בתגובה ל "ממלכתיות נגד עצמה"

מאת נתנאל פישר, גיליון פרשת בראשית

תיקון, לא ביזור

הרבנות הראשית לישראל הוקמה על ידי הרב קוק לפני למעלה מ־90 שנה כדי "לקרב את הלבבות ולהכניס רוח של שלום… לחזק התורה וכבודה על אדמת הקודש". הרבנות הראשית כפי שהיא מתנהלת היום רחוקה מחזון זה כרחוק מזרח ממערב, ובמקרים רבים גורמת לחילול הקודש. הרבנות הראשית של היום משולה לספינה ותיקה שנעה שנים רבות באותו כיוון ושבקרוב, אם לא יוסט חרטום הספינה, תתנגש בקרחון ותטבע.

במאמרו קובע נתנאל פישר כי הניסיונות לבזר את סמכויותיה של הרבנות הראשית, בעיקר בתחומי הנישואין והגירושין, הגיור והכשרות, הם ויתור על הממלכתיות או הריכוזיות הממסדית־דתית שלשמן כוננה הרבנות הראשית. לדבריו, מגמות אלו אף יביאו בסופו של דבר לפיצול בעם ישראל ולנישואי תערובת עד כדי יצירת שני עמים.

מעבר למספר אי דיוקים באשר למודלים השונים המוזכרים במאמר, נראה לי שפישר טועה הן בניתוח הפרספקטיבה ההיסטורית והן במשמעות המצב העכשווי של הרבנות הראשית ויחסו לחזון הממלכתיות המקורי.

גוף ארכאי, שכושל

הרבנות הראשית אכן נוסדה כמפעל ציוני ובנוסף לרב קוק גם סנדקיה האחרים ראו בעיני רוחם גוף מרכזי המסדיר את ענייני הדת ביישוב ולאחר מכן במדינה. עם זאת, לפוליטיקה החרדית חלק לא מבוטל בכינון כמה מההסדרים בנושאי דת ומדינה (בראשם, "מכתב הסטטוס קוו" שכתב בן גוריון לראשי אגודת ישראל). גם לאחר קום המדינה, ומאז, רבים מהדיינים והרבנים ששירתו בקודש במסגרת הרבנות הראשית היו חרדים לכל דבר ועניין.

יכולתה של הרבנות הראשית לממש את ייעודה במשך עשרות שנים, ללא שתהפוך לסמל לחיבור מוטעה ומעוות בין דת ומדינה, לא נבעה רק משליטה של הציונות הדתית במוסדותיה ככל שבכלל הייתה קיימת שליטה כזו. היא נבעה גם, ואולי בעיקר, מהאופן הראוי שבו מילאה הרבנות הראשית את תפקידה, משעור הקומה של קברניטיה ומהיחס הכללי של החברה בישראל לשלטון ולמוסדותיו שהיה ביקורתי פחות.

בכל הפרמטרים הללו המצב השתנה. הציבור בישראל ביקורתי היום מבעבר באשר לתפקודם של מוסדות השלטון. בנוסף, בשנים האחרונות כמה וכמה מהרבנים לא הביאו כבוד רב למוסד. אבל, ובעיקר, הרבנות הראשית חוטאת במקרים רבים לתפקידה. לעתים הדבר בא לידי ביטוי גם בקביעת מדיניות מחמירה אבל נראה שבעיקרו של דבר הכשל הוא באופן מתן השירות ובתפקודם הלוקה מאוד של עובדיה ומנהיגיה. התחושה בציבור החילוני, הדתי והחרדי, שבאה לידי ביטוי גם בסקרים, היא שהרבנות הראשית היא גוף ארכאי, שכושל באופן עקבי בכל התחומים שבהם הוא נדרש לספק לאזרחי ישראל היהודים את שירותי הדת המגיעים להם.

כך למשל, בסקר שפורסם ב־2013, 67% מהנשאלים אמרו שהם מתנגדים להמשך קיומה של הרבנות הראשית במתכונתה הנוכחית; סקר אחר הראה כי הרבנות הראשית נתפסת כגוף השני הכי מושחת בישראל וזה שזוכה לאמון הנמוך ביותר מצד אזרחים, לאחר מפלגות פוליטיות (2013). ובפרספקטיבה עולמית, מוסדות הדת בישראל דורגו במקום השלישי בעולם במדד השחיתות (אחרי יפן ודרום סודן, 2014). בשנים האחרונות פורחת תנועה של ממש הקוראת להחרמת הרבנות הראשית לישראל. ישראלים לא מעטים, ובהם גם אורתודוקסים כשרים, נענים לקריאה ועושים כל מאמץ להימנע מכל תקשורת עם הרבנות הראשית לישראל.

מבקשים להציל

במצב הדברים הזה, שימור המצב הקיים משמעו הרס מוחלט של הרבנות הראשית. בין אם הדבר ייעשה על ידי שינוי פוליטי שפשוט יבטל את קיומה, ובין אם המגמה העכשווית של התעלמות מהרבנות הראשית בכל התחומים תתעצם עד שהיא תהפוך לכלי אין בו חפץ.

אכן, חלק מהמבקשים לשנות את מצב הדברים מבקשים לבטל את הרבנות הראשית לישראל ובכך לצעוד צעד משמעותי בדרך להפרדה בין דת ומדינה. אבל חלק ניכר ממבקשי התיקון, ודאי רוב אלו הפועלים מתוך המחנה הציוני דתי, לא מבקשים לבזר אלא להציל. להציע תיקונים הכרחיים שיאפשרו, אולי, את המשך קיומה של הרבנות הראשית כגורם דתי מרכזי, מוכר ומוערך על ידי כלל אזרחי מדינת ישראל.

תיקונים אלו אכן יכולים להביא, וכך אני מקווה שיהיה, לא רק לשינוי באופן שבו ניתנים שירותי הדת, אלא גם לשינוי הקו ההלכתי הקיים היום במספר נושאים. אבל גם שינוי זה לא יביא לפיצול בעם ישראל, והוא לברכה. ההיסטוריה הקרובה של הרבנות הראשית מלמדת שעולם ההלכה שלה היה מספיק רחב להכיל גם מחלוקות קשות (ע"ע הרב גורן זצ"ל ופרשת האח והאחות ועוד), בלי לשבור את הכלים ולהיפרד לשני עמים (למרות הזמזום המתמיד של האיום בכך מצד כמה גורמים).

הרבנות הראשית לישראל נחוצה לעם ישראל ולמדינת ישראל. אטומיזציה וביזור של שירותי הדת אכן יביאו לאיון החזון של רבנות ממסדית במדינת ישראל, אבל לא בכך מדובר כי אם בדרך חדשה ויחידה, שבה הרבנות הראשית תשוב לדרך העולה בית א־ל.

שוקי פרידמן

ד"ר שוקי פרידמן הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס" וראש תחום דת ומדינה בנאמני תורה ועבודה

——————–

מחאה נגד ההסדר הקיים

נתנאל פישר מעלה במאמרו שאלה עקרונית וחשובה: האם ניתן כלל לשנות את מוסדותיה של הרבנות הראשית באופן כזה שלא יהרוס אותה? אכן, נראה שקיימת הסכמה רחבה אצל חלקים גדולים מהציבור הדתי שהמצב הקיים היום דורש תיקון בחלק גדול מהנושאים. אלא שדיון זה מתקיים בתוך העולם הדתי פנימה. נראה שכותב המאמר סבור שההחלטה בסוגיה זו בסופו של דבר נמצאת בידיו של הציבור הדתי.

נראה שהדיון לא לוקח בחשבון חלקים חשובים וגדולים בעם ישראל אשר מאסו בהסדר הקיים, ופחות ופחות מוכנים לשתף איתו פעולה. הדוגמה הבולטת לכך היא ציבור יוצאי ברית המועצות לשעבר, שהוא אחד הנפגעים המרכזיים מההסדר הקיים.

טעות לחשוב שהבלתי מרוצים העיקריים בתוך ציבור יוצאי ברית המועצות הנם הלא־יהודים שהגיעו עם העלייה. במידה רבה ההפך הוא הנכון. דווקא היהודים הם הנפגעים העיקרים מהמצב הקיים היום. כך, למשל, כל יוצא ברית המועצות מחויב לעבור הליך בדיקת יהדות, שלא פעם הופך לסיוט, לפני שיותר לו לבוא בברית הנישואין. קיימות גם סוגיות נוספות, ובאופן כללי ניתן לומר שהמפגש בין העולים לממסד הדתי בישראל הנו טראומתי במיוחד.

בשנים האחרונות נראה שבציבור זה מתגברת המחאה נגד ההסדר הקיים, אך הציבור הדתי משתדל לא לראות זאת. מחאה זו בצורותיה הקיצוניות דורשת בין היתר את מחיקתה של כל זיקה בין סוגיית המעמד האישי למוסדות דת כלשהם. למחאה זו ביטויים רבים כגון בלוגים הרבים שנכתבים, הצעה להקמת מפלגות ותנועות אנטי־חרדיות ואנטי־דתיות, שינוים תרבותיים כגון מתן שמות רוסיים לילדים ועוד.

על כן השאלה איננה האם להשאיר את ההסדר הקיים או לשנותו. כאשר חמישית מכלל יהודי הארץ מאסו בהסדר נראה שאין סיכוי להשאירו. יש לבחון מה עדיף מבחינתו של הציבור הדתי והמסורתי: לשנות את המצב כדי להביא להסכמה רחבה ככל הניתן בעם ישראל בסוגיות דת ומדינה, או להמתין, עד אשר המחאה תשיג את מטרתה והשינויים ייכפו על הציבור הדתי והממסד הרבני?

קלמן נוטריוס

קלמן נוטריוס עלה בצעירותו מאוקראינה. למד תורה בישיבת "הר עציון" והיסטוריה באוניברסיטה העברית ועבד ב"יד ושם"

————-

mrsab1p006

——————–

תחרות רבנית מבורכת

במאמרו מעמת נתנאל פישר את הציבור הדתי־לאומי־ליברלי עם ההשלכות של ביזור שירותי הדת – החל מהעלייה בהיקף הנישואין האזרחיים ועד להכרה בזרמים הלא אורתודוקסיים במדינת ישראל. פישר מצביע על כך שהפרטת שירותי הדת היא למעשה פוסט ציונות דתית, ושואל האם “הציונות הדתית עדיין מסוגלת למלא את תפקידה ההיסטורי… האם עדיף לפרק את השותפות המורכבת הזו כך שכל מגזר יפסוק לעצמו ולאנשי שלומו או שניתן להמשיך לשתף פעולה ולהילחם מבפנים על הדרוש תיקון?“.

לטעמי הסתכלות זו שגויה מיסודה. יש להפסיק להתבונן במצב הדת במדינה בכלל, ובתפיסות של בני הציונות הדתית בפרט, דרך המסגרת של יחסי דת ומדינה בלבד. פעמים רבות ישנו עיסוק בנקודה שהעלה פישר, והיא שאלת הוויתור או אי־הוויתור על הממלכתיות, בכל הקשור להנהגות בתחומי הנישואין, הגיור, הכשרות וכו'. מנהגו של עולם שהדיון הוא סביב "הפרדת דת ומדינה – כן או לא?" – הֶקשר מצומצם למדי.

הבנת הערך שבהפרטת שירותי הדת תלויה בראייה סוציולוגית ולא תיאולוגית־פילוסופית. כפי שבתחום הכלכלה מדינת ישראל הבינה את היתרון שבשוק חופשי, כך צריך לקרות עתה גם בתחום הדת. בכל מקום מונופול הוא דבר שלילי, והתחרות (כאשר היא אמיתית וטובה) מיטיבה עם הצרכנים, הן באיכות השירות והן בעלותו. גם כלכלנים חילונים תומכים בעמדה זו, כאשר הם קוראים למשל לשבירת המונופול של הרבנות הראשית בתחום הכשרות. המעניין הוא שרבים מן הדתיים הקוראים לתחרות בתחום הדת נמצאים בשמאל החברתי. לאמור, אפילו הם מבינים את הצורך בהכנסת גורמים שונים ל"שוק" הדתי. מדוע אם כן הרעיון איננו מתפשט בקרב רבים הנמצאים בימין הכלכלי? אין זה אלא בגלל ריכוז השיח בהקשר המצומצם של יחסי דת ומדינה.

כאן אנו מגיעים לפחד שמביע פישר במאמרו – שמא היהדות האורתודוקסית לא תצליח להתחרות באפשרויות האחרות, בין אם מדובר בחילוניות או ברפורמיות. הרב בני לאו התייחס לכך במאמרו "מי מפחד מרפורמים" (מופיע באתר בית כנסת הרמב"ן), ואסיים את דבריי בציטוט ממאמרו:

אנו, רבני קהילות המאמינים בכוח התורה להחיות ולרפא כל לב ורוח, נהיה מוכרחים לעמוד מול שוק פתוח ולהציע את מרכולתנו: יהדות מחויבת למורשת ההלכה המסורה בידינו מדורי דורות ויהדות המחויבת לציבור הישראלי והיהודי על כל גווניו וצרכיו. מכוח האמונה והאהבה שינקנו בבתי מדרשנו ומכוח השליחות והאחריות לכלל הציבור – נעשה ונצליח.

יצחק שיזגל

יצחק שיזגל לומד בשיעור ה' בישיבת ההסדר "אורות שאול" בכפר בתיה

—————

לשינוי יש "תג מחיר"

נתנאל פישר משיב:

מגוון התגובות המתפרסמות כאן, כמו גם מבול התגובות שקיבלתי באופן ישיר, מוכיחות את צדקת טענתי: חלק ניכר מהציונות הדתית הליברלית מעוניין בשינוי מודל הממלכתיות הדתית המוכר שעליו גדלנו והתחנכנו.

הבעיה לדעתי היא בכך שמבקרי מודל הדתיות הממלכתיות אינם מצמידים את "תג המחיר" לשינוי שהם מבקשים להציע. שוקי פרידמן בעד תיקון וביזור אך לדעתו שינוי זה "לא יביא לפיצול בעם ישראל". אולם דווקא המקרה שהוא מביא – פרשת "האח והאחות" שהביאה לפיצול היסטורי בין החרדים לבין רעיון הרבנות הממלכתי – מוכיח עד כמה שינוי ופסיקה רדיקלית יכולים להביא לקרע עמוק בתוך החברה הדתית.

במילים אחרות, לא בטוח שגם אם רבנים "משלנו" יעמדו בחזרה בראש המערכת, הם יצליחו לרפא אותה מכל חולייה. יצחק שיזגל לעומת זאת אינו פוחד משינוי ומביטול המונופול הדתי כיוון שמבחינתו האורתודוקסיה תוכל להתחרות היטב באפשרויות האחרות. כיהודי שומר מצוות גם אני רואה את האור שבתורה, אך אני סבור שצריכים להסתכל על המציאות בעיניים מפוכחות יותר. למיטב הבנתי "תיקון" רדיקלי של המצב הקיים יביא לעלייה דרמטית בשיעור הנישואין האזרחיים וההתבוללות; יגרום לחוסר הכרה של קבוצות גדולות (חרדיות, חרד"ליות וחלק מהמסורתיים) בגיטין ובגיורים ובסופו של דבר יכרסם בלכידות היהודית שהנה כה חיונית להישרדותנו ולקיומנו כעם וכמדינה.

יכול להיות מאוד – כמו שטוען קלמן נוטריוס – שעדיף שאנחנו נוביל את השינוי מאשר שהוא ייכפה עלינו מבחוץ. אני רחוק מאוד מלזלזל בטענה שהתנהלות הממסד הדתי כיום גורמת לריחוק מהתורה ולשנאת הדת. כאדם ליברלי אני מבין ללִבם של עמיתיי החילונים שכתבו לי שלא ייתכן שאנו נתמוך במודל של כפייה דתית, וכמי שמצוי היטב בחלק מהסוגיות העומדות על הפרק, ובמיוחד הגיור, אני גם כואב ומצר על כל מתגייר פוטנציאלי שנדחה בגלל מדיניות מרחקת של הדיינים. רב חשוב כתב לי ש"השינוי יכול וצריך לבוא מאנשי הלכה דגולים". הלוואי. אך המציאות היא שרבנים אלו אינם רוצים או אינם יכולים להגיע לעמדות הנהגה ציבוריות משמעותיות.

המטרה הראשונית של מאמרי לא הייתה להציע פתרון אלא להציף בעיה. אני חושב שבמקום להתעסק נקודתית בגיור, בנישואין, בתקצוב ועוד – עלינו להתחיל להסתכל על התמונה "בגדול". קרי, מהם היתרונות והחסרונות של המודל הקיים ומתוך כך לבנות אלטרנטיבות.

אפשר להסתכל על מדינות אחרות (רוב מדינות אירופה) שאינן מפרידות בין דת למדינה ועל כן הן מתקצבות קבוצות דתיות שונות (לעתים תוך מתן עדיפות לדת "הלאומית"), אך הזיקה הממלכתית שלהן לדת מתקיימת ברמה הסמלית בלבד. אפשר גם ללמוד מהניסיון של יהודי ארצות הברית שמצליחים אמנם לקיים קהילות יהודיות בתוך מרחב ציבורי של הפרדה, אך המחיר הוא פיצול עמוק בין הקהילות והתרחקות משמעותית מחיי תורה ומצוות של מרבית יהודי ארצות הברית (למרות שאין עליהם כל כפייה). ראוי גם לחשוב על גורלן של אמנות שונות שהוצעו בשנים האחרונות, ובראשן האמנה המפורטת של גביזון־מדן. מתברר שישנו פער גדול בין רעיונות יפים לבין היכולת לממש אותם בפועל.

צר לי – וגם על כך ספגתי ביקורת – שאיני מצליח לספק אמירה חד־משמעית וברורה. המצב הוא מורכב ואני נמנה על הזהירים שאינם ממהרים להרוס את מה שבנו אבותינו במאמץ כה רב. מצד שני אסור שהפחד משינוי יוביל לקיפאון. בינתיים יש לקדם פתרונות נקודתיים (על רעיונותיי בתחום הגיור אכתוב בעז"ה בפעם אחרת) ובעיקר להמשיך ולאתגר את המערכת ואת החשיבה: לבדוק חלופות, לערוך מחקרים וכנסים, להעלות מחשבות ופתרונות, כיוון שעל דבר אחד נדמה שכולם מסכימים: ניתן וצריך לשפר את המצב. יש לחתור לשינוי, אך בזהירות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ה, 24.10.2014

פורסמה ב-24 באוקטובר 2014, ב-גיליון נח תשע"ה - 898, תגובות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: