קריאה מדויקת בתורה ובנביאים מלמדת כי חזון היהדות הוא אוניברסלי ומטרתו להביא ברכה לכלל האנושות. להיות ציוני דתי משמעו לקדם את השיח הזה

מהותה של הציונות הדתית היא נבואת אחרית הימים. כיהודי דתי, נבואות אלו הן החזון שלהגשמתו אני מייחל, ואני מאמין בהשגחה האלוהית המכוונת את המציאות לקראת התממשותן. כיהודי ציוני, אני מאמין שעל האדם מוטלת האחריות להיות שותף פעיל במימוש הנבואות במציאות.

תקופתנו, תקופת חורבן ותקומה, היא המשמעותית ביותר בתולדות עם ישראל מאז תקופת התנ"ך: בה מתגשמות הנבואות על קיבוץ גליות ושיבת ציון. אלא שבד בבד עם המשך ביסוס יסודות אלו של קיבוץ הגלויות ושיבת ציון, עלינו לשאול מהו המשך הדרך לגאולה המלאה. כמענה על כך יש שמדגישים את מרכזיותם של הר הבית והמקדש. אחרים, בעקבות הביקורת החברתית של הנביאים האחרונים, סבורים שהצעד הבא הוא כינונה של חברה המושתתת על צדק. מזווית אחרת, גם בהתעסקות הגוברת של החברה הישראלית ברוחניות יש ממדים של שיבה למאפייני החוויה הדתית של ימי התנ"ך, מאפיינים שהנביאים ניבאו שנשוב אליהם.

ממד נוסף של אחרית הימים הוא החזון המרהיב של אחווה בין העמים. כמו בשאר הממדים, גם כאן עלינו להאמין שאנחנו צריכים לפעול באופן אקטיבי למימושו של החזון. ריפוי היחסים בין ישראל והעמים חיוני גם להגשמה המלאה של החזון בשאר הנושאים שהזכרתי. כך, לדוגמה, החזון על המקדש השלישי הוא שהמקדש יהיה "בית תפילה לכל העמים", מצב שנוכל להגיע אליו רק עם ריפוי היחסים בין ישראל לעמים. הכמיהה לאחווה בתוך כלל האנושות מאזנת את הבשורות הלאומיות מחד והרוחניות מאידך, אשר יכולות להגיע לידי עיוותים אם הן מנותקות מהאנושיות הפשוטה.

על מנת להבין את מקומו המיוחד של עם ישראל בתהליך המגיע לגאולה השלמה, ולהתגשמות חזון אחרית הימים, צריך לחזור דווקא לראשית הימים.

יונה לומד כי ליהודי יש אכפתיות לעולם כולו. מתוך תנ"ך קניקוט המאה ה־15

עולם אחד

אומרים בשם הרב צבי יהודה קוק שבחינוך ילדים יש להתחיל לא מתחילת התורה – פרשת בראשית – אלא דווקא מפרשת לך לך העוסקת בבחירתו של עם ישראל. יש היגיון בכך שבהתפתחות של ילדים יש להתחיל קודם בעיצוב הזהות הלאומית, וכך לפתח את ההזדהות עם המעגל הקרוב יותר, לפני שמפתחים את הזהות האוניברסלית הרחבה יותר. אולם דבריו של הרב צבי יהודה, וההיגיון שבהם, רק מחדדים את העובדה שהתורה לא התחילה בפרשת לך לך אלא דווקא בפרשת בראשית; לא בסיפור היווצרות עם ישראל אלא דווקא בסיפור בריאת האדם. התורה מלמדת שכמו שאלוהים הוא אחד, האדם שנברא בצלמו נברא יחידי. באחדות שבחזון אחרית הימים, אם כן, יש למעשה חזרה למציאות הבראשיתית של האנושות.

יחד עם זאת, על אף החזרה למציאות האחדותית של האנושות (ובניגוד לשיר של ג'ון לנון "דמיין"), במצב האחווה העתידי ימשיכו העמים לשמור על זהותם הלאומית. הפיצול של האנושות לעמים שונים, שעליו מסופר בסיפור מגדל בבל, נעשה מתוך רצון ה' שיהיו עמים רבים (ראו פרשנותו של הרשב"ם שם).

החיבור בין שני הפנים הללו של האנושות – הפן המאחד והפן המייחד – עולה במשנה בסנהדרין (ד,ה) בתשובות השונות לשאלה למה נברא האדם יחידי. תשובה אחת היא שהעובדה שיש אב אחד לכולם תיצור שלום בעולם, אך תשובה אחרת היא שהדבר מראה את גדולתו של הקב"ה: מהאדם האחד שברא, האדם הראשון, יצאו אנשים רבים, שאף אחד מהם לא דומה לחברו. המשנה מסיקה מכך שמכיוון שכל אדם הוא ייחודי, כל אדם יכול לומר "בשבילי נברא בעולם". כמו בשיר "אתה פלא" של חוה אלברשטיין, הייחודיות מעניקה לכל אחד משמעות סגולית.

יתרה מכך, הדבר מתרחב גם להבדלים בין הלאומים: ספר בראשית מקדיש מקום נרחב לצאצאים של עמים אחרים ולהתפשטותם בעולם, דבר המדגיש את העובדה שיש מקום לכל אחד מהם כלאום.

ומכאן לבחירת ישראל. קריאה מדויקת של סיפור התורה מלמדת שהבחירה באבות לא נועדה להזניח את האנושות אלא להביא לה ברכה, וכפי שכתוב אצל כל אחד משלושת האבות. לאברהם נאמר "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָֽה" (בראשית יד, ג), ליצחק נאמר "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית כו, ד) וליעקב נאמר "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יד). המסר העולה מספר בראשית הוא שהסיפור הגדול הוא הסיפור של האנושות כולה, ולישראל תפקיד מיוחד בתוך הסיפור הזה.

בתקופת התנ"ך ייעוד זה בא לידי ביטוי כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים, אנו מוצאים אזהרות רבות של אמפתיה ודאגה לגר, כאשר בפשט הדברים מדובר על גר תושב. כלפי חוץ, אנו רואים שכבר למקדש הראשון ניתנה משמעות אוניברסלית. בתפילתו של שלמה המלך בחנוכת המקדש, שלמה רואה במקדש חיבור בין שמים וארץ, ובחיבור זה משתתף גם הנכרי: "אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ… וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה". בכך מבטא שלמה המלך גם את הכמיהה שעמים אחרים ידעו וייראו את ה': "יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (מל"א ח, מא־מג).

אדישותם של ישראל כלפי עמים אחרים היא העומדת במוקדו של ספר יונה. יונה הנביא מנסה לברוח משליחותו עבור עם אחר. לדעת רש"י השיקול היה שאם הגויים יקשיבו לנביא, הדבר יקרין באופן שלילי על ישראל שלא הקשיבו לנביאים. כלומר, יונה הנביא סבר שהשיקול הקובע הוא "מה טוב ליהודים" ואילו המסר של הספר הוא שהשאלה צריכה להיות "מה טוב לאלוהים" – לאלוהים אכפת מכלל האנושות, כפי שהוא מלמד את יונה באמצעות סיפור על צמח, הקיקיון. יונה מצטער על כך שהצמח מתייבש למרות שלא השקיע בו דבר, וממילא עליו להבין ביחס להקב"ה: "וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (יונה ד, יא).

מתוך כך, הנבואות של אחרית הימים על אחווה אנושית וייעוד ישראל להיות לאור גויים (ישעיהו מב, ו) הן המשך הרצף של נרטיב התורה מתחילתה.

ברכת הגלובליזציה

פעם, חזון זה, המעוגן ביסוד התורה, היה נראה רחוק מאוד, הרחק מהישג ידו של האדם המאמין. קשה לדמיין איך יכול היה יהודי בשטייטל לשאוף לחיבור כלשהו בינו לבין שכניו הלא יהודים, שאותם לא הכיר לעומק כלל (ויחס זה היה הדדי). שני שינויים מהותיים במאה השנים האחרונות הכשירו את הקרקע לפעול לקראת מימוש חזון התורה על האחווה בין עם ישראל לעולם: שינוי בתודעה ושינוי בטכנולוגיה.

כבר לפני מאה שנה הגדיר הרב אברהם יצחק הכהן קוק (אורות הקודש ב עמ' תקלט–תקמ) את השינויים החברתיים שהתחוללו בעולם החדש כבשורה של ממש. הראי"ה עמד על כך שמתרחש שינוי תודעתי באופן שבו עמים רבים תופסים את מקומם ואת סיפורם, ורואים אותם כחלק מסיפור כלל־אנושי רחב. לדבריו, בעבר "כל עדה וקהילה היתה סגורה בתחומה, על כל יחיד לא פעלה בגלוי כי אם הסביבה הקרובה שלו, ובתומו חשב כן כל יחיד וכל צבור, שהעולם הגדול הוא רק סביבתו הרוחנית והגשמית". לעומת זאת "יחידי הסגולה בעלי הדעה הגדולה ידעו מעולם את סוד האחדות הרוחנית, ידעו שרוח האדם רוח כללי הוא". לעומת זאת, בעידן החדש "ההכרה החברתית נסבה ונתרחבה, כל יחיד מרגיש שהנהו לא בודד ולא סגור בתחום מיוחד לגמרי, שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות".

אולם שינוי התודעה לבד לא הספיק. כדי לממש את שינוי התודעה במציאות, התודעה החדשה הייתה זקוקה לטכנולוגיה שתשלים אותה. נדרשה טכנולוגיה שתאפשר מפגש ואינטראקציה בין אנשים, חרף המרחק הגיאוגרפי ביניהם. מציאות כזו יכולה להיות קללה או ברכה; להביא לאבדן הזהות העצמית; ליצור מכנה משותף נמוך בין אנשים; אך מציאות זו יכולה גם לאפשר את שיתוף הטוב מכל אחד, וליצור אחווה גדולה בהיקפים שלא ניתן היה לדמיין בעבר. כיום, הטכנולוגיה, ובייחוד בתחום המדיה והתקשורת, מאפשרת מימוש של התודעה החדשה ומאפשרת ליחיד המרגיש "שהוא פועל ומתפעל מהמון חוגים רבים ורחבים, מסביבות שונות וגם זרות", להוציא מן הכוח אל הפועל את תחושתו. היחיד יכול ליצור שיח עם העולם סביבו, ללמוד וללמד.

 הטכנולוגיה החדשה דרמטית עוד יותר היום, לאחר חזרתו של עם ישראל לארצו. הנצי"ב סבור שעל מנת שעם ישראל יהיה אור לגויים, הכרחי שיפוזר בין האומות בגלות. הנצי"ב כותב: "ועיקר סיבה זו שיהא רוב חיותנו בגלות, דהקב“ה גילה לאברהם אשר נוצרו בניו להיות לאור גויים, וזה אי אפשר רק כשהם מפוזרים בגלות“ (העמק דבר לבראשית מז, כח). אנו לומדים מהנצי“ב שכדי שבניו של אברהם יוכלו להיות לאור גויים, הם צריכים להיות במפגש עם האומות – ובעולם שהנצי“ב הכיר, הדבר דרש לצאת לגלות ולשבת בין העמים.

אך בימינו עם ישראל חזר לארצו, ואנו מחפשים להציע ברכה חדשה לעולם; לא ברכה של יחידים, אלא ברכה של עם. הטכנולוגיה מאפשרת מפגש בין ישראל לעמים מבלי להיות בגלות, מפוזרים בין האומות. לראשונה, עם ישראל יכול לשבת על אדמתו וליצור ברכה של עם, ובו בזמן לקיים מפגש עם העולם ולהציע לו את ברכתו. לראשונה, חזון אחרית הימים האוניברסלי מתחבר יחד עם בחירתו של אברהם, הפרטיקולרית, על מנת שיתברכו בבניו של אברהם כל משפחות האדמה. אנו עדים להשגחה האלוהית, שזימנה לתקופה שבה המפגש הישיר בין עם ישראל לעמים נותק, בעקבות הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות, את הטכנולוגיה שתאפשר מפגש ישיר בדרכים אחרות.

עיניים נשואות לישראל

לעומת הדברים השזורים בכל התורה על האחווה האמורה לשרור בעולם, המציאות היום נראית מאכזבת. ישראל מככבת לא פעם בסקרים בינלאומיים הבודקים איזו מדינות "משפיעות לרעה על העולם", ונראה שאנו רחוקים מאוד מהחזון האוניברסלי ולכאורה אין טעם לעסוק בו.

אך לא היא. ראשית יש לדעת שגם שאר ההיבטים של חזון אחרית הימים נראו רחוקים פעם. מי היה מאמין שעם ישראל יחזור לארצו ויבנה מדינה ריבונית, לפני שהדבר יצא לפועל? מי היה מאמין שבמדינת ישראל יֵשבו כשישה מיליון יהודים, שנקבצו מכל הגלויות? ובכל זאת, כולנו מסכימים שנכון היה לפעול למימוש חזונות אלה, אף שנראו רחוקים.

שנית, אין רק שנאה לישראל בעולם אלא גם אהבה, והרבה. צלקות העבר יוצרות לעתים קושי לראות זאת. ישנן יוזמות שונות ברחבי העולם של גויים האוהבים את עם ישראל, מתרגשים משיבת ציון ורוצים בעצמם לתמוך בכך. לצערי לפעמים דווקא המנהיגות הדתית בישראל מובילה בהחלטה לקדש את הניכור כלפיהם.

אבל יותר מכול אני מרגיש שהתשובה היא שהאובססיביות כלפי ישראל היא ביטוי לתחושה מודעת או לא מודעת של האנושות שגורלה קשור לזה של ישראל. אילו היחס אלינו היה לוקה באדישות, הדרך הייתה רחוקה יותר. אך העולם מתמקד באופן אובססיבי בכל הנושאים הקשורים לישראל. לא ניתן להתעלם מן העובדה ששמו של גלעד שליט היה מוכר בכל גופי התקשורת הבינלאומיים, וכאשר הוא שוחרר הדבר דווח בהרחבה בכל רחבי העולם. לשם השוואה, ארה"ב שיחררה לאחרונה חייל שהיה חטוף באפגניסטן. תהליך שחרורו גרם להד חלש מאוד, ושמו אינו מוכר ברחבי העולם בהיקף דומה. קשה להחמיץ את העובדה שהעולם נושא לכאן את עיניו, לעתים לטוב ולעתים לרע, דבר היוצר תחושה שמשהו משמעותי קורה כאן, אצל עם ישראל.

חלק מתלמידיי מעלים כלפי הדברים הללו טענה שהדבר יוצר חזית רחבה מדי. לדבריהם, החזון שעליו אני מדבר עשוי להביא להתפזרות, ונכון יותר להתמקד דווקא בביסוס המעגל הפנימי של אהבת ישראל, ורק בהמשך להתרחב הלאה. לדעתי, לבשורת האחווה בין ישראל לעמים יש חשיבות גדולה גם ביחס למעגל הפנים־ישראלי. בשורה זו חיונית לעידונן ואיזונן של בשורות חשובות אחרות, כדוגמת הלאומיות. חלק גדול מהשסע בחברה הישראלית הוא סביב מציאת האיזון הנכון בין הלאומיות והאוניברסליות. ייצוג והכלה של שני חלקי החזון, הלאומי והאוניברסלי, יכולים ליצור פתח חדש לשיח בין הימין והשמאל ובין הדתי והחילוני, ובכך לעורר חשיבה חדשה על שאלות שהחברה הישראלית תקועה בהן כבר זמן רב.

יתרה מכך, רבים בחברה הישראלית הצמאים לשותפות גורל עם שאר המין האנושי חשים לא פעם שהיהדות חוצצת בינם לבין כלל האנושות. פיתוח הזיקה בין היהדות לבין מה שמתרחש מחוצה לה עשוי להשיב את אותם אנשים אל חיקה של היהדות, בבחינת "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא, טז).

אז מה עושים? מהם הצעדים המעשיים שאפשר לעשות כדי לקרב את חזון האחווה בין ישראל לעמים? מרכיב אחד הוא פיתוח הגותי והלכתי בשאלות יסוד. כך, לדוגמה, בישיבת עתניאל, שבה אני מלמד, הקדשנו מספר חודשים לעיסוק בשאלות אלו במסגרת עיון בסוגיות מצוות בני נוח, ובהגדרת  העבודה הזרה במסכת סנהדרין. במהלך השנה החולפת הייתי בשנת שבתון בישיבה, והקדשתי את השנה בין היתר למפגש מעשי והגותי עם אנשי דת מדתות אחרות. מפגשים אלה חידדו את האפשרויות הטמונות במפגש.

אציג ארבעה נושאים שלדעתי יכולים לתת כיוון שאליו ניתן לשאוף, על מנת לתרגם את חזון האחווה בין ישראל לעמים לשפה עכשווית יותר. על בסיס נושאים אלה ברצוני להציג מצע הגותי ומעשי להתקדמות לקראת מפגש מחודש עם אומות העולם, באופן שלא יבטל את ייחוד ישראל.

1) "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יד), הברכה המוטלת על היהדות להציע לעולם.

2) "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג), הפצת תורה לאומות העולם.

3) "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱ־לֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱ־לֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד (מיכה ד, ה), היחס לדתות השונות בעולם.

4) "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד), השלום.

*

אלפיים שנה אנו מתאבלים על חורבן בתי המקדש. הגמרא אומרת על חורבן בית המקדש "היכל שרוף שרפת" (סנהדרין צו, ב). כלומר, כאשר המקדש נחרב הוא כבר היה חסר תוכן. לא למה שהיה אנחנו כמהים ומתגעגעים אלא למה שצריך להיות. עלינו להציב לנגד עינינו את החזון שאליו אנו רוצים להגיע, ולשאוף לשם. המהר"ל מסביר על מאמר הגמרא "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה" שתח

ושת החוסר מביאה את הנחמה והבניין משום שרק מי שמכיר בחסר יפעל לתקן ולבנות. כך, מי שכואב את הניכור והשנאה בין ישראל והעמים יזכה לראות את האחווה ואת השלום.

הרב יעקב נגן הוא ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014