקל על זוגות צעירים ולהתיר להם לדחות את הבאת ילדם הראשון לעולם. בביקורתו טוען הרב קטן שכתיבתה חותרת תחת "פסיקת ההלכה המקובלת" ומביא מספר דוגמאות לכך שהעמדה שהיא מציגה בנושא זה איננה עומדת במבחן הקונסנזוס הפסיקתי. הרב קטן טוען שהרבנית פיוטרקובסקי חורגת פעם אחר פעם מההלכה, ודרך פסיקת ההלכה שלה טועה ומטעה. הוא מציין כי המניעים האלטרואיסטיים לפסיקה שלה אינם מצדיקים את העובדה שבבסיס פועלה מצוי הרצון להתאים את ההלכה לערכים אנושיים ולנורמות מקובלת גם כאשר התוצאה "חורקת".

הרבנית פיוטרקובסקי מצידה הדגישה כי הדיון ההלכתי שהיא מקיימת התעורר מהמציאות שנפרשת אל מולה כאשר בני זוג באים להתייעץ עמה על קשיים המתעוררים מתוך תחושת המחויבות להלכה. היא מדגישה כי עיון מדוקדק במקורות מראה כי למרות הפסיקה המקובלת יש אפשרות למצוא סימוכין אצל פוסקים ראשונים ואחרונים להקל בעניין.

בהסבירה את מניעיה לחשיפת השיקולים ההלכתיים המגוונים הקיימים בנושא תכנון הילודה, מתארת הרבנית מלכה את המורכבות של הדיון ההלכתי ומציינת כי היא חושפת אותו עבור "שתי קבוצות קצה". מצד אחד עומדים "אלה הסבורים שחובת לידת ילדים הנה חובה הדוחה כל שיקול אחר". בקצה השני עומדים אלה הסבורים שההלכה "לא רואה אותם" וששיקוליה אינם רלוונטיים למורכבות החיים ולקושי הכרוך בבניית משפחה בדורנו. הרבנית מלכה סבורה שההתעלמות ממורכבות הדיון ההלכתי בנושא זה גורמת נזק בלתי הפיך לזוגות אלה, למשפחותיהם ולסגנון חייהם הדתי.

לדבריה, החשיפה למורכבות הדיון מאפשרת להסיק ששיקול הדעת האישי בתכנון הילודה איננו רק מותר על פי ההלכה אלא שזוהי "חובת הזוג במציאות המאתגרת שבה אנו חיים היום" ("מהלכת בדרכה", עמ' 301־302). בהגדרת ההיתר לדחות את הקמת המשפחה כחובתם של זוגות מסוימים היא טוענת, למעשה, שאותם זוגות מצווים לנהוג באופן שסותר את ההלכה המקובלת על רוב הפוסקים. כלומר, ישנן שתי מצוות החלות על בני זוג במצב שהיא מתארת. המצווה האחת היא להביא ילדים לעולם שברא הקדוש ברוך הוא (פרו ורבו), והמצווה האחרת היא להקים בית יציב ותקין שמחנך לקיום המצוות ולהמשכיות מורשת ישראל (ושיננתם לבניך, ועוד). ההלכה, במקרה ובזמן נתונים, היא הנוהג שיאפשר לאורך זמן לקיים באופן המיטבי את שתי המצוות.

ניתן לראות את הרבנית מלכה ואת הרב יואל כמייצגים שני צדדים במחלוקת בין המגזרים הליברליים והמגזרים השמרניים בחוגים הדתיים. השמרנים רואים בהלכה, מתוקף זהותה עם מצוות ה', דבר יציב וקבוע. מסיבה זו ההלכה, במידה רבה, קודמת בעיניהם לערכים משתנים ולמציאות היוצרת קונפליקטים עמה. הליברלים מתכופפים לרוח הזמן, ומחפשים דרכים להגמיש את ההלכה כדי להתאימה לצורכי הדור, במקום להתאים את הדור אליה. מעצם היותה של הרבנית פיוטרקובסקי אישה תלמידת חכמים, העוסקת בפועל בפסיקת הלכה, היא מגלמת את הנטייה הליברלית בפרשנות ההלכה. לעומת זאת מייצג הרב יואל קטן לעניין זה את הרוח השמרנית, המקבלת את סמכות ההלכה ככתבה ומבקשת למזער את השינויים החלים בקהילה המסורתית.

מובן שגם הרוח השמרנית נשענת על תפיסות ערכיות, אך קשה מאוד לטעון כלפי אלה המשוכנעים כי עמדתם היא דבר ההלכה כי גם הם נגועים בהטיה ערכית. כאשר טוען הרב קטן ב"תגובה לתגובה", תשובתו לתגובת הרבנית פיוטרקובסקי למאמר הביקורת שלו, כי לאישה יש מחויבות טוטאלית כלפי בעלה במסגרת הנישואין – הוא מביע עמדה שרבים כיום יכנוה "ערכית". אך בעיניו מחויבות מתמדת זו של אישה לבעלה היא הלכה פשוטה המקובלת על רוב הפוסקים, ודבר לא יזיזו מפירוש ההלכות הנוגעות לחיי המשפחה ברוח זו.

התנגשות פנים־תורתית

אם עושים שימוש במושג "תלמוד תורה" במקום במושג "הלכה", קל לתאר את המחלוקת האופיינית לפולמוסים אלה כהתנגשות בין גורמים שונים – מצוות, מסורות, השקפות והלכות – שכולם כלולים בתורה. כאשר מתעוררים מצבים מסוימים הנוגעים לקהילת מקיימי התורה, מתוך נסיבות היסטוריות, תרבותיות או כלכליות מסוימות, מתקשים גורמים אלה לדור בכפיפה אחת. תפקידו של התלמיד־חכם הוא לפסוק את ההלכה בנסיבות אלה. וכך עושה הרבנית מלכה בספרה. לפיכך האמירה כי היא חורגת מהדיון ההלכתי כאשר היא מביאה מקורות שאפשר לפרשם בניגוד לפסיקה המקובלת איננה עושה צדק עם מה שמתרחש לפנינו. הרבנית מלכה היא תלמידת חכמים העוסקת בלימוד התורה ובקיומה. ההלכה היא התוצר של מאמציה. אם ימשיכו ההולכים בדרכה לעסוק בתלמוד התורה ולבקש אחר ההלכה, יהפכו דבריה ברבות הימים לחלק מההלכה הכתובה ומהתקדימים הפסיקתיים שהיא מכילה.

לסיום אומר שהסטת הדיון למושג תלמוד התורה במקום למושג ההלכה לא תחסל את ריבוי הדעות, ואף לא תמתן את להט המחלוקות. העיסוק בתלמוד התורה לא ביטל את מחלוקות בית שמאי ובית הלל, לא מנע את נידויו הטראגי של רבי אליעזר בן הורקנוס בידי חבריו החכמים, ולא הפך את מתנגדי הרמב"ם לאוסף מפגינים שקטים ברחוב הדמוקרטי. אולם הסטת הדיון תאפשר לנו, לכל הפחות, לראות נכוחה בפני מה אנו עומדים. נוכל לזהות ביתר קלות את הערכים המצויים בבסיס הדיון, ויותר מכך – לא נערוך את ההבחנה המלאכותית בין ההלכה לבין שיקולים "חיצוניים". בנוסף לכך לא נאשים לשווא את השמרנים בינינו ב"הקפאת ההלכה". נראה את פעילותם באור הראוי לה – חדשנות ויצירתיות פרשנית שנועדה לשימור המסגרות הקהילתיות המסורתיות ומבני הסמכות הקיימים. הם עושים זאת מחמת אותו חשש, שאיננו בלתי מבוסס, שהביע כבר חיים נחמן ביאליק כאשר ביכה את התרוקנות בית המדרש מחמת היסחפות הנוער היהודי אחר ה"אור" וה"רוח".

במסגרת תלמוד התורה יש מקום לסוגים מגוונים של שיקולים. פסיקות של בעלי סמכות תורנית מקובלת הן סוג אחד של שיקולים, והקונסנזוס בין הפוסקים הוא הבסיס לתחילת הדיון. אולם המציאות החומרית והרוחנית (ה"ערכים") הקיימת, והמצוקות שהיא מייצרת, הן התחלה נוספת ויסוד נוסף לשיח התלמוד־תורתי. וכמובן, ולא פחות חשוב, יש לזכור כי פסיקות חריגות הנכללות בתוך ים תלמוד התורה לדורותיו היו תמיד חלק מהדיון. הכללת דעות המיעוט במשנה ובתלמודים היא שאפשרה לחכמים לדורותיהם לעקור את אותם הרים שאיימו לעמוד בדרכם הנפתלת של מקיימי התורה בשבילי התבל.

ד"ר חנה השקס מנהלת את הסלון הפילוסופי לייעוץ פילוסופי וסדנאות. ספרה, "השיח הדתי כמערכת ידע", עומד לצאת בהוצאת בריל בחודשים הקרובים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוקטובר 2014, ב-גיליון לך לך תשע"ה - 899 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. הרבנית מלכה היא תלמידת חכמים שמתבססת על מאמרים מהאינטרנט כדי לפסוק הלכות, כפי שהראתה ד"ר יעל לוין.
    אכן, ""תלמידת חכמים"".

    • 'קולות' בשירות הקפיטליזם החזירי?

      צריך להביא בחשבון שהפרחת הטיעון ש'תכנון המשפחה' מותר ללא כל סייג, פותחת פתח נרחב למעסיקים ללחוץ על אישה עובדת שתדחה כמה שיותר כניסה להריון. המעביד הרי רוצה להפיק מעובדיו כמה שיותר. מעתה ניתן ביד מעסיק תאב-בצע 'פסק-הלכה' שייתן לו צידוק מוסרי לדרוש מעובדותיו 'תכנון המשפחה' כתנאי לקבלה לעבודה או לקידום בה.

      הרבנים פוסקי ההלכה מודעים ורגישים לצרכיה של האישה, ולא אחת הם הממתנים את האישה שלא תיקח על עצמה עול שלא תוכל לעמוד בו. מידע מפורט על גדרי המצווה והאופנים בהם ניתן לדחותה, יכולים המעוניינים למצוא בספרו של הרב אליעזר מלמד 'שמחת הבית וברכתו', ירושלים תשע"ד (ניתן גם לצפיה באינטרנט). כשיודעים את יסודות ההלכה, נעשית 'שאלת החכם' עניינית יותר, ותשובתו – ברורה ומובנת.

      בברכה, ש.צ. לוינגר ..

    • בפיסקה 2:

      …הרב אליעזר מלמד, שמחת הבית וברכתו, הר-ברכה תשע"ד…

    • שאלה לעיון ולדיון

      כרגע נראה לי הספר 'מהלכת בדרכה' באחת מחנויות הספרים, ובפתיחה אקראית הגעתי לדיון של המחברת בשאלתה של צעירה מתקוע שקרוביה אינם רוצים לבקרה משום שיש לדבריהם סכנה בדרך. הרבנית המחברת האריכה למעניתה בגודל חיוב שמירת הנפש, שמכוחה אסור להימצא במקום סכנה.

      ובכן מעלה אני את השאלה: מה יהא הדין לנסיעות לחו"ל? האם גם בזה ניחוש לסכנתא, או שמא הואיל ויש מצווה להרחיב את האופקים ולפתח בקרבנו את מידת הפתיחות כלפי תרבויות זרות, נאמר שטיול זה הוא 'מצווה רבה', וניתן יהיה לסמוך על האמור: 'שומר מצווה לא יידע דבר רע'?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בשאלת הנסיעה בדרכים שיש בהן צד סכנה, דן הרב מרדכי גודמן, 'התיישבות בשעת סכנה', ממעיין מחולה יא (תשס"ב), מובא באתר 'אסיף'; ראו גם בתשובתו של הרב יעקב אפשטיין, שו"ת 'חבל נחלתו', חלק ט, סימן כט.

  1. פינגבק: אל תקרי 'הלכה' אלא 'תלמוד תורה': הסבר קצר (יותר) לקריאתי להפסיק לדון על ה'הלכה.' | הסלון הפילוסופי – הבלוג

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: