הלכה ארץ ישראלית | דניאל סגרון

נטייתו להקל, לאחדות פסיקתית, לפורמליזם ולצידוד בהיתר המכירה הפכה את פסיקת הרב עובדיה לפסיקה גאולית

ידועים דברי הגרי‘‘ד סולובייצ‘יק שלפיהם יש לדחות בשתי ידיים כל השפעה חיצונית על ההלכה. לדידו של הגרי‘‘ד, לא ייתכן לומר שסיבות פסיכולוגיות, היסטוריות או תיאולוגיות השפיעו על קביעת הלכה כזו או אחרת.

אך דומה שניתן להבחין בין עבר לעתיד, בין השפעה על יצירת ההלכה לבין הנגזר ממנה. הגרי‘‘ד שלל את התפיסה שייתכן שהשקפה כלשהי הסיטה את האמת ההלכתית והשפיעה על יצירת ההלכה, אך לאחר בירור ההלכה, על פי הכללים המקובלים, לא שמענו איסור לחלץ מאותה הלכה השקפה מסוימת. ניתן בהחלט לגזור מהמסקנה הסופית, מהפסק, מה היא “השקפת ההלכה“, ומכאן לחקור ולברר היכן עומדת השקפה זו ביחס להשקפות אחרות.

משכך, ניתן להצביע על העובדה ש“השקפת ההלכה“ של הרב עובדיה יוסף תואמת את השקפתה וצרכיה של הציונות הדתית. ודוק: אין הכוונה שהשקפה זו הובילה את הרב עובדיה לפסוק את מה שפסק, אלא שלאחר שהרב עובדיה בירר את ההלכה על פי כללי הפסיקה, ניתן לחלץ מהפסקים שלו את השקפתה של ההלכה, ולבחון את התאמתה לצורכי הציונות הדתית.

בשלושה דברים בולטת פסיקתו של הרב עובדיה, שלוש נקודות המבדילות אותו משאר הפוסקים, ובשלושתם ניתן למצוא התאמה להשקפת הציונות הדתית ולצרכיה.

קולא ללא עיוות

ראשית, הנטייה להקל. קשה להתעלם מן העובדה שבחברה החרדית התפתחה תרבות של נטייה לחומרא, גישה של חששות. ההסבר הפשוט לכך הוא שהשפע המערבי צמצם משמעותית את הקושי לקיים את ההלכה, מכיוון שכמעט לכל דבר יש "תחליף כשר", נוצר צורך להחמיר כאידיאל, כדי שתהיה תזכורת תמידית לחובתנו בעולמנו. הצורך הזה, שקיים אצל חברת אברכים סגורה ומסוגרת, לא קיים בציונות הדתית. חשיפתה של הציונות הדתית לעולם החילוני גוררת התמודדות רבה. הן במישור הרעיוני – סיפוק מענה רציני שישמר את המסורת מפני תהיות הנובעות מתפיסות העולם המערבי; הן במישור המעשי – התגברות על האתגרים הרוחניים שהחשיפה לעולם מערבי ופתוח טומנת בחובה.

לכן קיים צורך גדול בציונות הדתית לפסיקה מקִלה יותר מהפסיקה החרדית המקובלת. אך הבעיה בהכרזה שכזו, שצריך “לחפש להקל“, היא החשש שיקומו רבנים שיספקו קולות לא נכונות ולא מספיק מבוססות, קולות הנובעות מהשקפת עולם זרה שמנסה “להסתדר“ עם ההלכה ולא לבדוק מה היא עצמה אומרת. לקונפליקט הזה, בין הצורך להקל ובין החשש ממעבר גבול, קיים רק פתרון מוחלט אחד – שהפוסק המקל לא יסמוך על סברותיו הוא, אלא יתבסס על כל גדולי הפוסקים מכל הדורות. ביסוס מעין זה מנטרל את החשש שהצורך להקל יגרור עיוות הלכתי. ואכן, פלא ההשגחה הוא שהרב עובדיה הוא גם אחד הפוסקים המקלים ביותר בהיסטוריה וגם אחד הפוסקים הבקיאים והמצטטים ביותר בהיסטוריה. דומה אם כך שהשקפתו ההלכתית של הרב עובדיה, להקל מאוד אך תוך הסתמכות על כל הפוסקים, עד האחרון שבהם, עונה על צרכיה של הציונות הדתית.

שנית, השאיפה לאחדות הפסיקה. כידוע, עמדתו של הרב עובדיה היא שארץ ישראל היא מקומו של מרן השולחן ערוך, ולפיכך כל בני ספרד שעלו לארץ ישראל מחויבים מכאן ואילך לנהוג כפי פסקי השולחן ערוך. עמדה זו, שאותה הסיק הרב עובדיה כתוצאה מסקירת משנתם של חכמי ספרד בכל הזמנים ובכל המקומות, נראית תואמת מאוד את השקפתה של הציונות הדתית.

הרב עובדיה מזדהה עם הציונות החילונית בהכרח להשיל מעלינו את עול חרפת פיצול הגלות, אך נפרד ממנה בתוכן שאותו הוא יוצק לאחדות זו. בדיוק כמו שהציונות הדתית שיתפה ומשתפת פעולה עם הציונות החילונית בכל הכרוך בתקומת עם ישראל בארצו, אך נפרדת ממנה כשמפסיקים לדבר על ציונות ומתחילים לדבר על הלכה, על התוכן הרוחני של המדינה. נמצא אם כן שהשקפת ההלכה של הרב עובדיה, הגורסת שבארץ ישראל צריך להתנער מהשבטיות ולהיות קבוצה אחת גדולה ומאוחדת, תואמת את השקפתה של הציונות הדתית שבארץ ישראל תפקידנו להקים את מלכות ישראל מחדש, מלכות שלא תושג אם נייבא את ספיחי הגלות לתוך ארצנו.

ושלישית, הפורמליות. פרופ' מנחם מאוטנר כתב בספרו "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים בבית המשפט העליון" שבית המשפט במדינת ישראל עבר שינוי מעמדה פורמלית, המתמקדת בפרשנות החוק על פי כלליו המקובלים, לעמדה ערכית שעל פיה יש לשיקול דעתו והשקפת עולמו של השופט משקל רב הרבה יותר. בתגובה כתב שר המשפטים לשעבר, פרופ' דניאל פרידמן, שהעמדה הפורמלית משמרת את הישן. היא דואגת לכך שהשקפת עולמו של המחוקק תישמר ולא תהיה כלי משחק בידי השקפת עולמו המשתנית של השופט התורן.

צריך חגורה מרסנת

קשה למצוא עוד פוסק שמשתמש באופן כה תדיר בכללי הפסיקה כמו הרב עובדיה. החל מ"ספק ספיקא" וכלה ב"קבלנו הוראות מרן אפילו כנגד אלף פוסקים", כמעט כל תשובה של הרב עובדיה בנויה על כללים ועקרונות ולא על דעתו האישית. היתרון בגישת פסיקה זו הוא שהיא חסינה מפני השפעות זרות. כשהמוקד הוא הבנתו האישית של הפוסק, ייתכן מצב שבו השקפת עולם שאינה תואמת את ההלכה תשפיע על הפסק יתר על המידה. אך כשהגישה היא פורמלית, מתבססת על כללים מקובלים, מרחב התמרון של הפוסק קטן יותר. משכך, קטן החשש שהשקפת עולם תשפיע יתר על המידה ותשנה את הפסיקה.

אמנם ניתן בהחלט לטעון שדווקא נקודה זו מצביעה על חוסר התאמה בין גישתו ההלכתית של הרב עובדיה לבין הציונות הדתית, מכיוון שהשקפת עולמה של הציונות הדתית אכן צריכה לבוא לידי ביטוי בפסיקה, ובדרך הפורמלית הדבר קשה יותר לביצוע.

אך לי נראה שאדרבה, דווקא בגלל שלציונות הדתית ישנה השקפת עולם מורכבת כלפי העולם המודרני, השקפה המקרינה על שלל נושאים הלכתיים, יש צורך בחגורה מרסנת – צריך איזון מסוים שידאג לכך שפסיקת ההלכה לא תהיה תחום פרוץ שבו כל אחד אומר מה שעולה על רוחו מבלי דין וחשבון מינימלי לפוסקים שקדמו לו. התפיסה הפורמלית של הרב עובדיה, שעל פיה מתבססים על כללים ועל דברי הפוסקים הקדמונים והמאוחרים עד אחרוני האברכים, מהווה חומת מגן מפני החשש ש"ערכי" הפוסק יסיטו את ההלכה מכוונתה המקורית. כמו שכתב פרידמן, הפורמליזם הוא שימור הקיים, ושמרנות שכזו היא הדרך הבטוחה ביותר לפתח את ההלכה ולהתאימה לצורכי הדור מבלי להתרחק יתר על המידה מכוונתה המקורית ומן התפיסה המקובלת בין גדולי הפוסקים.

ואי אפשר שלא להתייחס לסוגיית השמיטה, למרות שהיא איננה עקרון פסיקה אלא הלכה פרטית. מבלי להיכנס לתוככי הוויכוח ההלכתי, נראה שהפתרון היחיד שגם עונה על ערכי הציונות הדתית הנוגדים רכישת יבול נכרי, גם מתאים לכלל ציבור החקלאים וגם מתאים לציבור הרחב הוא ההיתר של הרב עובדיה לסמוך על היתר המכירה גם כיום.

אשר על כן, נראה שתפיסתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף תואמת את השקפתה וצרכיה של הציונות הדתית, ומשכך כדאי לנו לאמץ בחום את הרב כפוסק של הציונות הדתית.

דניאל סגרון הוא אברך בכולל לדיינות "ארץ חמדה" בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוקטובר 2014, ב-גיליון נח תשע"ה - 898 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. דניאל, אתה מקדים את זמנך. בדורנו ישנה עדיין מלחמה על משנתו של הרב זצ"ל, ההלכתית והפוליטית.
    דור אחד יישארו רק ספריו, ורוב עם ישראל ובפרט הציבור הספרדי, יחבק אותו בחום כפוסק ראשי.
    ובינתיים הציבור אינו מפריד בין דעותיו הפוליטיות לבין משנתו ההלכתית המבוססת ומעוגנת במקורות ההלכה.
    יישר כחך.

  2. א. האם נטייה להקל היא לא השקפה כללית על ההלכה שקדמה בראשו של הרב עובדיה לקביעת ההלכות?
    ב. אחדות הפסיקה היא מטא-פסיקה כך שאפשר לקחת אותה בלבד (או לוותר עליה בלבד) בלי להשפיע על שאר ההלכות. אפשר לקחת למשל את פסקי הרב אויערבך, אבל במקום שיש דעת הבית יוסף ללכת אחרי הבית יוסף.
    ג. פורמליזם אינו מספיק כפי שברק ואחרים טענו כל הזמן (ותמיד נחוץ שיקול דעת שיפוטי). וחוץ מזה שלא תמיד אפשר לזהות באמת מהו פורמליזם ומהו שינוי, ראה בדוגמת השמרן הפשטי והשמרן המדרשי של הרב מיכאל אברהם

  3. בס"ד ה' בחשון ע"ה

    כבר עמד הרב פרופ' נריה גוטל, על הקושי להכניס את הגר"ע עובדיה ל'תבניות', וכך הוא כותב:
    'לא פעם אמרתי גדול ומתוחכם הרבה יותר מחוקריו שכתבו עליו עבודות וספרים. חוקריו של הרב עובדיה, אנשי אקדמיה וכל שכן פובליציסטים, הכניסו אותו לתבניות, אך הוא לא "נענה" להם. אמרו עליו שהוא מיקל בפסיקותיו, אך האמת היא שיש לו עשרות פסיקות מחמירות [הרב גוטל מונה כמה מהן במאמרו: 'החומרות של הרב עובדיה', באתר ישיבה']; אמרו עליו שהוא "עדתי" בהכרעותיו, אך האמת היא שבלא מעט הכרעות הוא "כלל ישראלי"; אמרו עליו שעיקר כוחו בבקיאות פנומנלית, אך האמת היא שכוחו הלמדני ניכר בלא מעט מחיבוריו…' (הרב נ' גוטל, 'בעין חינוכית: מה באמת ייחודו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל?', באתר 'מכללת אורות ישראל').

    אולי לא פחות חשובה ממסקנת הרב להלכה – שיטת העבודה שלו. הבירור היסודי שהקדיש לכל שאלה הלכתית שעלתה על שולחנו, בירור שלווה לא אחת בלילות ללא שינה, בהם הפך את הסוגיא לאורכה ולרחבה, תוך מיצוי כל דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים.

    הראש"ל ורבה של ירושלים הגרש"מ עמאר, מתאר את יגיעתו העצומה של הגרע"י בשאלה שהובאה להכרעתו:
    'הרב עובדיה זצ"ל פסק בלי קץ, אבל זו לא היתה פסיקה מתוך קלות ראש. להיפך: יראת החטא שהיתה בו, אין לה דוגמא בעולם. היא גרמה לו ללמוד בכל פעם את הסוגיא מחדש, כדי להיות בטוח שזו אכן הפסיקה. בכל דבר צריך לעיין. הוא ידע את כל ההלכות שבתורה, אבל מעולם לא ויתר לעצמו' (הרב ש' עמאר, 'יראת חטא' 'קרוב אליך', גליון 49, פרשת נח תשע"ה).

    הרב עמאר מביא דוגמא משאלה שהובאה לפני הגרע"י לגבי יציאה לרה"ר ברצועת גומי שבה תלוי מפתח. הגרע"י סבר לכתחילה לאסור על פי דברי השו"ע שאין לצאת בחגורה שתלוי בה מפתח, ולא נטה לקבל את החילוק שהציע הגר"ש עמאר בחגורה המיוחדת לכך. אולם בסופו של דבר הסכים הגרע"י להתיר.

    וכך מתאר הרב עמאר:
    'כעבור כמה ימים נאמר לי שמרן התיר את החגורה המסויימת הזאת. בנו אמר לי: "דע לך ששלושה ימים מרן לא ישן בלילה.. הוא חקר את הסוגיא הזו לאורכה ולרוחבה, הקיף את כל הפוסקים הקיימים בנושא זה, עד שבגיע להכרה"' (שם).

    כשמבררים כל העניין ביסודיות, בהיקף ובעומק – זוכים ומקבלים 'כתפיים רחבות' להכריע בשאלות המתחדשות.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • בפיקה 1, שורה 2:

      'לא פעם אמרתי שהרב עובדיה גדול ומתוחכם הרבה יותר מחוקריו…

    • בשאלת מיזוג מנהגי העדות נחלקו הראי"ה קוק והר עוזיאל זצ"ל. הרב עוזיאל נטה למזג את המנהגים ככל האפשר, בעוד הראי"ה קוק סבר שיש חשיבות לשמור את מנהגי האבות. ראו באמרו של הרב גיל דביר, 'ריבוי המנהגים – ריבוי השלום', באתר 'ישיבת פתח תקוה'.

    • בסוף פיסקה 5:

      … עד שהגיע להכרעה' (שם).

    • לתור ולחפש בפוסקים, ראשונים ואחרונים

      על הדרך הזאת – בירור יסודי בכל שאלה, מתוך דיבוק חברים ועיון בכל ספרי הפוסקים הדנים בסוגיא – גומר את ההלל גם הראש"ל הגאון רבי יצחק נסים זצ"ל:

      'והנה אנן בני בבל מיראי הוראה אנן וידועים למתונין בדין ואין דרכנו להורות על פי סברת הכרס, כאשר נשתבחו רבותינו גדולי המורים שהיו בבגדאד במנהגם הטוב לתור ולחפש בפוסקים ראשונים ואחרונים על עניין קל כבחמור, כידוע. וכאשר יראה המעיין בספרי רבנו הגדול מרן בעל 'זבחי צדק' [רבי עבדאללה סומך], הוא ותלמידיו, כמה הפליאו עצה הגדילו תושיה לחקור ולדרוש בפוסקים על כל הלכה וסעיף מהשו"ע, לברר וללבן הדברים על פי רוב דיעות. וכמו כן עשה תלמידו מרן מוהרי"ח [רבי יוסף חיים] בכל השאלות שבאו לפניו, כאשר יעידון יגידון זאת כל ספריו הרבים בד' חלקי שו"ת 'רב פעלים'.

      כן אנו תלמידי תלמידיהם היינו נוהגים עד עתה, חותרים למצוא דרך המוסכמת לכל הפוסקים בכל הוראותינו. ועיין בבא מציעא דף ל"ג ורש"י שם, דתלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה לפי שיושבים תמיד בבית המדרש יחד ומקשים ומפרקים וכולם לומדים זה מזה, וכן היה מנהגנו עד היום. ותמיד אני משתבח כי ב"ה תהפוכות הזמן לא יכלו להזיזנו מדרכי אבותינו ומנהגם הטוב בהוראה, ובכל השאלות נמלכים אנו זה בזה, נמנים וגומרים, ו"את והב בסופה"'

      (שו"ת 'יין הטוב', ירושלים תשס"ו, חלק ב, סימן יא, עמ' רעא)

      • בסוף פיסקה 2:

        … כאשר יעידון יגידון זאת כל ספריו ותשובותיו הרבים בד' חלקי שו"ת 'רב פעלים'.

        בשורה האחרונה:

        (שו"ת 'יין הטוב', ירושלים תשס"ו, חלק ב, יורה דעה סימן יא, עמ' רעא)

    • לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא

      אף הראי"ה קוק קרא לחבר את לימוד התלמוד עם לימוד הפוסקים ובירור ההלכה. וכך הוא כותב באיגרת לבנו הרצי"ה:
      'בסדר הלימוד ראוי שתשום על ליבך לעבור על הסוגיא הנלמדת בדיוק הראוי, בתחילה על פי רשי ותוס', ואחר כך בהרא"ש והרי"ף ומפרשיו, ואחר כך לעיין בדברי הפוסקים באותו עניין, ברמב"ם ומפרשיו ובדברי השו"ע ומפרשיו. ובעת הלימוד עם הצעירים, להזכיר עד כמה שאפשר, את חילוקי השיטות וענפיהן הראשיים, ומה טוב אם תעבור על ביאורי הגר"א באלה העניינים. ומה טוב אם תתרגל להניח על הכתב את תמצית הסוגיא וחילוקי שיטותיה אפילו בלא חידוש, וקל וחומר כשיזדמן הדבר כאשר אקווה, שיוולדו לך הערות וסברות מחודשות.
      ואם יהיו הצעירים בני קיבול, בטח תרגילם במהלך של רעיון אצילי והרגשת קודש עדינה, ואהבת המדע הרוחני באור תורה ודעת קודש'
      ('לחיזוק דברי תורה (מתוך אגרות קדשו)', בסוף 'אורות התורה', ירושלים תשמ"ה, עמ' מב)

      הרב רואה בחיוב 'הערות וסברות מחודשות', אך היסוד הוא סיכום הסוגיא ושיטות המפרשים והפוסקים, ומתוך הסיכום באים הערות וחידושים נכונים.

      ב'הרצאת הרב' בפני חכמי ירושלים בשנת תרפ"א (שנדפסה בחלק מהמהדורות של 'אורות התורה') קורא הרב ל'חיים של יצירה' ומציע כמה מפעלים שיש בהם כינוס היצירה התלמודית-הלכתית. שם עלו הרעיונות של 'אנציקלופדיה תלמודית', 'אוצר מפרשי התלמוד'. בין הרעיונות שעלו שם היה ביאור לביאורי הגר"א על השו"ע, ו'הלכה ברורה ובירור הלכה' – שהמטרה של שניהם: חיבור בין לימוד התלמוד לבירור ההלכה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: