עונש לחוטאים, חרדה מקץ העולם או תקווה לתיקון האנושות? מסע בעקבות סיפור המבול ומשמעותו לאור שלוש יצירות אמנות

סיפור המבול, המתאר את הרס העולם, הינו הסמל האולטימטיבי לחריגה מהסדר הקוסמי. לא לחינם אנו מוצאים אותו בתרבויות רבות בעולם.

תיאורים אמנותיים רבים של המבול מבליטים את הצלת נוח ומשפחתו. ציורים רבים מתארים את בניית התיבה, את הקשת על שלל גווניה ואת היונה הנושאת עלה זית בפיה. ציורים המכוונים לילדים מתמקדים בתיאור משובב הלב של החיות הפוסעות בנחת אל התיבה. יש מציירי המבול שתיארו, מתוך שאיפה להרמוניה, אף את הפסטורליה הבאה לאחר המבול.

אסון המבול מנציח את התביעה המוסרית של הא־ל מהאדם, תוך שהוא מדגיש את אפסותו מול איתני הטבע. לאורך ההיסטוריה האנושית מנסה האדם להעניק פשר לאסונות, ולהבדיל לניסים המתרחשים בחייו הפרטיים והכלליים. התמונות שאציג להלן מתארות את הכאוס הנוצר במבול. התבוננות בהן מאפשרת לעמוד על האופנים שבהם ניסו האמנים לתת פשר לקטסטרופה.

עניין של שכר ועונש

מיכלאנג'לו (1564־1475) החל את מפעלו המונומנטלי של ציור תקרת הקפלה הסיסטינית שבוותיקן בציור המבול (מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור, רוס קינג, עמ' 102־94). בציור גדול המידות מתאר האמן עשרות דמויות שגורלן נחרץ. במרכז התמונה (שלא מובא כאן מטעמי צניעות) מצויר אדם קשיש הנושא על כתפו גופת אדם צעיר, אולי בנו, ומנסה בכוחות אחרונים להימלט מהמים הגואים. בתמונה להלן, שהיא פרט קטן מתוך התיאור, נראית אישה המנסה לעלות ליבשה, תוך כדי שהיא מאזנת על ראשה שרפרף הפוך ועליו כיכרות לחם, כמה סירים וסכו"ם. לפניה מתוארים שני גברים שריריים הנושאים צרורות של בגדים ומחבת. כולם מנסים לשווא להציל את נפשותיהם ואת חפציהם הדלים. כמה חסרי תוחלת נראים החיים המקופלים בחפציהם של אלה שלא שרדו.

יש להניח שמיכלאנג'לו משמר בתיאורו חוויות שהיה עד להן, כאשר נהר הטיבר (ברומא) או הארנו (בפירנצה) עלו על גדותיהם, הציפו שטחים סביבם ואילצו תושבים להתפנות. אסון אחד כזה שאירע בימיו של מיכלאנג'לו נשא אופי דתי. בשנת 1494 נשא הכומר הדומיניקני והמטיף הקנאי, ג'רונימו סבונרולה, דרשה שבה דימה עצמו לנוח ואיים על בני פירנצה שהא־ל יציף את פני האדמה כעונש על חטאיהם. סבונרולה קרא לתושבי פירנצה למצוא מקלט ב"תיבת נוח", הלוא היא קתדרלת סנטה מריה דל פיורה. הקהל היה מזועזע מהדרשה האפוקליפטית. ואכן, כמו על פי הזמנה, הציפו מי נהר הארנו את העיר.

מיכלאנג'לו בחר להעמיד במרכז יצירתו את סבל הטובעים ואת אפסות חייהם. לבחירה שלו יש משמעות דתית המדגישה את העונש בעקבות החטא, ומשתמשת לשם כך בתיאורים של אסונות שנגרמו בגין הצפות. תיאורים קשים אלו היו מוכרים לבני דורו. נראה שמיכלאנג'לו רצה להעצים את החרדה ולהשתמש בה כדי לעורר את העם לחזרה בתשובה.

מיכלאנג'לו, המבול, הקפלה הסיסטינית, הוותיקן, 1512־1508 (פרט)

אמנים שבחרו לתאר את אסון המבול מתמודדים באמצעות היצירה עם החרדה הקיומית מפני אירועי גשם קיצוניים, שיטפונות והצפות שהתרחשו ומתרחשים עד ימינו. לחרדה נלווה הרצון האנושי להעניק פשר ומשמעות לאירועים אלו. האמנות מהווה דרך להחיל בחזרה את החוקים על הכאוס המתפרץ. דוגמה מופתית לכך מביא אבנר טריינין בתארו את האופן שבו מדריך לאונרדו דה וינצ'י, האמן והמדען איש הרנסנס, את תלמידיו לצייר את המבול.

לאחר שהוא מתייחס לכל נוראותיו (ספינות מתנפצות לשברים, עדרי צאן מוטחים אל הסלעים, ברקים ורעמים ומערבולות, פגרים נרקבים מתנגשים זה בזה), הוא [ליאונרדו] מדגיש שבכל התנגשות יש להקפיד שזווית הפגיעה תהיה שווה לזווית ההחזרה. כאן לפנינו עימות בין התיאור רב־הרגש של מוות וחורבן לבין החוק הפיזיקלי הקר (חוק ההחזרה), בין הממשי למופשט, בין הפרטי לכללי, בין הבלתי חוזר, החד־פעמי, לשב־וחוזר, בין התוהו לסדר – בין שירה למדע (מצוטט אצל אבנר טריינין בספרו "בין שירה למדע", עמ' 110).

הנידונים לכליה

אמנים מודרניים אינם שואפים בהכרח להרמוניזציה של המציאות. יצירתם עשויה להביע את החרדות הקיומיות בלי להציע מיד את "זווית ההחזרה". עיסוק במבול משמש כמטפורה. האדם נמשל לסירה קטנטנה המיטלטלת בים החיים הסוער, או חלילה לטובע שהמים הזידונים בולעים אותו.

וסילי קנדינסקי (1940־1866) היה צייר רוסי ותאורטיקן של האמנות. הוא נחשב לאחד הציירים המפורסמים במאה ה־20 ומפורצי הדרך בציור המופשט.

קנדינסקי היה אמן פילוסוף שחקר את משמעות הצורות והצבעים. הוא פיתח תיאוריה שלפיה לכל צבע יש תכונות רוחניות (על הרוחני באמנות, 1912). את הצבע הכחול הוא אפיין כצבע שמימי, המביע תחושת ריחוק, בעוד את הצהוב הוא אפיין כצבע ארצי "המתקרב" אל הצופה. האדום היה בעיניו צבע חם המעורר הרגשה של כוח, שמחה והחלטיות, השחור מייצג את המוות, בעוד הלבן מבטא את המהות האלוהית שלפני הבריאה.

בראשית העשור השני של המאה ה־20, בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, יצר קנדינסקי סדרות ציורים שאותן כינה "אימפרוביזציות" ו"קומפוזיציות". באחדים מציורים אלו הביע האמן את חרדתו מפני קץ העולם באמצעות סיפור המבול. קנדינסקי תיאר את המבול לא באופן ריאליסטי אלא בכלי הבעה מודרניסטיים. בכך ביטא קנדינסקי כבר בשנת 1912 את תחושתו כי העולם עומד על סף חורבן, ואת תקוותו המהוססת שמהחורבות ייבנה עולם חדש טוב יותר. תחושות אלו נשענות לא רק על הבנה של המציאות הגיאו־פוליטית של תקופתו, אלא גם על תפיסה אפוקליפטית נוצרית.

וסילי קנדינסקי, קומפוזיציה VI, המבול, 1913 מוזיאון הרמיטאג', סן־פטרבורג

קומפוזיציה VI היא יצירה מונומנטלית שקנדינסקי שקד עליה במשך שישה חודשים. בימים האחרונים שבהם השלים את עבודתו, הוא מלמל בלי הרף את המילה “מבול“, כחוזר על מנטרה. אמנם היצירה מצוירת בסגנון מופשט, אך האמן לא ויתר על הנושא ועל הבעת מסר, ובחר להביע אותו בדרך חווייתית באמצעות סמלים של צורות וצבעים.

המבול ביצירה זו מיוצג באמצעות נחשולים של צבעים כהים המתגוששים ומאיימים על הכתמים הבהירים. ארובות השמים הפתוחות מתוארות בקווים אלכסוניים שחותכים באלימות את הצורות המעוגלות. כשמתבוננים היטב, ניתן לזהות סירות קטנות הנטרפות במים הגועשים, כפות ידיים מושטות מתוך המערבולות וחלקי פנים. העין של הצופה נעה מהמערבולת הוורודה במרכז אל הקווים הצבעוניים האלכסוניים ומשם אל הצורות הכאוטיות הכהות שמימין. התנועה המתמדת של העין מגבירה את תחושת המאבק בגשם הסוחף, בגלים הסוערים ובמפלצות ימיות.

היצירה מתארת אווירה של אלימות וכאוס, עולם של תהום, ללא שמים וללא אופק. קנדינסקי השתמש בהפשטה כדי להסיר את הקליפות של האובייקט ולחתור לעצם הדבר, לפן הרוחני שלו. הממדים המונומנטליים של היצירה תורמים להעצמת התחושה. היא אינה מציגה איך נראה מבול, אלא סוחפת את הצופה אל תוך חווית “סוף העולם“ וגורמת לו להיבלע בתוכה. קנדינסקי כינה את החוויה הזו: “הקול הפנימי“ של הציור.

יצירה זו מיטיבה להעביר את התחושה האפוקליפטית "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם […] וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר […] כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ.  וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה“ (בראשית, ז, יט־כב).

קנדינסקי, בדומה למיכלאנג'לו, בוחר לתאר את המבול מנקודת מבטם של הנידונים לכליה. אך בשונה ממנו, הוא אינו מתמקד בממד הדתי של שכר ועונש. קנדינסקי מתאר חוויה אישית וכללית כאחד. בשונה מהתיאור בתורה וממקורות חז"ל שני האמנים נותנים מקום לתיאור הסבל, האימה והמאבק של הנספים במבול. המקורות היהודיים מסתפקים בתיאור הסיבות למבול: "וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ" (בראשית, ו, יב־יג). המקורות אינם מגלים עניין כלשהו בתיאור כיצד הושמד העולם המושחת.

רוח של פיוס

ויליאם טרנר (1851-1775) היה צייר נוף אנגלי שהתמקד בעיקר במשחק האפקטים השונים של האור. הוא השפיע על האימפרסיוניסטים הצרפתים ונחשב למייצג הזרם הרומנטי באנגליה. טרנר התעניין בתנ"ך ובברית החדשה, והם שימשו השראה לציוריו לאורך כל שנות יצירתו.

בערוב ימיו צייר טרנר צמד יצירות העוסקות במבול, והן נחשבות לשיאי יצירתו המאוחרת. האחת נקראת: "צל וחשכה – ערב המבול 1843". נתייחס כאן ליצירה השנייה. טרנר העניק לה שם ארוך, שהוא בעצם שלושה שמות, או אולי סיפור מיניאטורי: "אור וצבע, הבוקר לאחר המבול, משה כותב את ספר בראשית 1843".

השם הראשון, "אור וצבע", מתייחס לעניין הגדול שהיה לטרנר באור ובהשפעתו על הדרך שבה אנו רואים את הנוף. במרכז היצירה השתמש האמן בצבעים בהירים המורכבים מצהוב ולבן. טרנר הושפע מתיאוריית הצבע של גתה שראה בצהוב את הצבע הראשון שנוצר מהאור. האור והצבע האופטימיים שלאחר המבול טעונים כמובן בתקווה להקים עולם חדש טוב יותר, ואלו מיוצגים בתורה באמצעות הקשת. שהרי מהי קשת אם לא אור הפוגש בצבע?

השם השני, "הבוקר לאחר המבול", מציין את הנקודה בזמן שבה האור בוקע מתוך החושך. טרנר מצייר בתמונה עצומת ממדים זו אור מסנוור ה"מגרש" את החושך אל השוליים.

ויליאם טרנר. , אור וצבע, הבוקר לאחר המבול, משה כותב את ספר בראשית, 1843

בדומה ליצירה של קנדינסקי, טרנר בוחר לתאר את הסצנה המקראית בכלים לא ריאליסטיים. בשתי היצירות אין קו אופק, והאמנים מתארים רגע דרמטי של מאבק. שני קטבים – אפלה קודרת ואור קורן. המבול – אפלה אלימה, והשחר שלאחריו – מערבולת של תקווה. אצל קנדינסקי הצורות והצבעים נאבקים זה בזה, הם בעיצומו של המבול והצופה לא יודע אם האור יגבר על החושך. אצל טרנר, "ביום שאחרי" כתמי צבע גדולים ודינמיים מתמזגים זה בזה. גם יצירה זו מלאת תנועה, אך התנועה המעגלית בתוך מסגרת רבועה משרה תחושה יותר הרמונית. רוח של תקווה ופיוס שורה עליה.

טרנר מצפין בתמונה פרטים קטנים, כמעט בלתי נראים. בלב חוג האור המסנוור נראית דמותו הזעירה של משה כשהוא יושב וכותב את ספר בראשית. הבחירה בספר בראשית מובילה לאסוציאציה על בריאת האור. העולם "נברא" מחדש לאחר המבול.

 מול דמותו של משה מונפת לולאה על מוט. זהו ייצוג של נחש הנחושת: " וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי“ (במדבר כא, ט). אין לי ספק שטרנר לא הכיר את דברי תיקוני הזוהר (קיז, א) הרואה במשה את גלגולו ותיקונו של נוח. דווקא משום כך, מרגש הקישור שיצר האמן בין משה לבין פרשת המבול. ברקע של סיפור המבול עומד חוסר האונים של נוח מול בני דורו. הוא לא החזיר אותם בתשובה ולא מנע את האסון. ר‘ יוחנן אף מייחס לו חוסר אמונה באיום הממשי של המבול: “א“ר יוחנן: נח מחוסר אמנה היה. אלולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה" (בראשית רבה, לב, ו). משה, לעומתו, מתייצב מול הרצון של הקב"ה לכלות את העם בעקבות חטא העגל, ותובע: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). ואכן, עם ישראל ניצל בעוד דור המבול הושמד: " וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה" (בראשית ז, כג).

באמצעות דמותו של משה היושב מול נחש הנחושת מציב כביכול טרנר את התחליף. משה מייצג את היכולת של האדם לשנות את גזרת האל באמצעות כוח האמונה והתפילה. "וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים" (ראש השנה, ג, ח).

*

שלוש היצירות החשובות שהצגתי מתארות את המבול מזוויות מבט לא מוכרות למי שאמון על המקורות המסורתיים. מיכלאנג'לו מציג את הסבל האנושי של הנידונים לכליה. הוא אמנם משתמש בסבל הזה כתמרור אזהרה מפני השחתה מוסרית, אך מישיר מבט אל ייסורי החוטאים. בכך הוא מעורר את חמלת הצופים. קנדינסקי רוצה לגרום לצופה לחוות את תחושת הטובעים במבול, ולחוש את החרדה מפני "קץ העולם". הטובעים בעיניו הם כולנו, החוטאים וישרי הדרך כאחד. טרנר יוצר חיבור מפתיע בין דמותו של משה לסיפור ההצלה של נוח מהמבול, חיבור שיש לו הד בתורת הנסתר. משה של טרנר יושב בעין הסערה, במרכזה של צורה עגולה ענקית המסמלת את עין האדם או את עינו הפקוחה תמיד של האל. "לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ […] אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ. אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים“ (תהלים קכד, ב־ה). /=

מקורות ביבליוגרפיים, הרחבה של מאמר זה ומאמרים נוספים ניתן למצוא בבלוג "אמנות כפרשנות"

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014