לא הפסיק לחפש| אפרת ביגמן

הרב אורי זומר גדל בקיבוץ נאות מרדכי, חי בקומונה בודהיסטית, עבר לישיבת "אור שמח" ונפגש עם הרצי"ה קוק. מאוחר יותר היה למחנך נערץ בישיבה התיכונית בחיספין. קטעים מתוך ראיון שנערך עמו על חזרה בתשובה, פו הדוב ועבודת האדמה. שנה לפטירתו

 הרב אורי זומר נולד בקיבוץ נאות מרדכי בשנת 1948 למרגלית ושמעון זומר, חלוצים ניצולי שואה. בשנות ילדותו בקיבוץ החל להיפתח לכל עניין שברוח בסקרנות ובעקשנות אך בניגוד להלך הרוח הקיבוצי שדגל בעולם רוחני חדש, אורי חש תמיד שקיים עולם רוח שמעבר לקיבוציות ומעבר לישראליות החדשה. בחיפושיו הרוחניים הגיע לדתות שונות ובשלב מסוים נפגש ביהדות. הוא עלה לירושלים ופגש בה בתורת הרב קוק. כך כתב עליה ביומנו: "התורה השמחה, התורה שמתייחסת אל רצונותיי לא ככלי שצריך להתגבר עליו, אלא נותנת לעולם הפנימי שלי מקום. מקום של יוצר". הוא הבין שזה מה שחיפש. תורה שתהיה גבוה מעל גבוה ובכל אופן שלו, כאדם, יהיה מקום לא רק של מבצע אלא של יוצר.

תפיסה זו השפיעה על דרכו החינוכית כמדריך חבורות רחוב בירושלים ובעיקר בעבודתו מרובת השנים כמחנך בישיבה התיכונית בחיספין. הוא חי במושב נוב שבגולן, עבד את האדמה ונמשך לחוצפה הבוטה של הנוער, משום שהרגיש בתוכה בבית יותר מבכל שיחת סלון עם מבוגרים. הוא ראה את פנימיות התלמיד דרך כל השכבות ובעיקר האמין שהתלמיד הוא לא מישהו שיש ליישר את אורחותיו אלא אדם במלוא מובן המילה; שתפקיד המחנך הוא לעזור לו לגלות את האדם שבו ובאופן זה הוא יוכל לקבל את התורה.

הוא כמה לנבואה ולרוח הקודש ועם השנים גילה את עולם החסידות והקבלה, וחש שעבורו זוהי הדרך התורנית והחינוכית לשלב את התורות העמוקות והגבוהות עם עבודת נפש ועבודת מידות אנושית ביותר.

בשנים האחרונות העביר את תורתו החינוכית בסמינרים למורים ובשנתו האחרונה אף ניהל את המכינה הקדם־צבאית בקיבוץ בית רימון מתוך אותה רוח ואמונה.

הרב אורי נפטר במפתיע לפני כשנה, בו' במרחשוון תשע"ד, והוא אך בן שישים וארבע. הוא הותיר אחריו את שולמית אשתו, את שמונת ילדיו, את נכדיו ואת תלמידיו הרבים עם הצורך למצוא את האמונה בכוחותיהם בעצמם.

כאן מובאים דברים מתוך ריאיון שערכתי עם הרב אורי בביתו לפני כשבע שנים, במסגרת עבודת התיזה שלי שעסקה בסיפורי חזרה בתשובה אל הציונות הדתית.

IL2X5222

חיפוש האמת שבחיים

מהי חזרה בתשובה עבורך?

"כשאומרים 'חזרה בתשובה' מיד חושבים על כיפה ועל עוד כל מיני דברים מוזרים כאלה, אבל אם מדברים על חזרה בתשובה כעל כמיהה לקשר עם ריבונו של עולם, בשבילי חזרה בתשובה הייתה חיפוש משמעותי אחר משמעות החיים. קראתי לזה 'חיפוש האמת שבחיים'. אז כשחייתי בקומונה של זן בודהיזם זה היה חלק מהחזרה בתשובה, כשעבדתי בחקלאות זה היה חלק מהחזרה בתשובה, כשחייתי לבד זמן קצר בהרי אילת זה היה חלק מהחזרה בתשובה.

"החיפוש מלווה אותי מגיל מאוד צעיר. אני חי בגיל שמונה עשרה בקיבוץ, הולך ושואל אנשים 'למה אתם חיים?', 'למה אתם לומדים?', מחפש משמעות לחיים מעבר לקיום הביולוגי, הפיזי, הפשוט. אני רואה בזה חלק ממהלך של תשובה שהוא הרבה יותר מוקדם. אולי הגעתי לעבודה בחינוך מתוך זה שהמהות של החיים צריכה להיות ערכית, ומשום מה התברר לי שהחיים שלי בעצם צריכים להיות קשורים בנתינה לאחרים. זה לא משהו דתי, אבל זה כן קשור לתשובה.

"אני זוכר את עצמי על שפת הים באילת. בניתי לי שם איזה צריף, חייתי לבד. זה היה פשוט כיף לא נורמלי. עבדתי כשהיה חסר לי כסף, כשהיה לי כסף הלכתי לים, וזהו. לילה אחד אני שוכב, מעליי כוכבים, ליד הצריף שלי, בחוץ. אני חושב שקיבלתי הכול, ומה נתתי? הגעתי לחשבון שלא נתתי כמעט כלום. קיבלתי הכול, ולא נתתי שום דבר. הגעתי לזה שראוי שאני אתן גם לאחרים. התחיל אצלי מהלך של 'איך אני יכול להוסיף טוב בעולם?'. וגם זה סוג של חזרה בתשובה.

"נקודה שנייה מאוד משמעותית הייתה כשעבדתי בגיזום בקיבוץ שבו גדלתי – נאות מרדכי. גיזום של מטעי תפוחים ואגסים. גיזום לא נשמע כמו משהו שיכול להיות קשור לחזרה בתשובה. גיזום נשמע כמו משהו שצריך לקחת מסור, מזמרה, ולחתוך ענפים של עצים. אבל תוך כדי עבודה התברר לי לחלוטין שאני מחפש את בעל הבית של העולם. ברור לי לגמרי שכשאני עובד בגיזום אני לא יוצר כוחות צמיחה של העץ או מאתר אותם, אלא מנתב אותם. אני לא אחראי למה שיקרה איתם.

"כל שנה לפני הגיזום עשיתי סיור בין המטעים כדי לראות איך גוזמים. כי אתה יודע איך גוזמים, אבל אתה לא יודע איך העץ יגיב. הגיזום הפך להיות החלק שבו אני שותף עם ריבונו של עולם בתוך הטבע, מתוך הבנה עצומה שהוא בעל הבית. זה בהחלט עורר אותי לנסות לתהות מה עומד מאחורי זה? היה ברור לי לגמרי שהכוח של הטבע הוא מעבר לכוח של האדם, והתחלתי לחפש מה המקום שלי בתוך העסק הזה, איך אני צריך להתנהג נכון יותר ביחס לטבע. הגעתי דרך זה גם לצמחונות ולדברים אחרים, אבל הרעיון הוא שאני לא רק מושפע מהטבע, אלא אני חלק ממנו, והוא גם מחייב אותי. זה לא החזרה בתשובה הקלאסית, אבל מבחינתי זה בהחלט מהלך של איש שמחפש תשובות רוחניות בעולם, כשבאיזשהו מקום אני מוצא אותן דרך עולם התורה. זאת נקודה מאוד משמעותית.

"הרי אנחנו לא מגדלים תפוחים, הם גדלים מעצמם. אנחנו, לכל היותר, מנתבים את טבע הצמיחה שלהם לכיוונים שיביאו לנו תועלת. אבל מה הוא כוח הצמיחה האדיר הזה שמחיה את כולנו, העצים והאנשים, העשבים והחיות? מהו כוח החיים הזה. ומהו המוות? יש בי הערצה עצומה לעצים, לכוח החיים שלהם, ליציבות שלהם. הם אינם תלויים בנו, כמעט נכון לומר שאנחנו תלויים בהם!"

כמה לנבואה ולרוח הקודש. הרב אורי ושולמית זומר ביום חתונתם ב אדיבות המשפחה

כמה לנבואה ולרוח הקודש. הרב אורי ושולמית זומר ביום חתונתם ב
אדיבות המשפחה

שומר על הילדות

אבל איך הנקודות האלה התחברו לקיום אורח חיים דתי?

"זה לא ממש נגמר. הנטייה הראשונית היא להיכנס לעולם של תורה, לעזוב את הכול ולהשתעבד לעולם של תורה, כי זה מרתק ומלהיב ומרגש, זה כמו מפגש עם גודל ועוצמה שלא הכרתי.

"אך המאבק היותר מורכב היה לחזור אל הנקודות הפנימיות שלי: אל זרימת הירדן, אל העצים, אל היופי שאיתו גדלתי, להכניס פנימה את הזן בודהיזם שאספתי בדרכי, לתוך עולם של חיות, זה לא דבר שנגמר. זה דבר שגם היום אני חי איתו, גם היום אני צריך להתמודד איתו. היום אני פחות מוכן לוותר מאשר כשהייתי צעיר יותר. היום יותר חשוב לי לשמור על הדברים שהבאתי איתי מילדותי, מבגרותי, מגיל צעיר יותר, כי הם מהותיים.

"למשל, ספרי הילדים שתמיד אהבתי. בתקופה מסוימת לא היה לי זמן בשבילם, אבל אחר כך חזרתי אליהם באהבה רבה. לא רק שאין סתירה, אלא זה דברים שמזינים אחד את השני, דברים שמכשירים אחד את השני. לקרוא את פו הדוב, זה סוג של עבודה שמאוד מתאימה, לא זהה, לא מקבילה, אבל מתאימה לעבודה שרבי נחמן מברסלב נתן. היא אחרת, אבל היא משלימה אותו. אהבת הטבע היא כל כך דומה לעבודת השם שניסו הרבה פעמים בחסידות לפתח אותה. היא לא נולדה מתוך חסידות, היא משלימה את הדברים שהחסידות פיתחה אותם. כלומר, חזרתי אל כל הדברים שהבאתי איתי, ואני חושב שהיום בעקבות לימוד התורה המעמיק הם נראים אחרת. הם לא נעלמו או התגמדו, אבל הם קיבלו הרבה יותר היקף, הרבה יותר מגע".

כשאתה מביט לאחור, מה אתה רואה שהשתנה בך בעקבות החזרה בתשובה?

"מה השתנה בי? אני חי נכון יותר ומכוון יותר אל האמת, וממוקד יותר בדברים הנכונים, עבדתי בחינוך קודם, ואני עובד בחינוך עכשיו… מה עוד השתנה? תרבות הדיבור בהחלט, לטובה. אדם שמתבגר אומר דברים בצורה יותר כוללת, לא רק בעקבות העולם של התורה, גם בעקבות חשבון יותר מדויק של כל דבר: מה אני אוכל, מה אני אומר, מה אני לא אוכל, מה אני לא אומר. יותר מדויק, יותר מדוקדק".

מתקרב אל הפשטות

הזכרת מקודם את פו הדוב. מה מצאת בו?

"עוד על שפת הירדן, בקיבוץ שבו נולדתי, ליווה אותי פו הדוב. הפשטות, התמימות, הענווה האדירה שהוא מלמד אותי כל פעם מחדש, משולבות בהומור דק וחביב, מן הסוג שלא נושך אלא מעביר בך זרם של נעימות ופשטות. בעיקר הוא מחזיר אותי כל פעם מחדש אל אמיתות החיים היסודיות, הראשוניות.

"שנים רבות מאוחר יותר נפגשתי עם ר' נחמן מברסלב. עם העוצמות שהוא משדר, אשר באות עם תביעות אדירות שהאדם תובע מעצמו, כאשר הפשטות והתמימות מהוות נדבך מרכזי, יסוד שעליו מושתת בניין האמונה של ר' נחמן.

"אך בעוד פשטותו ותמימותו של פו באות מתוך מוח שכולו צמר גפן (מה שמקשה מאוד על חשיבה כלשהי…), הרי שאצל ר' נחמן הפשטות היא תוצאה של עבודה שיטתית, שבה האדם מתקרב אל הפשטות תוך השלת דרכי החשיבה הרגילות, והפנמה של כלי התייחסות חדשים לעולם האמוני שלו. פשטות ותמימות במקום חקירה ובירור. רבים יראו חילול הקודש בהשוואה בין פו הדוב לר' נחמן, אבל אני יודע שאפשר ללכת יד ביד עם פו הדוב, ובאותה עת עצמה להישאר עם עוצמת זעקתו השותקת של ר' נחמן".

הייתה תקופה שחשבת להצטרף לזרם החרדי?

"כן. כשהתחלתי ללמוד תורה. קראתי לזה יהדות, עוד לא ידעתי לקרוא לזה תורה. התחלתי ברצינות ללמוד ב'אור שמח' בירושלים. שם נפגשתי עם עולם התורה באמת בצורה מאוד יפה ומעניינת, והתחלתי לחפש את דרכי בתוך עולם התורה. אבל זה היה חסר לי מאוד, כי העולם שם מאוד חכם, מאוד שכלי, מאוד מסודר. הייתה חסרה לי החיות, הטבעיות, השמחה, האהבה. לאחר חודש או שניים הכרתי את הרב צבי יהודה ואת הגישה של הרב קוק, שלוקחים את אהבת החיים של האדם כחלק מרכזי".

ומאוחר יותר נפגשת בחסידות?

"אמת. מהרגע שבו 'גיליתי' את 'מי השילוח' התברר לי כי מצאתי חבר. אמנם פער השנים והמדרגה הרוחנית עדיין קיימים, אבל מצאתי חבר ללבטים. מצאתי מישהו שרוצה את עולם התורה, כמֵה לקשר עם ריבונו של עולם, ולא מוכן לוותר כהוא זה על תביעת החוויה האישית. הילכו כל אלה יחדיו? העולם האמוני והעולם הדתי מנהלים ביניהם דיאלוג. לעתים מודע עד כדי צרחנות, לעתים כמעט לא נוגע, ואף על פי כן – דיאלוג".

בלי התייחסות לעם

איך השפיעה עליך העובדה ששולה, אשתך, הייתה שותפה לדרך החזרה בתשובה שלך?

"מתוך זה שהערכתי אותה מאוד היה חשוב לי מה היא אומרת, אבל הדרך הייתה שונה לחלוטין. שולה הייתה מאוד קשורה לעם ישראל מאז ומעולם, גם בתוך קיבוץ נאות מרדכי. אני ממש לא. אצלנו בבית הנושא לא היה כמעט נושא. אני הגעתי לתוך עולם התורה מתוך חיפוש קשר אל ריבונו של עולם, רק מתוך חיפוש קשר אליו. בכלל לא ידעתי שיש אלוהים לאומי קטן… בכלל לא חיפשתי אותו. חיפשתי את האוניברסלי לחלוטין. לא הייתה לי שום התייחסות לעם שלי, ומכאן גם לא לתורה. כל הדברים האלה היו פשוט זרים לי לחלוטין. אחת כמו שולה השפיעה על זה שאמרתי – שווה ללמוד את זה, שווה להשקיע בזה. ברור שהיא לקחה הימור גדול מאוד, היא לא ידעה מה יצא ממני".

שיתפת אותה בדרך שאתה עובר?

"בכלל לא הייתה הווה אמינא אחרת. זה לא ששיתפתי אותה, אנחנו חיים ביחד, זהו. היה ברור לנו שאם אנחנו חיים יחד אנחנו עושים את החיים שלנו למשהו אחד. כן מסכימים, לא מסכימים, זו בכלל לא הייתה השאלה".

איך המשפחה שלך התייחסה לתהליך שעברת, לחיפוש שלך עוד כנער?

"זה היה מאוד מורכב. הם הכירו אותי, גם כנער, כאדם שמחפש. שעושה כל מיני שטויות משוגעות. פעם אחת חייתי לבד בהרים, ככה. כל מיני דברים כאלה שאנשים שיוצאים מבית טוב לא עושים בדרך כלל.

"בהתחלה הייתה איזו המתנה לראות מתי השיגעון הזה יעבור ויחליף אותו שיגעון אחר. ההורים שלי היו מאוד סובלניים, והיו מוכנים לסבול גם את זה. כשהם ראו שזה לא עובר – אמא שלי הייתה מאוד פטליסטית. 'זה מה שיש, ועם זה נתמודד, נסתדר. אתה רוצה כלים כשרים? בסדר, נסדר לך ארון כזה בבית. אתה רוצה שנארגן לך בשבת דירה משלך? בסדר, תהיה לך דירה משלך'. מצד אחד פטליסטית, ומצד שני עם הכרה מאוד חשובה בצורך לשמור על היחד המשפחתי. שום ויכוחים על הקשר המשפחתי, האם כן או לא נישאר ביחד. שום דבר. מובן מאליו שהקשר האישי והמשפחתי יישאר חזק מאוד. ככה זה היה כל השנים, כי הקשר המשפחתי הוא הרבה מעבר לתפיסות עולם ולגישות ודברים כאלה.

"אבא שלי נהרג בתאונת דרכים, הוא היה בן 55 בערך. קצת לפני מותו הוא התחיל לבוא איתי לשיעורים, הוא התחיל להתעניין. אני לא יודע אם הוא דיבר על חזרה בתשובה, אלא אני הייתי שם והוא רצה לראות, אז הוא רצה להכיר את העולם שלי".

המאבק על הכיפה

תיארת את השלב של החשיבה, ההתלבטות, מתי כל זה תורגם לאורח חיים?

"זה תהליך מעניין, עבור שולה היה אפילו קצת מתיש… יש אנשים שטוענים שאני עקשן. בפועל, מה שקרה זה שלמדתי ב'אור שמח', שזו ישיבה חרדית, אבל לא הייתי בטוח שאני ממש רוצה לקיים מצוות. לא הייתי בטוח שהן מתאימות. אז כשהייתי שם הכיפה הייתה על הראש, וכשיצאתי משם הכיפה הייתה בכיס. המון זמן, חודשים, לא קיימתי מצוות. למשל מצוות ציצית. אמרתי לעצמי: 'אז מה אם כולם לובשים ציצית, אני לא עושה מה שכולם עושים'. התחלתי ללמוד על מצוות ציצית, והיה שלב שבו אמרתי לעצמי, אוקיי, מצוות ציצית. לא הייתה לי ציצית בבית, אז קניתי ציצית והשארתי אותה בארון. לא לבשתי אותה. למה? כי אני לא לגמרי בטוח שאני שלם עם המצווה הזאת. לאט לאט. אני לא ממהר לשום מקום. לקח לי המון המון זמן, ואז באיזשהו שלב הגעתי למסקנה שזה נכון לעשות את זה, זה מהתורה, אז הלכתי עם ציצית.

"והכיפה? זה רק מנהג. הלכתי בלי כיפה. עם ציצית, בלי כיפה. הכיפה הייתה איתי בכיס, עם כל הכבוד. כך, לאט לאט, לקחתי דבר, למדתי אותו, ביררתי אותו, איפה אני ביחס אליו, תוך כדי זה שאשתי יוצאת מדעתה… מסלול מאוד איטי, זהיר, להכניס את הרגל לתוך המים, להרגיש שאני רוצה לשחות בתוך המים, קצת דאורייתא, לפעמים דרבנן, מנהגים ודאי שלא… ככה. מזל שהרב שלי היה מוכן לקבל את כל השיגעונות שלי. אני מסתכל על זה לאחור, לא היה שום שיגעון שלי שהוא לא היה מוכן לעמוד בו.

"באיזשהו שלב, אם הייתי לומד אצלו הייתי שם כיפה, והוא היה אומר לי: 'אתה לא צריך לשים כיפה בשבילי'. אמרתי לעצמי – רגע, כשאני בא אליו אני לא רוצה לבוא בלי כיפה, זה מסתדר לי עם הציצית, כי זה מצווה דאורייתא, ובלי כיפה זה כבר ליצנות, זה לא רציני. אם אתה רוצה תעשה את זה, ואם אתה לא רוצה אל תעשה את זה. אבל לתפוס איזה נישה קטנה, ללכת עם ציצית ולא ללכת עם כיפה זה להיתפס לדברים קטנוניים. אני זוכר את ההחלטה הזו, שאני לא ממש שלם עם הכיפה, אבל אני גם לא ממש שלם עם הליכה בלי כיפה. מאבק בין שניהם".

איזה קשר אתה מרגיש שיש לך היום אל העולם החילוני שבאת ממנו?

"צריך להבדיל בין קשר עם אנשים חילונים לבין העולם החילוני. ביחס לאנשים חילונים אני לא בסדר, אין לי מספיק זמן. אני עמוס נורא. אבל בקשר למה שנקרא 'העולם החילוני' – הספרות, הטבע, היצירתיות, העולם הזה קיים אצלי, אני לא נפרד ממנו או מתנתק. העולם החילוני הוא חלק ממני ואני חלק ממנו, לא כעולם חילוני אלא כחיים. תרבות הפנאי שלי לא כוללת בזבוז זמן. היא כוללת ניצול זמן. אני יכול ללמוד, אני יכול לקרוא, אני אוהב מאוד ציורים, אני יכול ללכת לתערוכות, אני יכול לשמוע מוסיקה, אבל זה לא חילוני, זה מוסיקה, זה ציורים, זה אמנות. זה לא חילוני, מה חילוני בזה?".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוקטובר 2014, ב-גיליון נח תשע"ה - 898 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. איש גדול איש יקר כמה אתה חסר לנו.
    געגוע ממש עמוק לאמת לחיבוק הגדול להומור ..

להגיב על תלמיד מהעבר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: