שווה להיות יהודי?  | קלמן נוטריוס

הסערה סביב חוק הגיור מסיחה את הדעת מהבעיה האמיתית עם העולים מרוסיה: יחס פוגעני ומזלזל כלפיהם מצד הממסד הדתי. זהו התיקון הראשון שיש לבצע

 בחודשים האחרונים נדון רבות בתקשורת חוק הגיור החדש, המבקש לאפשר לרבני עיר להקים בתי דין לגיור. הדיון הציבורי, לפחות בעולם הדתי, התלהט בעקבות כך עד לנקודת רתיחה. כצפוי, הרבנים החרדים והחרד"לים מתנגדים, בעוד הרבנים הדתיים הלאומיים לגוניהם מסכימים באופן עקרוני לחוק – מי בפה מלא ומי באופן מסויג. אך נראה שבפועל חוק זה לא ישנה בהרבה את המצב הקיים (אם כי הוא לא צפוי להזיק). מאז הקמתו של מערך הגיור הממלכתי בשנת 2000 אין בעיה למצוא בית דין לגיור או מסגרת ללימודי היהדות לקראת הגיור. הבעיה המרכזית היא חוסר נכונותם של מרבית המועמדים הפוטנציאליים לגיור לשקול אופציה כזאת. עובדה זו ידועה למרבית העוסקים במלאכה, אך לדעתי גם אלה אינם מבינים את עומקה של התופעה.

מקובל לטעון ששיעורם של הלא יהודים בקרב העולים הנו כ־30%. ברם, היחס השלילי למוסדות הדת, שהתפתח עם הזמן והולך ומחמיר בשנים האחרונות, הנו נחלתם של חלק גדול הרבה יותר מיוצאי ברית המועצות. קהילת יוצאי ברית המועצות הינה המגזר החילוני ביותר בישראל. על פי סקר גוטמן משנת 2008, רק כ־8% מכלל העולים הגדירו את עצמם דתיים או חרדים, פחות מחצי מאשר באוכלוסייה הכללית, וכ־17% הגדירו את עצמם כמסורתיים, בעוד כ־75% הגדירו את עצמם כחילונים – הרבה יותר מבכל קבוצה אחרת בישראל. את הנתונים האלה ניתן להסביר בקלות אם נזכור את ארץ מוצאם של מרבית בני המגזר הזה ואת המשטר שממנו נמלטו, אלא שלא רק זאת הסיבה לניכור ואולי אף לא זו המרכזית.

בניגוד להנחה הרווחת, הניכור לדת בחברת יוצאי ברית המועצות נרכש בעיקר בארץ. זוהי מערכת היחסים השוררת לאורך עשרים השנים האחרונות. למצב זה השלכות חמורות על החברה הישראלית בכללותה ועל אחדותה, ונושא הגיור הנו רק מקרה מבחן אחד מני רבים.

להשקיע מאמץ רוחני בעבודה עם כלל יוצאי ברית המועצות. נמל התעופה בן גוריון, 2000  צילום: משה מילנר, לע"מ

להשקיע מאמץ רוחני בעבודה עם כלל יוצאי ברית המועצות. נמל התעופה בן גוריון, 2000
צילום: משה מילנר, לע"מ

בירור שלא לשמה

הדוגמה הידועה ביותר ליחס הפוגעני של הממסד הדתי כלפי העולים היא בירורי היהדות המתבצעים בידי הרבנות בטרם יותַר ליוצאי ברית המועצות לשעבר לבוא בברית הנישואין כדת משה וישראל. בשנים הראשונות של העלייה, בדיקות אלה נתפסו בעיני מרבית העולים היהודים כרע הכרחי. העולים של שנות ה־90 ראו את עצמם כמהגרים, ולא העזו לבטא את דרישותיהם בעניין זה. אלא שעם הזמן הפכו בדיקות אלה ליותר ויותר קשות, פולשניות, משפילות ואובססיביות, עד כדי כך שלעתים עולה החשד, כי מטרתן לא לברר את יהדותם של העולים, כי אם להכשיל כמה שיותר אנשים.

עד מהרה החלו להיפסל בזה אחר זה יהודים טהורים. מתוך שיחות עם אנשי ארגון העולים הדתי “מחניים“ למדתי לפני מספר שנים כי פנו אליהם כ־500 יהודים בשנה מסוימת בבקשה לעזרה בהוכחת היהדות לאחר שנכשלו ברבנות. מאנשי הארגון גם למדתי שבבדיקתם לא מצאו אפילו מתחזה אחד.

נראה שברבנות הראשית כלל לא מבינים את הבעייתיות של בירורי היהדות במתכונתם הנוכחית. הנה, במוסף ראש השנה של עיתון זה טען הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, כי במקום חוק הגיור יש להקים ארכיון לבירור היהדות שלכאורה אמור להקל על העולים להוכיח את יהדותם. במילים פשוטות, מדובר בהקמתו של גוף ביורוקרטי נוסף על אלה הקיימים, שנועד ליצור מעין ספר יוחסין רבתי ליוצאי ברית המועצות או בכלל ליהודי התפוצות (?). מובן שעבור רבים הדבר עלול להיות עוד מכשלה בלתי עבירה, ולא פחות חשוב – מכשלה פסיכולוגית. וכך, מתוך כוונותיו הטובות של הרב הראשי, נראה שהמצב הקיים והמביש לא עומד להיפתר אלא דווקא להחמיר.

בכל מקרה, התוצאה לא איחרה לבוא: חלק מבני העלייה, או ליתר דיוק זוגות שלפחות אחד מביניהם הוא בן\בת העלייה מברית המועצות, החלו להינשא בקפריסין ובפראג, אף על פי שמדובר ביהודים מבחינת ההלכה, ובלבד שלא לעבור בשערי הרבנות. על פי נתוני הלמ“ס, בשנת 2012 דווחו 9,509 נישואין של ישראלים בחו“ל. אצל 17% מתוכם החתן והכלה הינם יהודים הרשומים במרשם האוכלוסין בישראל, ומספרם של המוגדרים “חסרי דת“ שבפועל יכולים להתברר כיהודים אינו ידוע. יש להניח שמרבית הזוגות הנם עולים.

מעשית הדבר אומר שבשנת 2012 דווחו מעל 1,600 נישואי זוגות יהודיים בחו“ל. מעט? לא ממש. באותה שנה, על פי אותו דו“ח, התחתנו בישראל כ־37 אלף זוגות יהודיים. כלומר, כ־4.5% מכלל היהודים שהתחתנו באותה שנה נישאו בחו“ל. המספר לא נראה מרשים, אך על פי סקרים דומים אנו רואים כי הוא עולה בהתמדה. מספיק לציין כי בשנת 1990 נרשמו רק 270 נישואי ישראלים בחו“ל, ובשנת 2000 – 3,170. כלומר, בין 1990 ל־2000 שיעור המתחתנים בחו“ל עלה פי 11 בערך, בעוד בין שנת 2000 ל־2012 המספר עלה פי 3 לערך, ובסך הכול מדובר על עלייה של יותר מפי 30 מאז ראשית העלייה! בעולם הדתי מאוד אוהבים לצקצק בלשון על נישואי התערובת וכל מה שכרוך בהם, ואכן הבעיה היא גדולה. אלא שצריך להבין שאופן בירור היהדות בקרב העולים מעודד בעקיפין לא רק את נישואי הזוגות היהודיים בחו“ל, אלא גם את נישואי התערובת.

דחייה בחינוך

בראשית שנות ה־90 יחסי העולים לממסד הרבני נראו אחרת לגמרי. בקרב העולים מברית המועצות היה גל גדול של חזרה בתשובה, רבים רצו להתגייר, אך משום מה הרבנות לא מיהרה לגיירם. מערך הגיור הממלכתי הוקם רק בשנת 2000. שנה לפני כן גוירו פחות מ־700 יוצאי ברית המועצות.

דוגמה נוספת: בשנים הראשונות של העלייה, בתי הספר הדתיים היו אחד היעדים הפופולריים עבור ילדי העולים. היום כלל לא. כמובן, קרו הרבה שינוים חברתיים ותרבותיים בחברה הישראלית מאז, ולחלק מהשינויים אין קשר לממסד הדתי. ובכל זאת, יחסם של בתי הספר כלפי ציבור העולים הוא אחד הגורמים המרכזיים להתרחקותם של העולים מהם. כך, בחלק ממוסדות החינוך הדתיים בראשית שנות ה־90 הקימו כיתות עולים נפרדות, במקום לשלב את העולים כפי שהיה נהוג עד אז. מוסדות אחרים סגרו את שעריהם בפני יוצאי ברית המועצות. בישיבות בדרך כלל לא ניתנה כל תשומת לב לעולמם הרוחני של העולים. כלומר, לא ניתן לפעילי הקהילות העולים ללמד שם, והיחס היה מתנשא, בבחינת "תעשו ותקשיבו".

חמור מכול, התפשטה הסטיגמה שכל יוצא ברית המועצות הינו גוי עד שיוכח אחרת. רבני קהילות החלו להשמיע בשיחות סגורות דברים על המוני גויים הבאים עם העלייה ועל הצורך העתידי בספרי יוחסין (כך שמעתי במו אוזניי בשנת 1994, אז שיעורם של העולים הלא יהודים היה פחות מ־20%). ועדות הקבלה ביישובים מסוימים החלו לצמצם את קבלתם של יוצאי ברית המועצות, וחוויית העולים בחברה הדתית בתנאים האלה הפכה לפחות ופחות נוחה. יש לציין כי תמיד היו בציבור הדתי צדיקים, הן בקרב הרבנים והן בקרב אנשי הקהילות, שלא נסחפו עם הגל – אך אלה, לצערי, לא השפיעו על תדמיתו של הממסד הדתי בחברת יוצאי ברית המועצות.

במצב זה, בחברה שבה למי שמחליט לשמור מצוות הדבר עולה ביחסים עם המשפחה המורחבת ועם החברים ואף בקידום בעבודה, לרבים לא הייתה עוד סיבה לשלוח את הילדים לחינוך הדתי, ורבים מאלה שהחלו לשמור מצוות בתחילת שנות ה־90 לא ראו אפשרות להמשיך בדרך זו. באופן פרדוקסלי עולים דתיים הפכו לתימהונים אף בעיני חלקים מהציבור הדתי.

כאשר מדובר בגיור, כל הבעיות שצוינו לעיל הופכות קשות הרבה יותר. כל הבא להתגייר צריך תמיכה גדולה מאוד, קודם כול תמיכה נפשית. כמובן, היו משפחות ישראליות או משפחות עולים דתיות שנתנו (ונותנות) תמיכה כזאת, ולכן ישנם לא מעט גרים שומרי מצוות (בניגוד לשם הרע המוצא לגרים אלה בציבור הדתי והחרדי), אך כוחות אלה ואנשים אלה מעטים ביחס לגודל הבעיה. אין בדרך כלל חברה דתית חמה וקולטת עבור הגרים ועבור רבים מהעולים הדתיים.

הבעיה שצריכה להטריד את הרבנים אפוא כבר אינה הלא־יהודים, כי אם חלקים גדולים במגזר יוצאי ברית המועצות היהודים. כידוע, יוצאי ברית המועצות הם כחמישית מכלל תושבי ישראל היהודים. קהילה זו לא רק מושפעת אלא גם משפיעה. נוהג החתונות האזרחיות וההימנעות מביקור ברבנות מתפשט בציבור הזה ועלול לגרור אחריו גם את המגזרים האחרים. הנחת היסוד של חלק מהרבנים כי הבעיה קטנה ולא תהיה קיימת בהמשך אינה נכונה.

העלייה הגדולה כבר יותר מבת עשרים. הילדים שנולדו בתחילתה הגיעו לפרקם והם ישראלים לכל דבר. גם בני דור הביניים לא מרגישים מהגרים ורוצים להשפיע על דמותה של המדינה. לכך קיימות גם משמעויות פוליטיות מיידיות בדמות הצבעה למפלגות המציגות אג‘נדה אנטי־דתית ואנטי־חרדית, שינוים תרבותיים, ניתוק מהחברה ומהתרבות הישראלית בחלק מהמקרים ועוד. לא ניתן לשנות את עניין הגיור בלי לשנות מן היסוד את היחס של יוצאי ברית המועצות לדת ומוסדותיה. העבודה חייבת להיעשות לא רק מול אלה שאינם יהודים, אלא מול כל הקהילה כולה.

יש מה לעשות

לצערי הרב, בעניין זה לא נעשה כמעט דבר. ידוע לכול כמה תקציבים מועברים דרך הסוכנות היהודית, הג‘וינט, חפציבה וארגונים דומים לחיזוק הזהות היהודית ברחבי ברית המועצות לשעבר. אין זה סוד שרוב המשתתפים בפרויקטים אלה הם צאצאים וקרובי משפחה של יהודים המוגדרים זכאי חוק השבות, ורבים אף לא כאלה. אפשר להתווכח על חשיבותה של הפעילות הזאת, אבל יש לתהות מדוע מדינת ישראל, הסוכנות וכל יתר הארגונים לא עובדים כמעט בכלל בקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר בעניינים אלה כאן בארץ?! האבסורד הגדול הוא שאם בקרב אלה המוגדרים לא יהודים קיימת פעילות כלשהי (כגון פרויקט “נתיב“ בצה“ל ואולפני הגיור), הרי שבקרב יהודים למיטב ידיעתי אין כל פעילות ממוסדת.

כל העבודה החיונית והאפקטיבית בתחום זה מתבצעת ככל הידוע בידי ארגונים וולונטריים ופרטיים כאלה ואחרים, כגון ארגון “מחניים“, עמותת “נקודת מפגש“ ודומיהם. אך ארגונים אלה חסרי תקציב, ומתקיימים מתרומות דלות או מהכנסות פרטיות כאלה ואחרות. כוחות אלה דלים מכדי לשבור את הקרח שנוצר בין מוסדות הדת והציבור הדתי לחלק גדול מקהילת יוצאי ברית המועצות. וכאן יש לציין לחיוב את פועלו של ארגון רבני “צהר“, לפחות בכל הנוגע לתחום בדיקת היהדות והנישואין. זו אולי הסנונית הראשונה של יחס אחר כלפי ציבור יוצאי ברית המועצות.

האם עדיין יש מה לעשות? נראה שהתשובה היא חיובית. אלא כדי שהדבר יקרה צריך קודם כול לשנות את היחס הכללי של הממסד הדתי לכלל יוצאי ברית המועצות. במקום להרחיק את המגזר הזה מכל דבר הקשור ליהדות צריך להתחיל לקרב. זה לא קל אבל גם לא כה קשה כפי שאולי נראה: צריך בעיקר לשנות דגשים. כך למשל בנוגע לבירורי היהדות: כל יוצא ברית המועצות הטוען שהוא יהודי מבחינת ההלכה ומביא הוכחות הגיוניות מינימליות צריך להיחשב ליהודי בעיני הממסד אלא אם כן יוכח אחרת. זו צריכה להיות מדיניות ולא גילוי רצון טוב של רבנים אחדים, שתמיד היו וישנם.

בנוסף, צריך להשקיע מאמץ רוחני וחשיבה לא שגרתית ולהתחיל לעבוד עם כלל ציבור יוצאי ברית המועצות, לא רק עם אלה הזקוקים לגיור. לא פחות חשוב לשתף את ארגוני העולים, במיוחד ארגונים (ופעילים) דתיים ומסורתיים, ואת אלה המלמדים יהדות ומדעי היהדות בכלל, בתהליך העבודה עם הציבור הזה, כי יש להם יותר סיכוי למצוא שפה מנטלית משותפת עם יוצאי ברית המועצות.

ולבסוף: נראה שהגיע הזמן להפסיק להתייחס לבני האבות היהודים כגויים בעלמא, ולדרוש מהם גיור בדיוק כמו כל גוי אחר המבקש להצטרף לעם ישראל. כיצד ייעשה שינוי זה, המומחים והרבנים יחליטו. אבל השינוי חייב לחול מהר ככל האפשר. צריך להבין שאנו נמצאים כבר הרבה אחרי הדקה ה־90. אם נמשיך ללכת בדרך שבה אנו הולכים עכשיו, בסופו של דבר אנו עלולים להגיע לשוקת שבורה.

קלמן נוטריוס עלה מאוקראינה בשנת 1992, למד בישיבת "הר עציון" ובאוניברסיטה העברית ועבד ב"יד ושם"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

פורסמה ב-24 באוקטובר 2014, ב-גיליון נח תשע"ה - 898 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. מאמר חזק וצודק.
    את דעתי על גיור יוצאי ברה"מ והצעתי (הצנועה, קטונתי) לפתרון, רשמתי:
    http://overallsimplicity.blogspot.co.il/2013/11/blog-post.html

  2. הפצת יהדות לעולי חבה"ע ע"י ה'פייסבוק'

    בס"ד ה' מרחשון ע"ה

    קלמן נוטריוס מלין בצדק על הסוכנות וגופי המימשל המשקיעים את כוחם בהפעלת לחץ על הרבנות להקל בגיור, בעוד שאינם משקיעים באירגונים המפיצים יהדות בין עולי חבר העמים. אך אני מתפלא: מה הוא מתפלא? האם הוא מצפה מפוליטיקאים חילונים שיתמכו בעשיית נפשות לתורה?

    המשימה הזאת מוטלת עלינו – רבני ערים ורבני שכונות, ישיבות ומוסדות חינוך, בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, תנועות נוער וגרעינים תורניים – הפזורים בכל אתר ואתר.

    יש תשתית טובה של מפיצי תורה לעולי חבר העמים. הכותב הזכיר את 'מחניים' ו'נקודת מפגש', ואת מיזם בירור היהדות של 'צהר'. עליהם יש להוסיף את חב"ד ושלוחיה; את ארגון 'שמי"ר' העוסק בהפצת ספרות דתית ברוסית; את המחלקה לדוברי רוסית של 'מכון מאיר' שבה פעילים, בין השאר, הרבנים יוסף מנדלביץ וראובן פיירמן. ראוי, איפוא, שהעוסקים בחינוך ובנוער ייזמו שיתוף פעולה עם אירגונים אלה.

    מיזם מעניין הקים אירגון 'תולדות ישורון', מיסודו של הרב יצחק זילבר זצ"ל. כפי שראיתי באתר שלהם. יש להם אתר 'פייסבוק' שלו כ-,100,000 חברים!

    נראה שבצד כל הצללים, יש בדורנו גם אור מרובה, ומתקיים בנו ממש: 'ומלאה הארץ דעה את ה"!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    לאירגון 'תולדות ישורון' יש גם רשת שיעורי תורה ברוסית לנשים.

    • העניין הרב שמעורר האתר של הרב זילבר, אצל עולי חבר העמים (מאה אלף חברים!), מלמד שדוקא להט של אמונה מושך את בני דורנו. כפי שקבע הראי"ה קוק במאמר 'הדור', הדור שלנו אינו חומרני אלא אידיאליסטי, וכשאמונת התורה וערכיה מוגשים בהסברה מעמיקה – הדברים מתקבלים!

      [שם רשת השיעורים לנשים: 'בנות חיל']

  3. יישר כוח גדול לקלמן נוטריוס על המאמר "שווה להיות יהודי?". נאמרו בו דברים חשובים, וכדאי להוסיף קצת רקע ופרספקטיבה לחלק מהם.

    א. סדר עדפויות: מסירות הנפש היפה שגילתה הציונות הדתית בדור האחרון בתחום הגיור מבורכת, אמנם היא גם מגלה סדר עדיפויות מוטעה. הגיור לא היה צריך להיות המטרה העליונה, אלא דווקא פתיחתן של קהילות הציונות הדתית בערים לציבור העולים, ואף יצירתן של מסגרות קהילתיות-יהודיות מיוחדות עבורן.

    עיקר הסיבה שזה לא קרה, אגב, הוא בגלל שברוב התקופה הזאת (מאז שנת 1989) הציונות הדתית פשוט לא הייתה נמצאת בערים כמעט בכלל, ובמיוחד לא בערים שיש בהן הריכוז הגדול ביותר של עולים (כגון בפריפריה). אח"כ הגיעו גרעינים תורניים למקומות רבים, אבל גם הם פספסו את העיקר בהרבה מהמקומות: הם התעלמו מהאוכלוסייה הזו כדי להתמקד בציבור הדתי-מסורתי. בנקודה זו הייתי בעצמי כל כך נאיבי בהתחלה: כאשר הגיע לעיר שלי גרעין תורני ופגשתי את המשפחות לראשונה (שנת 1998), שאלתי אותן בתמימות: איפה המשפחה הדוברת-רוסית? בשבילי היה מובן מאליו שאם שולחים גרעין לעיר שבה חצי מהתושבים מדברים רוסית, שהגרעין בעצמו בוודאי יכיל משפחה כזו. אבל טעיתי.

    זה גם היה פספוס בגלל המנטליות: אמנם יש מיעוט של אנשים בקרב העולים שיכולים למצוא את ביתם במסגרות חרדיות או חרד"ליות. והחרדים (ארגונים כגון שבות עמי וחב"ד) אכן פנו לציבור הזה מתוך איכפתיות כבר מההתחלה (בשונה מהציונות הדתית בכלל ומהגרעינים בפרט). אבל דווקא הציונות הדתית הפתוחה, שאיננה שומרת על ה"קו" המחשבתי האחיד בבית במדרש, וגם רואה ערך במצויינות חינוכית והשכלה לא רק בקודש אלא גם בחול, דווקא היא זו שהייתה יכולה להיות כתובת עבור חלק גדול מהציבור הזה. אבל בפועל הם מצאו בשטח רק את החרדים ואולי גרעין חרד"לי. תמצית הבעייה: איפה שהעולים נמצאים בריכוזים גדולים – הציונות הדתית הפתוחה פשוט לא נמצאת.

    ב. "גויים": לא ראוי לכנות אנשים בעלי שורשים יהודיים, וגם בעלי זהות יהודית ותודעה יהודית, שאינם יהודים על פי ההלכה, בתור סתם "גויים", או לדבר עליהם במונחים של סכנת "התבוללות". ההיפך הוא הנכון: במדינת ישראל מה שקיים לרוב זה לא התבוללות (למרות שגם היא ממש קיימת) אלא בעיקר "התבוללות הפוכה". וזה מה שבא לידי ביטוי ברוב אנשים שבוחרים להתגייר. ההתבוללות האמיתית כבר הייתה בברית המועצות לשעבר. ההתבוללות ההפוכה והמבורכת קוראת עכשיו בארץ.

    אמנם יהדות היא לא רק עניין של הגדרת הלב, אבל הגדרת הלב היא בכל זאת חשובה ומרכזית. לבדה היא לא מספיקה: בגלל שיהדות וגיור הם בעיקר עניין של שייכות לעם, צריך אם כן את ההכרה הרשמית של העם, והרכה זו אינה תלויה רק באמת שבלב. על פי הלכה הכרה זו נעשית בתהליך הגיור ובאישור בית דין. אבל למרות זאת האנשים שלא התגיירו אינם סתם "גוים" אלא זרע ישראל ואף הרבה יותר מזה, ובגלל הגדרת הלב זה פשוט פוגעני לכנות אותם כך.

    ג. כוח אדם: במשך כל שנות העלייה הגדולה, הציונות הדתית שלחה תלמידי חכמים דוברי-רוסית רבים לגרמניה ולכל המדינות של ברית המועצות לשעבר. הוקצו לכך תקציבים אדירים, וכמעט כל כוח האדם האיכותי ביותר הופנה לשם. אבל הציונות הדתית מעולם לא דאגה לתת לכוח אדם התורני הזה את האפשרות להישאר בארץ, ולעסוק בפעילות קהילתית בקרב העולים בארץ. לדוגמה: בשביל קהילה בת 2000 נפשות בגולה שלחה הציונות הדתית משפחה מוכשרת ומוצלחת שעשתה שם עבודה נפלאה במשך שנים רבות. אבל תחשוב מה אותה משפחה בדיוק הייתה יכולה לעשות אילו נשלחה לעיר ואם בישראל, שבה מרוכזים 20.000 נפשות דוברות רוסית, והם מהווים חלק גדול מאוד מהאוכלוסייה המקומית. בשביל המשפחה שיצאה ל"שליחות" בחו"ל זה היה בדרך כלל בלית ברירה, כי לא התאפשר לה לעשות את השליחות שלה כאן בארץ, דווקא במקום שזה הכי יעיל והכי חשוב.

    אילו היו לציונות הדתית קהילות פתוחות וכוח אדם איכותי בכל ערי הארץ במשך תקופת העלייה הגדולה, אז התמונה הייתה היום לגמרי אחרת. ב"ה המציאות הזאת מתחילה להשתנות לטובה בשנים האחרונות, גם אם זה כבר די מאוחר.

    בתודה ובברכה,
    אבי קדיש

  4. “וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה “

    גדלתי בארה”ב והמאבק לשחרור יהודי רוסיה בשנות ה-80 עיצב בלא מעט את זהותי היהודית. זכיתי גם לחוות את ה”רנסנס” היהודי בשטחי ברה”ם בשנות ה90’, כרכזת חינוך יהודי במחלקה הרוסית של הג’וינט .
    לא הרגשתי מאותגרת כמו היום, כמנהלת עמותה ששואפת להעצים את הרגשת השייכות של עשרות אלפי צעירים דוברי רוסית שעלו לארץ -רובם לבדם — בעשורים האחרונים.

    בסוף 2010, אני ומחנכים יהודיים ודוברי רוסית אחרים הבנו שלא עושים מספיק עבור צעירים מוכשרים אלו, עד כדי כך שרבים יורדים מארץ לחפש את מזלם במקום אחר.
    הקמנו יוזמה שנקראת “שישי שבת ישראלי” (www.shishi.co.il) במטרה לבנות קהילה תומכת ארצית שגם תחזק את זהותם היהודית והישראלית של צעירים ישראליים דוברי רוסית.
    הבנו מההתחלה שהפעילות צריכה להיות לא שגרתית וברמה גבוהה , ובאווירה יהודית חמה מאוד.

    מבחינת ההיענות התוכנית מוצלחת מאוד- מעל 4000 צעירים דוברי רוסית מכל הארץ משתתפים וגם תורמים את כישוריהם לסמינרי שישי שבת, טיולים, ערבי לימוד, אירועי חגים, מפגשי תרבות ופעילויות ההתנדבות שלנו. זה מעיד על הצורך והצמא הגדול לתוכניות המיועדות לעולים דוברי רוסית – מעבר לקליטה המקצועית והחברתית שהם עוברים יום יום בעבודה, בצבא, ובלימודים.
    מדובר באוכלוסיה מגוונת מאוד של עולים שמחפשים קהילה איכותית וחברים חדשים מצד אחד, עם פתיחות גדולה ללמוד ולהתפתח.
    הם חיילים, רופאים, סטודנטים, ומהנדסים, דתיים וחילוניים , ימנים, וגם שמאלנים. חלק מהם היו מדריכים פעילים בברה”מ לשעבר לפני העלייה , עם הרבה ידע ויכולת מנהיגות אדירה. יש גם לא מעט בוגרי תוכנית “נתיב” של צה”ל , שלא מצאו קהילה תומכת לאחר הגיור, ויש אחרים שנשלחו למסגרות חרדיות כשהגיעו לארץ בתור נערים ונערות , ונרתעו – והיום מוכנים שוב לבדוק את יחסם למסורת, בתנאים פחות כפייתיים.

    המחנה המשותף בין כולם זה כבוד למסורת, למרות – אבל לפעמים גם בגלל – מה שהם חוו בעבר. הם רוצים להשתייך לעם, הם אוהבים לטייל בארץ, והם פתוחים ללמוד על היהדות בצורה מעמיקה, רלוונטית ולא מאיימת.

    החיים הרוחניים הם תהליך, גם אצלם.

    הקבוצה מהווה מאין “אי” של אחדות בתוך החברה הישראלית . הם מעריכים את הקהילה הייחודית שלהם ויודעים לקבל חברים חדשים שמצטרפים בכל אירוע. אפשר ללמוד מהם הרבה עין טובה….

    לאחרונה התחתנה אישה מהקבוצה שאמרה לי שהיא בטוח תשלח את ילדיה לבתי ספר דתיים. היה לה מגע עם יהודים דתיים אוהבים ופתוחים, וזה מה שהיא רוצה למשפחה שלה. אנחנו מפגישים את הקבוצה עם רבני צוהר ומנסים לעזור לזוגות שלנו להתחתן באופן משמעותי והלכתי בארץ. יש לא מעט חברים שאביהם לא יהודי שמתעניינים בתהליך הגיור בשלב זה בחיים, מה שלא היה רלוונטי להם קודם.

    כמה שיש לעולים דוברי רוסית רצון להשתייך, זה לא מספיק. כמו הארגונים האחרים שמציין נוטריוס, עמותת “שישי שבת ישראלי” נתמכת כולה על ידי מימון מחו”ל – יש פירגון ממשרד הקליטה ומהסוכנות לדוגמה, אבל לא תמכיה כספית בינתיים. ברור שהממסד בארץ מבין את הפוטנציאל האדיר של העולים הצעירים שלה ואת חובתה ההיסטורית לחבר אותם לעמם ולארצם, מעבר להעלתם הפיזית ארצה…מחכים למעשים, ודור בא ודור הולך.
    ובכל זאת זה לא ה"ממסד" שצריך להפעיל את התוכניות אלא האנשים המוחוברים בשטח שכבר בקשר עם ה"רחוב הרוסי" בארץ….וגם אנשים פרטיים שמביעים עניין בחבריהים דוברי הרוסית..

    ה’ מבטיח לאברהם: “וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה” . באופן ניסי, הדור הזה חי בתוכנו היום. הם אחינו ואחיותינו, והשפעתם רק תתעצם עם הזמן. יהי רצון שנדע כמדינה וכחברה להפוך את האתגר לברכה גדולה.

    לינדה פרדס פרידבורג
    שישי שבת ישראלית
    02-993-2617
    054-767-3718
    http://www.shishi.co.il
    http://www.facebook.com/shishishabat
    http://www.youtube.com/watch?v=KPEUM551LWo&feature=youtu.be ! סרט קצר עלינו

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים – 902 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: