בתוך עמי אנוכי פוסק | יהודה ברנדס

פסיקה הלכתית דורשת לכאורה פסקנות, אך היא עשויה להתבטא במסרים מורכבים הפתוחים לשיקולו של השואל. טיול לחו"ל, מכנסיים קצרים או אירוח בשבתכך נראית פסיקה דיאלוגית 

123רב שיח

בין הרב לקהילה

רמי רחמים ברכיהו

ספריית בית אל, תשע"ד, ב' כרכים

מי שאמון על פסיקת הלכה מתוך משא ומתן תלמודי ואינו מסתפק בספרי פסקים וקיצורים יודע שההלכה מתעצבת מתוך שיח מורכב ואינה מופיעה כהוראות ברורות ונחרצות בנוסח עשרת הדיברות. רק לאחר תהליך ממושך של דיון, מחלוקת והתלבטות מגיעים למסקנות, שלעתים קרובות אינן חד־משמעיות והן משאירות את ההלכה תלויה במצב ובנסיבות המשתנות. רק לאחר זמן, לעתים אחרי דורות, מלקטים מחברי ספרי הפוסקים את המסקנות הסופיות של הדיון, בדרך כלל על פי הנוהג שהתקבל בעם, ואוגדים אותן בקובצי הלכות קצובות ופסוקות.

דרך המשא והמתן הזו אופיינית לא רק לתלמוד עצמו. לכל ספרי הפסק הגדולים, החלטיים וחד־משמעיים ככל שיהיו, נוספו "נושאי כלים" שהעתיקו את הסגנון התלמודי אל דפי החיבור הפסקני והפכוהו שוב לאוסף מורכב של דיונים, מחלוקות והבחנות־משנה המרככות את תקיפותו של הפסק והופכות אותו שוב להיות בסיס לשיח תלמודי. מקור מרכזי אחר המשמר את דפוסי הדיון הללו הוא ספרות השו"ת, שבה מנהלים המשיבים משא ומתן מורכב ורווי לבטים וספקות. רק לעתים רחוקות נמצא ספרי פסק קצרניים ופסקניים, כדוגמת חלק מתשובות הרמב"ם, שבהן ניתן הפסק בקצרה, ללא דיון והתלבטויות.

המשא והמתן מתנהל בכמה מישורים. מישור אחד מתייחס למקורות, ובכלל זה ניתוח הסוגיות הרלוונטיות ופירושן, שקילת הדעות השונות והכרעה ביניהן. מישור אחר מתייחס למציאות: ניתוח השאלה המועלית, הבנת הנתונים וההקשר. לעתים זו שאלה הדורשת בירור טכנולוגי־מדעי, כגון האם קינואה היא קטנית (א, סז. כל הציונים הם לספרו של הרב רמי ברכיהו, לפי הכרך ומספר התשובה). או כיצד פועל מתקן מים קרים (א, מו). לעתים זו שאלה הדורשת הבנה חברתית־תרבותית, כגון מה המשמעות של לבישת מכנסיים קצרים בחברה מסוימת (א, א), מה המשמעות החווייתית של פגישת מחזור (א, צב), האם חוג למחול אירובי הוא אירוע של שמחה (א, צג) או כיצד נתפסת הימנעות מלקיחת טרמפיסטים ביישוב קהילתי ביהודה ושומרון (ב, קעא).

מישור שלישי מתייחס לקהל היעד ולנסיבות שבהן נשאלה השאלה. השיח התלמודי־הלכתי מכיל רשימה ארוכה של כללים המדריכים את הפוסק באופן שבו עליו להתחשב בקהל היעד. לעתים עליו להחמיר, במקום שיש עמי־הארץ וחשש לפרצה, ולפעמים עליו להקל, במקום הפסד מרובה. העיקרון "פוק חזי מאי עמא דבר" – צא וראה כיצד העם נוהג – מחייב התחשבות בדעת הציבור ומנהגיו, והכלל "אין גוזרין גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה" מלמד שהפוסק צריך להתחשב ביכולת הקיום של הציבור את הוראותיו.

האם להזמין לקידוש אופנוענים מטיילים בשבת. לטרון, 2008 צילום: ג'ורג' נובומינסקי, פלאש 90

האם להזמין לקידוש אופנוענים מטיילים בשבת. לטרון, 2008
צילום: ג'ורג' נובומינסקי, פלאש 90

אמת או הכרעה

בכל אחד מן המישורים הללו יכולים להימצא צדדים לכאן ולכאן ואין הכרעה מוחלטת ביניהם. עצם העובדה שהנושא עלה לדיון, השאלה נשאלה, חכמים התלבטו בה והרב נדרש לכתוב תשובה הלכתית, מעידה על כך שאין מענה חד־משמעי. הספק יכול להיות בכל אחד מן המישורים או בשניים או שלושה גם יחד. כך לדוגמה, השאלה אם מותר לצלות כבד בתנור חשמלי אינה תלויה בהבנת הפיסיקה של החשמל, והיא תלויה במחלוקת פוסקים, ראשונים ואחרונים, שעסקו בצליית כבד בתנור לוהט שאין בו אש גלויה או גחלים (ב, קמט).

השאלה על חשש חרקים בירקות יכולה להיות תלויה בשאלה מציאותית השנויה בוויכוח בין מכונים ורבנים בני זמננו, על אודות שיעור החרקים המצויים בכרוב (ב, קנה) או בתותים (ב, קנד), ואילו השאלה אם להזמין לקידוש קבוצת אופנוענים שעברו ביישוב בשבת (א, נו) שנויה בוויכוח בין תושבי היישוב, וקשורה ליחסם של התושבים לחילונים, לחברה הישראלית בכללותה, לאקלים השבת ביישוב ולמגמות החינוכיות שבו.

פסיקת הלכה היא מעשה שיש בו הכרעה בין צדדי הספק. אין זאת אומרת שהצד שנדחה מבוטל ואינו קיים. "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". מאידך גיסא, ההכרה באמיתותם של שני צדדי הספק או לפחות באפשרות היתכנותם אינה הופכת את הפוסק לאדם מתלבט ומהוסס. פוסקים הלכה כי צריך להכריע. לכן, לעתים קרובות, הכרעת ההלכה אינה נעשית מתוך בירור האמת, שאינה מצויה באחד הצדדים יותר מאשר במשנהו, אלא בכלים פורמליים של הכרעה: כללי הפסיקה. כך הורה הקב"ה למשה רבנו שתהה איך אפשר לפסוק הלכה אם בכל דבר יש מ"ט פנים לטמא ומ"ט פנים לטהר – הלך אחרי הרוב (ירושלמי סנהדרין ד א).

בעקבות העיקרון הכללי הזה, באים גם עקרונות־משנה הנגזרים ממנו. כגון: פסיקה על פי חכמים המקובלים על הרוב, על פי ספרים שהתקבלו בציבור, על פי המנהג המייצג את הדרך הרווחת והמוסכמת ועוד. קיימים גם כללי פסיקה אחרים המביאים בחשבון את טיב הנושא הנדון: להחמיר בשל תורה, להקל בדברי סופרים, להיזהר בחמץ בפסח אפילו משהו, להתחשב בצערן של עגונות ולהקל בהתרתן, וכיוצא באלה. גם פסיקה על פי כללים אינה מייתרת את שיקול הדעת, שכן הבחירה בכלל המתאים אינה אוטומטית. שני פוסקים עשויים לבחור במצב דומה בשני כללים שונים, והוא הדין לפוסק יחיד בשני מקרים דומים הנבדלים זה מזה לעתים אך במעט.

רב פוסק שאינו רק מראה־מקום לכתוב בספרים או מתווך שאלות לגדולים ממנו חייב לרכוש מיומנות בשלושת המישורים האמורים לעיל. ידיעה ויכולת שימוש במקורות, הבנת המציאות וכלים לניתוח הנתונים הריאליים, והיכרות מעמיקה עם קהל היעד.

יאיר לפיד מספיד

הזדמנות מצוינת להיכרות נוחה ונעימה עם פוסק שכזה ועם דרך הפסיקה הזאת הופיעה לאחרונה על מדפי הספרים. זהו חיבורו של הרב רמי ברכיהו, רבו של טלמון, "רב שיח", שהוא חיבור הלכה רבני שנכתב מתוך דיאלוג חי של הרב עם קהילתו, כפי שהתקיים על דפי העלון היישובי "עטלמון".

הספר קריא מאוד, אינו עמוס במובאות ופלפולים וידידותי לקורא המשכיל והמתעניין. החל מן המבוא שבו סוקר הרב את דרכו בפסיקה, וכלה בדיון העדכני על אודות ההתמודדות עם חטיפת שלושת הנערים ורציחתם בקיץ האחרון. אחד מן השלושה, גיל־עד שאער הי"ד, הוא בן היישוב טלמון והדיון החותם את חלק התשובות שבספר עוסק בשאלת הזמנת השר יאיר לפיד להספיד בהלווייתו של גלעד.

אין שום סתירה בין פסקנות והחלטיות לבין יכולת להציע פסק מורכב, פתוח לשיקול והכרעה של השואל בהתאם לנסיבות שבהן הוא נמצא. הן מבחינת הנתונים החיצוניים, והן מבחינת עמדתו הרוחנית האישית.

כך לדוגמה משיב הרב לשאלה בדבר נסיעה לטיול בחו"ל (ב, קעח). השואל יכול לקבל ממקום העבודה שלו חופשה זוגית בחו"ל, והוא שואל את הרב אם "יש בעיה הלכתית לצאת לטיול בחו"ל". הרב סוקר את המקורות ומביא את דעת הפוסקים בעקבות הרמב"ם שאין לצאת לטיול לחו"ל. לאחר מכן הוא מביא את דעת המתירים. חלק משיקולי המתירים נובע מהבנת המציאות שהשתנתה: הרב רבינוביץ' מסביר שכיום נסיעה לטיול לחו"ל אינה ממושכת כבעבר, הנוסעים קונים כרטיס חזרה ואין חשש שישתקעו בחו"ל ויעזבו את הארץ.

השינוי אינו שינוי בהלכה ואינו "קולא", אלא תגובה למציאות שאליה כלל לא התייחס האיסור המקורי. אחר הדברים האלה חותם הרב את התשובה באמירה שיש להעדיף טיול בארץ, וחותם בלשון הרמב"ם: "ואף על פי שמותר לצאת – אינה מידת חסידות". השואל נבוך, ובגיליון הבא מופיעה שאלתו החוזרת: "לא הבנתי את דברי הרב, האם הרב מתיר את היציאה לכתחילה, או שלכתחילה יש לטייל בארץ ורק בדיעבד מותר לצאת לחו"ל, אודה לרב אם יבהיר את עמדתו" (ב, קעט).

תשובת הרב מתמצתת בבהירות ובחדות את עמדתו המורכבת והמעורפלת לכאורה, ולכן כדאי להעתיק את לשונו: "תגובות רבות קיבלתי על הדברים שכתבתי ביחס לטיול בחו"ל. אפשר לחלק אותן לשתיים: חברים שהבינו שאני מתיר לצאת לטיול בחו"ל (וגם הם נחלקו לשניים: אלה שתמהו על ההיתר ואלה שבירכו עליו), וחברים שהבינו שאף שיש על מי לסמוך בהלכה, רוח ההלכה אינה נוחה מצעד זה. דבריי אכן לא היו חדים וברורים, וזאת משום שהדברים מורכבים, ודברים מורכבים בדרך כלל ניתנים לפירוש בדרכים שונות ולפעמים גם סותרות…".

 הרהורים מותרים

יש המבקרים את הרב ברכיהו על פסיקתו המתחשבת בציבור. יש המבקרים אותו על פסיקתו הפרומה בקצותיה, המותירה מקום לשיקול דעת של השואל. הרב עצמו מתייחס לביקורת זו במבוא, ובגוף התשובות, ותולה יתדותיו בגדולי הפוסקים וברבותיו, שכך לימדוהו. הגם שמסורת הפסיקה בישראל מאז ומתמיד תומכת בגישה זו, בדורנו הצורך בסוג כזה של פסיקה הופך להיות הכרח. השואלים של היום מתוחכמים יותר מבעבר, לרשותם עומדים כלים נוחים לביקורת ולהשוואת פסקיו של הרב. בין אם אלו המקורות הנגישים במאגרי המידע ובין אם זו האפשרות לשאול ולקבל תשובה מרבנים אחרים בלחיצת מקש.

בעידן המידע החופשי וההשכלה הרחבה לכול, אי אפשר לצפות מן הקהילה להקשבה צייתנית וכנועה לרבה. בעידן של עליית המעמד האישי של הפרט, אי אפשר להניח שהנהגת הציבור תוכל להוציא מתחת ידה הוראות קשיחות שיתקבלו ברצון ובששון על ידי כל הציבור. ההערכה שרוחשת קהילה לרבה מבוססת על כך שהוא יודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, יודע להסביר ולא רק להורות, מבין את הרגישויות ואת השונות ומנווט את הציבור כך שגם יינתנו מרחב ומקום לעולמם של כל יחיד ושל כל משפחה, וגם תתקיים חברה משותפת, מכבדת וסובלנית.

מידת הכבוד שרוחשת קהילה כזאת לרבה אינה נופלת בערכה מזו שנהגה בעבר, בעידן הסמכות וההיררכיה, כלפי רבנים תקיפים וסמכותיים שהטילו מוראם על הקהל ואיש לא העז להרהר אחריהם, מפני שכל המהרהר אחרי רבו כמהרהר אחרי שכינה (סנהדרין קי ע"א). נדמה שכיום מצופה מאדם להרהר, גם אחרי רבו גם אחרי שכינה, וההרהור אינו מונע ממנו לכבד את רבו ולקבל עול מלכות שמים ביראה ובענווה.

הרב ד"ר יהודה ברנדס הוא ראש המכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באוקטובר 2014, ב-גיליון נח תשע"ה - 898, יהדות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: