ממלכתיות נגד עצמה | נתנאל פישר

הדרישה לבזר את כוחה של הרבנות הראשית מעוררת את השאלה האם הציונות־הדתית הליברלית החליטה לוותר על הממלכתיות הדתית

בישראל מתקיים מודל ייחודי של יחסי דת ומדינה. הייחודיות הישראלית אינה נובעת מתמיכת המדינה בשירותי הדת. מדינות רבות, כולל מדינות אירופיות "נאורות", משלמות משכורות לאנשי דת, תומכות בהחזקת מבני דת ואף מאפשרות הוראה דתית בבתי ספר ממלכתיים, וכל זאת מתוך תפיסה שמדובר בשירותים חברתיים שמחובת המדינה לספק לאזרחיה המעוניינים בכך. ייחודיות המקרה הישראלי מתבטאת בריכוז הסמכות הדתית בידי קבוצה דתית אחת: היהדות האורתודוקסית. ריכוז זה אינו מתבטא רק בהעדפת האורתודוקסיה על פני שאר האופציות הדתיות, אלא בכפיית האורתודוקסיה על כלל האזרחים היהודים בעניינים הנוגעים למעמד האישי, קרי נישואין, גירושין, גיור ועוד.

הבלעדיות האורתודוקסית לא נוצרה יש מאין. היוזמים להקמתה היו האבות המייסדים של הציונות הדתית, בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט מחד ומנהיגות מפלגת העבודה (מפא“י) מאידך. הרב קוק ייסד את הרבנות הראשית כבר בשנות העשרים כחלק מחזונו ליצור מנהיגות דתית שהינה חלק מהבניין הציוני. מנהיגי המפד“ל דחקו בבן גוריון לחוקק את חוק נישואין וגירושין (1953) כדי למנוע את חלוקת בית ישראל לשניים. הרעיון היה פשוט: אם אנו רוצים לקיים מדינה יהודית אחת, עלינו ליצור מערכת דתית ריכוזית. ריכוזיות זו תמנע נישואין אזרחיים ונישואין או גיורים פרטיים וכך יובטח שכל היהודים יתחתנו זה עם זה כהלכה. כפיית גירושין בבתי דין רבניים (אגב, גם במקרה של נישואין אזרחיים) תמנע ממזרויות ובעיות אחרות שעלולות לפגוע בלכידות היהודית.

“לא חזרנו לארצנו“, טענו מייסדי הציונות הדתית, “כדי להמשיך לחיות כמו בגלות. בחוץ לארץ כל קהילה יהודית חיה בנפרד וכל רב פסק לעצמו. בארץ ישראל יש קהילה יהודית אחת המנוהלת על ידי הרבנות הראשית וכפופה לסמכות מרכזית אחת“. בכל ויכוח דתי־חילוני שבו התקיפו אותנו בכפייה דתית, הסברנו שמדובר באינטרס לאומי עליון. “אין ברֵרה“, חזרנו ואמרנו, “זה צורך של כולנו אם אנו רוצים לחיות יחד במדינה יהודית“. במקביל, בכל ויכוח דתי־חרדי טענו לדוגמה שאנו בעד כשרות של הרבנות ולא בעד כשרות חרדית־פרטית כיוון שאנו ממלכתיים ולא סקטוריאליים.

להגיע לפשרה בשיתוף הרבנות. סלסלת כיפות בבית הדין הרבני  צילום: מרים צחי

להגיע לפשרה בשיתוף הרבנות. סלסלת כיפות בבית הדין הרבני
צילום: מרים צחי

ניסיון של החלשה

להערכתי, בשנים האחרונות הרעיון הזה, שהיה פשוט ומובן מאליו לכל חניכי הציונות הדתית לדורותיה, הולך ונסדק ובמקומו צומח שינוי תודעתי איטי. הערכה זו מסתמכת על שיחות עם חברים המתלוננים תדיר על מצב הדת הממוסדת בישראל ועל זרם דקיק אך מתגבר של צעירים אורתודוקסים שנישאים כהלכה אך לא ברבנות, אך היא מתבררת בעיקר משטף האלטרנטיבות המוצעות על ידי גופים ואישים ציונים דתיים ליברליים שונים: "נאמני תורה ועבודה" מציעים לבטל את מונופול הנישואין והגירושין ולהחליף אותו ב"אגדי קהילות"; אנשי "המכון הישראלי לדמוקרטיה" ו"מצילה" בהובלת אישים דתיים מובהקים מעלים את רעיון "ברית הזוגיות" ואת "המסגרת האזרחית לנישואים וגירושים" – רעיונות המכשירים סוג של נישואין אזרחיים בישראל; תנועות פמיניסטיות דתיות קוראות לפירוק בתי הדין הממלכתיים והן מקימות בתי דין פרטיים שנותנים מענה טוב יותר לכאורה לבעיית העגונות; קבוצות דתיות ירושלמיות מציעות תעודות "נאמני כשרות", המחליפות את תעודות הכשרות הרבניות הקלאסיות.

וכמובן, הצעות חוק הגיור המקודמות בימים אלו על ידי ארגוני "עתים" ו"צהר" ואשר ניצבות בלב הוויכוח הציבורי. נזכיר: המשותף למגוון הצעות הגיור (וקשה לדעת על מה יוחלט בנושא, אם בכלל, עד ירידת שורות אלו לדפוס) הינו פשוט: החלשת שליטת הרבנות הראשית בגיור וביזור סמכות הגיור לרבנים נוספים, כפי שבוזרו סמכויות רישום הנישואין לפני מספר חודשים. למותר לציין כי הרבנים הראשיים מתנגדים לכל היוזמות הללו בתוקף.

הסיבות לחוסר האמון ברבנות ולמחשבות על יצירת מודל חלופי הינן ברורות: הציונות הדתית איבדה את שליטתה רבת השנים במוסדות הדת בישראל. החרדים – ואולי, אם תרצו, גם החרד"לים – "השתלטו" על הרבנות הראשית. כמו כל מהלך דמוקרטי לפתיחת השורות, גם כאן כניסתם של כוחות חדשים הביאה לשחיקת ההגמוניה הוותיקה (ראו ערך מהפך 1977).

להסבר זה יש להוסיף גם את החלחול של הרעיונות הליברליים לחשיבה הציונית דתית, דבר שגרם לציונים דתיים רבות לחשוב שאולי תם עידן הכפייה הדתית. במסדרונות האוניברסיטאות ובמחוזות של צעירים ציונים דתיים רבים ניתן לשמוע את הטענה שהפוליטיזציה של הרבנות נובעת מהקשר ההדוק שלה עם מוסדות המדינה וחיבור זה מביא לסלידה, אנטגוניזם וריחוק מכל מה שריח יהדות נודף ממנו.

במחקרים על יחסי דת ומדינה ישנה תיאוריה ידועה (The Supply Side Theory) התומכת בתחושת בטן זו. באופן כללי, לפי התיאוריה ככל שהמיסוד של הדת גבוה יותר כך האזרחים הופכים לחילונים יותר. באופן זה מסבירים החוקרים מדוע אירופה היא כה חילונית ואילו ארצות הברית, מדינה מודרנית לעילא ולעילא, הינה דתית יחסית. אירופה נשלטה במשך שנים ארוכות על ידי ממסד דתי ועד היום במדינות רבות הדת היא חלק מהממסד (ראו ערך אנגליה שבה המלכה היא גם ראש המדינה וגם ראש הכנסייה). כתוצאה מהקשר ההדוק בין הדת למדינה התפתחה סלידה מהדת, הנתפסת בעיני האזרחים כופה ומושחתת. לעומת זאת בארצות הברית, שבה הופרדה הדת מהמדינה מאז הקמתה, הדת דווקא פורחת ולא בכדי. בשוק חופשי של אמונות ודתות הדת צריכה לעמול קשה כדי להיות אטרקטיבית ולמשוך אליה מאמינים.

יש מקום להעמיק כמובן בתיאוריה זו וביישומה לגבי המקרה הישראלי, אבל ישנם כאלו שכבר הסיקו את המסקנה: הבעיה שלנו עם הרבנות היא לא פרסונלית אלא ממסדית. עצם המיסוד של הדת ועצם הריכוזיות שלה משחיתים, מרחיקים ולא מקרבים.

זאת ועוד: הליברלים שבתוכנו – ואני מכליל את עצמי בתוכם – היו יכולים “לאכול את הצפרדע“ הנקראת רבנות אם זו הייתה מגשימה את ייעודה. כלומר, פותרת את בעיות הגיור, ידידותית למתחתנים ומקִלה ככל הניתן את הליך הגירושין. אך מה נעשה ובמקרים לא מועטים רבני הממסד מהווים חלק מהבעיה ולא הפתרון? האם המסקנה המתבקשת אינה אלא מאבק כנגד מודל הרבנות הקיים?

חשוב לדייק: במרבית הצעותיה, הציונות הדתית הליברלית אינה מוותרת לחלוטין על הסמכות הבלעדית של האורתודוקסיה. היא לא מציעה להפריד דת ממדינה, לבטל את הרבנות, להנהיג רק נישואין אזרחיים או להעניק לתנועות לא־אורתודוקסיות מעמד שווה. רעיון האחדות היהודית המגולם בשמירה על הריכוזיות הדתית־אורתודוקסית עדיין טבוע בדנ“א הממלכתי של הציונות הדתית וזו אינה נוטה לוותר עליו בקלות. על כן רוב ההצעות מהכיוון הדתי־ליברלי אינן חותרות לביטול הרבנות אלא לביזורה. כלומר, לא לבטל את עצם הסמכות הממלכתית אלא להחליש אותה ולפזר את הסמכות לרבנים נוספים, בתקווה שהללו יהיו מתונים וקשובים יותר לקשיים העומדים על הפרק.

אין ביזור לחצאין

אך השאלה המשמעותית שבה לדעתי ממעטים לדון היא האם ניתן לעצור במורד הביזור. האם אכן הציונות הדתית הליברלית תצליח לאכול את העוגה (להכניס רבנים מקִלים יותר למערכת באמצעות ביזורה) אך גם להשאיר אותה שלמה (לשמר את המעמד האורתודוקסי הייחודי בישראל).

אני מטיל בכך ספק. לצורך ההסבר הבה נדמיין את התסריט הבא: המדינה מאפשרת לרבנים ציונים דתיים מתונים לערוך מאות ואלפי גיורים כהלכה ובכך נבלמת ההתבוללות (אני מאלו המשוכנעים שיש דרך הלכתית מבוססת לגיור מקל, הרבה יותר מהמציאות כיום שבה כחמישים אחוז מיוצאי בריה“מ נדחים בדיון הראשון בבית הדין); רבנים חדשים ממונים מטעם המדינה לפתרון בעיות העגינות והם אכן נותנים פסקי דין נועזים וחדשניים המבוססים בין השאר על הפקעת קידושין; תעודות הכשרות מפסיקות להיות מונופול של הרבנות המקומית וכל רב שעבר בחינות ברבנות יכול להעניק תעודת כשרות, כולל לבתי עסק הפתוחים בשבת; המדינה מכירה ב“ברית זוגיות“ (לא נישואין אזרחיים חלילה), אך ממשיכה לתת מעמד מלא של נישואין רק לנישואין הדתיים האורתודוקסיים.

תסריט זה הוא ללא ספק חלומם של רבים מבני הציונות הדתית הליברלית, אך הצד השני, הפחות מדובר, הוא “תג המחיר“ שנשלם: רבנים חרדים וחרד“לים, ואולי אף הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות עצמה, יכריזו שהיא אינה מכירה בגיורים; דיינים בבתי הדין יערערו על תקפות הגיטין; בהיעדר מונופול על הנישואין, ייתכן שמספר הנישואין האזרחיים יגדל ובעיות הממזרות ונישואי התערובת יתפחו וכן הלאה. ובקצרה, ככל שרבנים בעלי גישה מקִלה יותר יוכנסו בכוח לתוך המערכת, המחלוקות יגדלו וההתנגדות הפנימית אליהן תתעצם. השאלה הנוקבת שבה יש לדון היא האם אנו מוכנים למחיר זה.

יש לדייק: גם כעת המערכת חורקת ומדי פעם רב עיר מבטל גיור או אינו מוכן להשיא את הזוג שלפניו. אך דמיינו לעצמכם מה יהיה כאשר המערכת תהיה מפולגת ומבוזרת יותר ויותר. בשנת השמיטה הנוכחית, לדוגמה, הרבנות הראשית מבצעת את היתר המכירה למרות הלחצים הגדולים המופעלים כנגדה מהכיוון החרדי. הרב הראשי גם חותם על תעודות ההמרה (גיור) למרות שמבחינתו הרבנים המגיירים מקִלים מידי (כן, יש כאלו החושבים שגם 1,800 גיורים בשנה של עולי ברית המועצות הם יותר מדי). אך מה יקרה אם המערכת תהיה חצי מופרטת והפילוג בתוכה יהיה מובנה?

ככל שהאורתודוקסים יריבו ביניהם, ככל שזה יפסול את גיטי חברו וגיורי חברו, כך יֵרד קרנו של הרעיון הממלכתי. במצב שבו אין תוקף אוניברסלי לפעילות הדתית ובהינתן אירוע שבו אדם שהתגייר ברבנות א‘ לא יוכל להתחתן ברבנות ב‘, אזי יהיה קשה מאוד להמשיך את המעמד הייחודי הדתי הנוכחי. “אם ממילא רב אורתודוקסי אחד אינו מכיר ברב אורתודוקסי ב‘, אז מדוע לא לתת גם לרבנים לא־אורתודוקסים דריסת רגל בתוך המערכת?“, ישאלו אותנו בצדק החילונים והרפורמים. “אם ממילא אין הסכמה על גיור, אז מדוע שגם הרפורמים לא יגיירו ואחר כך גם יחתנו את העולים חסרי הדת בישראל?“, ישאלו אותנו המשפטנים. למיטב הבנתי אין ביזור לחצאין. ככל שנחליש את הסמכות והריכוזיות של הרבנות הראשית, כך יהיה קשה יותר להצדיק אותה ומשם סלולה הדרך לביטולה.

פוסט ציונות דתית

מנקודת מבט ציונית דתית האלטרנטיבה הטובה ביותר הייתה כמובן "כיבושה" מחדש של הרבנות הראשית. ברם, לאור כישלונה של אפשרות זו נותר כעת לבחון את שתי החלופות שעל הפרק:

חלופה א‘: ביזור הסמכות והכנסת רבנים מתונים רבים ככל שניתן לתוך המערכת. חלופה זו תיתן מענה לבעיות רבות אך סביר שתביא בסופו של דבר לפירור הרבנות ואולי כאמור אף לביטולה.

חלופה ב‘: שמירת המצב הקיים ואי מתן מענה לבעיות רבות, אך מנגד המעמד הדתי הייחודי יישאר למרות החריקות והצרימות.

לאלו שבחרו בקלות באפשרות הראשונה נזכיר כי אם לדוגמה יבוטלו הנישואין הדתיים, יש סיכוי סביר ששיעור הנישואין האזרחיים בישראל יגיע ל־30% (כיום 10%) ושיעור ההתבוללות יגיע ל־15% (כיום 7%). במצב זה הלכידות היהודית תיפגע קשות וסימן שאלה גדול ירחף מעל השאלה האם אנו יכולים להחשיב עצמנו עדיין כקהילה יהודית אחת. האם החשש ממצב זה אינו מצדיק את שמירת מעמדה הממלכתי של האורתודוקסיה בישראל?

אני רואה את עצמי כנטוע עמוק בתוך הציונות הדתית “של פעם“. ציונות דתית ממלכתית, קשובה לצורכי השעה, אשר ידעה לחבר בין העולמות ובין המגזרים השונים. אני תומך בכל לבי בהקלות בגיור ובענייני עגינות וכשרות, אך במקביל אני שואל את עצמי האם כיום – עם ההקצנה שחלה לכיוון הדתי והחילוני כאחד – הציונות הדתית עדיין מסוגלת למלא את תפקידה ההיסטורי. האם אנו יכולים לשמור על המסגרת הממלכתית המשותפת עם חרדים וחרד“לים, או שבדומה לאנשי מפא“י שהפסידו את ההגמוניה שלהם ב־1977, גם אנו מכריזים ש“הרבנות הזו כבר לא שלנו“? האם עדיף לפרק את השותפות המורכבת הזו וכל מגזר יפסוק לעצמו ולאנשי שלומו או שניתן להמשיך ולשתף פעולה ולהילחם מבפנים על הדרוש תיקון?

מדוע, לדוגמה, אנו באים בתביעות לאנשי הצבא החילונים להכיר בדרישות הציונים־הדתיים ש“השתלטו“ על הצבא, אך איננו מוכנים להכיר בלגיטימיות התביעות החרדיות והחרד“ליות ש“השתלטו“ על הרבנות? ומדוע הציונות הדתית “הרשמית“ מתנגדת לתִקצוב הקהילות הרפורמיות בשם חשיבות הריכוזיות האורתודוקסית, אך מן הצד השני היא פועלת בעצמה לפורר את אותה סמכות ייחודית?

לפני מספר שבועות כתב כאן חגי סגל (מקור ראשון, 12.9.2014) ש“הרבנות הראשית אינה קדושה“ ומותר לעשות בה שינויים. בדומה, אמר הרב דוד סתיו (אתר כיפה, 14.9.2014) על חוק הגיור המוצע שהוא “מחזיר לעולם רבני הערים את מה שההלכה נתנה להם במשך כל ההיסטוריה היהודית. אין רב קהילה במהלך ההיסטוריה שלא עסק בגיור, והמחשבה שבמדינת היהודים יש רבני ערים, שעברו מבחנים לכושר רבנות, שמופקעים מעיסוק בגיור, ורק קבוצה קטנה של רבנים שמונתה על ידי פוליטיקאים ורבנים יוכלו לגייר – היא מופרכת גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה הלכתית". מנקודת מבט היסטורית הם צודקים, אך הגעגוע לגלות שבה כל רב פוסק לבני קהילתו היא מעט מוזרה כאשר היא נשמעת מפי אלו שאומרים הלל ביום העצמאות ואמונים לכאורה על הממלכתיות.

יכול להיות שהגיעה השעה לחזור אחורה, למודל היהודי של קהילות־קהילות ששרר במשך אלפיים שנות גלות. זהו המודל הפוסט ציוני־דתי. יכול להיות מאוד שבעיות העגונות, הגיור, הסלידה מהכפייה ועוד מחייבות אותנו לחשיבה מחודשת. יכול להיות גם שניתן למתן את ההצעות ולנסות להגיע לפשרה בשיתוף הרבנות הראשית (אגב, זהו הכיוון שאליו – כך נדמה – חותר הרב בן דהן).

בכתיבת מאמר זה איני מתיימר להכריע בין האפשרויות ואף לא לדון בשאלת הגיור או בכל סוגיה אחרת לגופה. מטרתי היא עקרונית: להעלות לשיח הציבורי את העובדה כי לא ניתן לבחור "גם" ו"גם": גם לקרוע את הרבנות מבפנים, וגם לשמור על הממלכתיות הדתית־ציונית. התוכנית לביזור הרבנות אינה “תוכנית כבקשתך“. אם מבזרים, אז מבזרים לכולם: רבנות לחרדים, רבנות לחרד“לים, רבנות למתונים ורבנות ללא־אורתודוקסים, ואולי גם בלי רבנות בכלל. חלק מחבריי הליברלים היו שמחים על מציאות זו. אני עדיין לא החלטתי.

ד"ר נתנאל פישר הוא מרצה למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה, המתמחה בדת ופוליטיקה ובסוגיית הגיור

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ה, 17.10.2014

פורסמה ב-17 באוקטובר 2014, ב-גיליון בראשית תשע"ה - 897 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: