בדרך האמצע | אריאל הורוביץ

ד"ר זרח ורהפטיג לא היה אישיות כריזמטית אבל הפתיחות שניחן בה והדרך שבה מיזג בין העולמות הציבו אותו כאחד המנהיגים הייחודיים של הציונות הדתית. תריסר שנים לפטירתו

בכתב קטן וצפוף, על דפים ישנים ומצהיבים, הופיעה ידיעה שכותרתה: "להידוק הקשרים עם היהודים באמריקה". התאריך: מאי 1965; העיתון: "פנים אל פנים", שבועון דתי־לאומי סנסציוני שיצא לאור בשנות החמישים והשישים; נשוא הכתבה – שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג, שיוצא לראשונה כשר דתות לסיור בקרב המרכזים של יהדות ארצות הברית. ורהפטיג מספר לכתב, הרב שמואל אבידור הכהן, על תכלית ביקורו, על פגישותיו המתוכננות עם הרב סולובייצ'יק והרבי מליובאוויטש, ואומר: "תפקידי, כפי שהוא נראה לי, הוא לספר ולהסביר את בעיות הדת במדינה כפי שהן משתקפות במציאות. על הצד החיובי שלהן ועל הגילויים השליליים החמורים למדי המלווים אותן".

הרושם והיראה שמשרה הידיעה הקצרה הזו – קטע אחד, הבזק בודד מתוך תשעים ושש שנים עמוסות ומלאות – מביאים איתם גם געגוע למנהיגות דתית־לאומית רחבת אופקים ומרחיקה ראות. תריסר שנים חלפו מאז נפטר ד"ר זרח ורהפטיג, מנהיג ציבור, ממכונני המדינה וממניחי היסודות הדתיים שבה; ונדמה שכל מי שנוגע בשמו מציין בצער, ולא כקלישאה, שמנהיגים כאלה, כמו ורהפטיג, כבר אינם עוד.

השר היחיד שתמיד היה הולך עם ספר. ורהפטיג (משמאל) בביקור בכותל עם השר הבריטי אלק דאגלס  צילום: משה מילנר, לע״מ

השר היחיד שתמיד היה הולך עם ספר. ורהפטיג (משמאל) בביקור בכותל עם השר הבריטי אלק דאגלס
צילום: משה מילנר, לע״מ

שליח להצלה

לא קשה להתחקות אחר טביעות האצבע של זרח ורהפטיג במרחב הציבורי כיום – למן דגל ישראל, דרך חוק הנישואין והגירושין וכלה בסידור "רינת ישראל", אך נראה שדבר בילדותו של ורהפטיג לא כיוון אותו לחיים של שליחות ציבורית, שבה עסק כל ימיו. "לאבא לא הייתה ילדות", מספרת בתו, השופטת נילי מימון. "הוא לא היה מהילדים הללו שהיו משחקים בחוץ כל היום. הדבר היחיד שהזכיר את זה היה שאבי ואחיו יחד עם עוד כמה ילדים היו קושרים גרביים אחד לשני, ובזה משחקים".

זרח ורהפטיג נולד בפברואר 1906 בעיירה וולקוביסק שברוסיה הלבנה (כיום בלרוס). אביו, הרב ירוחם אשר ורהפטיג, היה אחד מגדולי הדור הקודם ומתלמידי ר' חיים מבריסק. הילד זרח למד עם אביו בבית, וכן עם מורים פרטיים שנשכרו ללמדו לימודי חול. בכיתה י"א נרשם לבית ספר תיכון על מנת להשיג תעודת בגרות, וגם שם הפליג בידיעותיו. מפעם לפעם, כאשר המורה להיסטוריה נעדר, היה זרח נקרא להחליף אותו מול חבריו לכיתה.

ורהפטיג סיים את לימודיו התיכוניים והחל ללמוד משפטים באוניברסיטת ורשה. עם השנים החל לשמש עורך דין ופעיל ציבור בוורשה. ב־1931, בהיותו בן 25, היה ציר בקונגרס הציוני שהתקיים בבאזל. בין השנים 1936־1939 כיהן בהתנדבות כסגן יו"ר המשרד הארצישראלי בוורשה. בימי מלחמת העולם השנייה, כשהבין שהנאצים מגיעים לוורשה, ברח ורהפטיג יחד עם רעייתו נעמי – שלה נישא ב־1937 – לכיוון ליטא, ושם הקים מחדש את המשרד הארצישראלי – מרכז שהיה הכתובת העיקרית לפליטים שהגיעו לעיר.

ורהפטיג ריכז את מאמצי הפליטים היהודים בליטא לעזוב את המקום. בקיץ 1940, בעקבות מאמציו של ורהפטיג, הנפיק קונסול יפן אלפי אשרות מעבר; לאחר מכן השיגו הפליטים אשרות יציאה מברית המועצות, ובאוקטובר 1940 הגיעו הפליטים הראשונים ליפן. עד אוגוסט 1941 הגיעו ליפן כ־2,000 פליטים מפולין, בהם למעלה מ־500 רבנים וראשי ישיבות. ביניהם היו הרב אהרן קוטלר והרב ראובן גרזובסקי, אביו של הבלשן יהודה גור. בנו של ורהפטיג, הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, מספר שכשנפטר אביו, ב־2002, שאלה המשפחה את הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, האם לכתוב "צדיק" על המצבה. "בוודאי שתכתבו 'צדיק'", השיב אז הרב אליהו. "אביכם המנוח הציל יהודים בתקופת השואה. זה צדיק".

ורהפטיג עצמו ברח עם משפחתו לארצות הברית. שם התגורר במשך כשש שנים והמשיך בפעילותו הציבורית, כסגן נשיא הפועל המזרחי וחבר בוועד הפועל של הקונגרס היהודי העולמי. ב־1947, בהשתדלות ידידו מנהיג המפד"ל משה חיים שפירא, היה ורהפטיג לנציג הפועל המזרחי בוועד הלאומי, והקים במסגרתו את המחלקה לחוק ומשפט. בה' באייר, יום הכרזת המדינה, נשאר ורהפטיג בירושלים הנצורה. רק שבועיים לאחר מכן הצליח להגיע לתל אביב ולחתום על מגילת העצמאות, לצד חתימתו של דוד בן גוריון.

"הוא הרגיש שהוא חלק מתהליך חשוב ביותר מבחינה היסטורית", אומרת נילי מימון. "הוא תמיד אמר לנו שהוא רצה להוסיף עוד משהו ליד החתימה שלו, שיבטא את ההרגשה העילאית שהייתה לו באותו רגע, אבל הוא הגיע לתל אביב ובן גוריון מיד אמר לו לחתום, ולא היה זמן"

בניית היסודות

ורהפטיג נבחר לחבר הכנסת הראשונה מטעם המפלגה הדתית־לאומית. הוא כיהן כשר הדתות במשך כשלוש עשרה שנים, היה יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט וחבר ועדת החוץ והביטחון. "אבא הופקד על כל התשתית והאופי הדתי של המדינה", אומר בנו איתמר, "אך מעבר לכך הוא התעניין בתחומים נוספים. הוא התעסק גם בענייני חוץ וביטחון, בחקיקה סוציאלית – למשל בכל מה שקשור לנפגעי תאונות דרכים או לקבורה בחינם – ובפרשיות ציבוריות שהסעירו את המדינה, כגון השאלה על הצלת חיי גוי בשבת, פרשת 'איפה יוסל'ה' ועוד. הוא לא היה הרבה בבית. פעם אחת, כשהייתי ילד, קמתי בשלוש בבוקר וראיתי אותו שוקד על עבודת הדוקטורט במשפטים. לא היה לו רגע פנוי".

"כשהיינו קטנים לא ראינו אותו הרבה", מוסיפה הבת נילי. "אבל הייתה נוכחות שלו בבית, הרגשנו אותו חזק. וכמובן בשבתות, כשהיינו הולכים איתו לבית הכנסת או לומדים איתו. הוא דאג לנו מאוד. אני זוכרת שכשלמדתי בבית ספר 'מעלה', והכנסת שכנה אז בבית פרומין ברחוב המלך ג'ורג', פעם התחיל לרדת גשם חזק, ואבא בא לקחת אותי ואמר לי: 'שבי כאן, בכנסת'. גם כשהוא היה עסוק, הייתה לו דאגה שוטפת".

היו לו גם רגעי פנאי?

"כמעט לא. אני חושבת שהוא היה השר היחיד שתמיד היה הולך עם ספר. הוא לא ישב מול הטלוויזיה וראה סרטים, אלא תמיד ניצל את הזמן לעסוק בעניינים הציבוריים, או בלימוד. הוא גם הביא איתו לכנסת את העניין המשפטי. הוא סייע בגיבוש של הרבה חוקים מבחינה משפטית, וזה מבלי להזכיר את כל היסודות של החקיקה הדתית, את נושא הכשרות בצבא, חוק השבות, סמל המדינה, ההמנון – כל הדברים האלה שהיום אולי נראים פחות חשובים, אבל אז, בשלב של בניית היסודות, היה צריך לעשות אותם. והוא התמסר לזה".

כאחד מראשי המפלגה הדתית לאומית מצא ורהפטיג את עצמו בתווך בין הציבור החרדי לציבור החילוני. "בציבור החרדי העריכו אותו", אומר הרב איתמר. "מצד אחד הם העריכו אותו על כל מה שהוא עשה עבורם – הם גם היו צריכים אותו כשר דתות – ומצד שני הם לא רצו לתת יוקרה גדולה מדי למזרחי. היו מקרים שאפילו ביזו אותו בציבור החרדי, אבל אבא שלי הסתדר איתם והעריך את תורתם, ולא נרתע מלומר את דעתו. גם לאנשים שאינם דתיים הוא התייחס בכבוד. בהלוויה של שר הפנים ישראל בר יהודה, שהתחיל את כל הנושא של 'מיהו יהודי', אבא שלי ממש בכה. הוא היה איש של הרבה עולמות, עמד על דעתו אבל עם יחס של כבוד לאחרים, מתוך הבנה שיש ציבורים אחרים, וצריך לחפש את המאחד. האידיאולוגיה שלו הייתה להתפשר, מתוך הבנה שפשרה היא לא בריחה אלא חיפוש המשותף בינינו".

"הוא תמיד רצה שתהיה אחדות", אומרת נילי. "שלא יהיו פלגים ושסעים, שלא יהיה קיטוב יותר מדי גדול. את החרדים הוא ניסה לקרב; הוא העריך מאוד את לימוד התורה שלהם, אך מצד שני האוריינטציה שלו הייתה ציונית. הוא סבר שצריך למזג תורה עם עבודה, ושיש לקנות ידע רחב בהשכלה כללית. כך הוא חינך אותנו כל השנים. הוא מעולם לא דחה מישהו עם דעה אחרת. הוא אף פעם לא אמר 'הדעה שלך מנוגדת לשלי, אז אני לא מדבר איתך'. לא היה אצלו דבר כזה, הוא היה מאוד ליברל".

גמרא וזכוכית מגדלת

ורהפטיג פרש מהחיים הפוליטיים בתחילת שנות השמונים, כשהתקרב לגבורות. "הציונות הדתית הלכה לכיוונים שונים", אומר איתמר. "אבא היה ביחסים טובים עם הרב צבי יהודה קוק, אבל הוא היה אדם פרגמטי. הוא האמין שאנחנו צריכים להתפשר כשיש סיכוי אמיתי לשלום. אני חושב שהדמות שהוא ייצג חסרה היום מאוד: דמות של אנשי אמצע. כיום יש לנו מצד אחד ציבור מאוד חרד"לי, ויש כאלה שהם מאוד 'לייטים' ומושפעים מהחברה החילונית. חסרים אנשי אמצע, אנשי תורה שמבינים גם את הצורך בתרבות ובמדע ובאקדמיה. אבא שלי לא היה דמות כריזמטית, לא מנהיג המונים, אבל הייחודיות שהוא הביא איתו במיזוג הזה שבין העולמות – זו ייחודיות שחסרה לנו כיום".

עד יומו האחרון לא פסק ורהפטיג – שזכה בפרס ישראל ב־1983 – לסייע בעניינים הציבוריים. בשעות הפנאי עסק בלימוד תורה, ושקד על סדרת ספרי חידושים על התלמוד, "זריחת השני", שהתבססו על שיעורים שנתן ב"היכל שלמה" במשך עשרות שנים. משה (מושקו) מושקוביץ, שליווה אותו במשך רוב שנותיו בפעילות הציבורית, מספר על פגישה עם ורהפטיג כמה ימים לפני מותו.

"ליוויתי אותו עד ימיו האחרונים", מספר מושקו. "ביקרתי אותו בפעם האחרונה שלושה ימים לפני שנפטר, הוא כבר היה אז בן 96. נכנסתי אליו הביתה. הוא ישב עם גמרא גדולה וזכוכית מגדלת ולמד. הוא נורא שמח שבאתי. התנועה כולה זנחה אותו, איש לא התעניין. ניסיתי לדבר איתו בכל מיני עניינים והתנצלתי שאני מפריע, אבל הוא אמר: 'להיפך, אתה לא מפריע, איש לא בא אליי, איש לא פותח את הדלת'. הוא נפרד מהעולם במרמור גדול".

כשבתו נילי מימון נשאלת כיצד הייתה רוצה שיזכרו את אביה, התשובה ברורה לה. "אני רוצה שיזכרו אותו כאדם רב גוני", היא אומרת. "אדם שהקדיש את כל חייו לעם היהודי, שראה דברים שאנשים אחרים לא ראו, שהיה לו חזון, שהסתכל קדימה וראה דברים אחרים, אדם שבמהותו רצה שלום בין כל הגונים של העם, אדם ששילב את ההיבט הדתי של החיים שלו עם ההסתכלות הרחבה, והאמין שצריך ואפשר לשלב בין שניהם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' חשוון תשע"ה, 31.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-31 באוקטובר 2014, ב-גיליון לך לך תשע"ה - 899 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: