מכורים לחומוס הרוחני | רחלי ריף  

נוכח סכנת היעלמות העם היהודי בתפוצות, הרב שלמה ריסקין פותח ביוזמה להקמת בתים יהודיים־ציוניים בעולם. את הדגלים הראשונים הוא תוקע במקסיקו, בגרמניה, בניו יורק ובקייב. מסע אל הקהילות היהודיות בקייב שאחרי המהפכה

הימים ימי טרום ראש השנה, ואני מצטרפת לרב שלמה ריסקין, לרב אליהו בירנבוים וליגאל קליין לנסיעה לסוף שבוע בקייב, שם ייפתח בית אור תורה סטון. כמעט חמש לפנות בוקר, ואני פוגשת אותם לאחר שישנו שנת לילה בלובי צדדי בשדה. "הרב אליהו בקיא בנבכי שדה התעופה. אני רגיל לישון רק ארבע שעות בלילה, ובזכותו ישנתי הרבה יותר", אומר הרב ריסקין בחיוך.

מאוחר יותר יברך הדייל הראשי את הרב בירנבוים בברכת מזל טוב ליום הולדתו שחל באותו היום. נראה שכך מתייחסים לנוסעים מתמידים. כשאני שואלת את הרב בירנבוים – ראש מכון שטראוס־עמיאל להכשרת רבני קהילות יהודיות ברחבי העולם ורב עמותת "שבי ישראל" הפועלת להשבת נידחי ישראל – איך המשפחה מקבלת את נסיעותיו הרבות ("בערך פעם בשבוע אני נמצא בקהילה יהודית בעולם"), הוא עונה שזה לא פשוט, אבל הם שותפים לרעיון ותומכים לאורך כל הדרך. ואז ממשיך בצחוק: "אני אומר לאשתי – בסדר, אני נוסע הרבה, אבל לא כמו הרב ריסקין. ואני בטוח שהרב ריסקין אומר לאשתו – בסדר, אני נוסע הרבה, אבל לא כמו הרב בירנבוים".

לרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, יש סיבה לחגוג. השנה מציינת רשת מוסדות אור תורה סטון, שאותה ייסד ושבראשה הוא עומד, שלושים שנים לקיומה. שלושים שנים של פעילות ענפה, הכוללת הקמת מוסדות חינוך בארץ ובעולם, פרויקטים חברתיים ופעילות למען יהודי התפוצות. עכשיו הם מסמנים את היעד הבא – בתי אור תורה בעולם.

"בשלב ראשון ייפתחו בתים במקסיקו, בניו יורק, בגרמניה ובקייב, כשהמטרה היא לחבור לכוחות הקיימים שם ויחד להעצים את הפעילות ולהגיע ליהודים לא משויכים", מסביר יגאל קליין, רכז בתי אור תורה בעולם. "רוב יהודי התפוצות לא משויכים. לא לקהילה, לא לבית כנסת. הם בקושי יודעים שהם יהודים ומה זה אומר. קיימת סכנה מוחשית מאוד של היעלמות העם היהודי. כמו בארץ, גם בחו"ל רוב האנשים שמגיעים לבית הכנסת או לפעילות בקהילה מרגישים קשר עמוק למסורת וליהדות. אנחנו מנסים לפרוץ את הגבולות האלו, להביא את אלו שלא מרגישים קשר ולהכניסם לקהילה. לתת להם ערכים יהודיים וציוניים. לא לוותר על אף אחד".

מספר העולים היהודים מאוקראינה לישראל גדל פי שלושה. משתתפי השבת  צילום: אלישע חנקין

מספר העולים היהודים מאוקראינה לישראל גדל פי שלושה. משתתפי השבת
צילום: אלישע חנקין

דף בית ישראלי

נחתנו באוקראינה, ואנחנו נוסעים לבית הכנסת גליצקי שבקייב, שם יפעל בית אור תורה החדש בשיתוף עם המדרשה הציונית, מרכז חינוכי להעמקת הזהות היהודית ציונית שפועל שם למעלה מעשור. "ב־1927 הקומוניסטים החרימו את בית הכנסת, שקם על־ידי קהילת יוצאי גליציה ב־1909, והפכו אותו למוסך של רכבות", מספר שלמה נאמן, ראש המדרשה הציונית, יליד בירוביג'ן דובר רוסית המצוי בכל מה שקורה באוקראינה. "בשנת 2001 קיבלנו אישור מראש ממשלת אוקראינה להעברת בית הכנסת חזרה לקהילה היהודית. כשהגענו ראינו שאולם בית הכנסת הפך לחדר האוכל של הפועלים. בהתחלה הם עדיין היו כאן. היה חורף, השבת נכנסה בארבע, ויום העבודה מסתיים בחמש. תארי לך, הגענו לכאן לתפילת ערב שבת, ומסביב טבחים עובדים, פועלים אוכלים חזיר. אנחנו בצד, שרים לכו נרננה, את ארון הקודש שמנו בנישה קטנה וסגרנו עם בד, והם יושבים ואוכלים.

"כך היינו מגיעים בכל שבת, עד שהפועלים הועברו והתחיל תהליך השיפוץ והשחזור. ב־2003 המדרשה נפתחה, בתחילה בתמיכת הסוכנות, ומ־2008 אנחנו פועלים עצמאית. הקמנו מערכת של מחנות קיץ בשם 'תכלת' ליהודים מכלל מדינות ברית המועצות לשעבר, ובית ספר למדריכים שנקרא 'חילזון'. יש לנו מאות רבות של בוגרים והרבה מהם עולים לארץ. זו הקהילה היחידה ובית הכנסת היחיד בברית המועצות שהם ציונים דתיים".

אני שואלת את נאמן כמה יהודים יש בקייב, ומתברר שהתשובה לא כל כך פשוטה. "בין חמישים למאה אלף. תלוי איך מגדירים יהודי ואיך סופרים. במפקד האוכלוסין כשלושים אלף ציינו שהם יהודים, אבל באוקראינה ההגדרה היא אבהית, ומי שאמא שלו יהודייה יכול לומר בתמימות שהוא אינו יהודי, ויש גם כאלו שמסתירים את יהדותם. יש שיטות דמוגרפיות שונות לגבי המספר שבו מכפילים את המספר הגרעיני הנטען במפקדי האוכלוסין במקומות האלו".

גם את מספר היהודים שמגיעים לפעילויות המדרשה קשה לו להגדיר. "אנחנו לא קהילה במובן הרגיל של המילה, אז קשה לומר. מתחנכים אצלנו כמה מאות יהודים, אולי אלף, במעגלים שונים. אבל אנחנו תמיד במגמה שהמספרים יצטמצמו והחברים יעלו לארץ. חשוב לומר שאנחנו מרכז חינוכי. אנחנו לא מספקים שירותי דת, כמו חב"ד למשל, והעניין שלנו הוא לא המניין בבית כנסת. יש מניין בשבת, אבל זו לא הנקודה. יש מספיק בתי כנסת אחרים בקייב שאליהם יכולים ללכת מי שרוצים להתפלל.

"צריך להבין שאין כאן מציאות של יהודים שגרים בשכונה אחת. ברוב העולם הפעילות מתבצעת במרכז יהודי היסטורי שבו היהודים יושבים. כאן אין סביבה גיאוגרפית, היהודים פרושים על פני העיר הגדולה בשכבה מאוד דקה. אם יהודי רוצה לחנך את ילדיו בבית ספר יהודי זה יכול לדרוש נסיעה של שעה וחצי לכל כיוון. צריך לדאוג להסעות. הפעילויות בשבתות הן בכלל בעיה. הגיאוגרפיה כאן היא שאלה מאוד מהותית והיא משהו שאנחנו דנים בו כל הזמן".

מה כוללות הפעילויות שלכם?

"המדרשה מחזיקה שליח, הרב מיכאל רוזנפלד, והפעילויות מתרכזות בעיקר סביב שיעורים ופעילויות חברתיות; שבתות משותפות, הרבה אקטואליה, אירועי תרבות, דף פייסבוק משותף, מחנות קיץ. הכול בכיוון של חינוך להזדהות עם המדינה ועלייה למדינה. כמובן שיש יהודים שנשארים, ונשארים סביבנו, והרעיון הוא שגם אצלם דף הבית במחשב יהיה דף חדשות ישראלי, שהם יתעניינו בו יותר מהחדשות המקומיות. אנחנו לא עובדים לפי חוק השבות, שלפיו כל מי שמגיע ואומר שהוא יהודי אומרים לו לעלות למטוס. אנחנו רוצים שהאדם יגיע לארץ בהכרה מלאה. הכרה מלאה זו זהות יהודית ציונית, ואותה אנחנו רוצים לתת גם למי שבוחר להישאר כאן. שיהיה מכור לחומוס, במובן הרוחני של המילה".

איך עושים את זה?

"יש מיליון שיטות ואין שיטה. כשלאדם אובדת הזהות שלו – זה עניין פרטי. אך עַם שהזהות אבדה לו – זה הרבה פעמים חסר סיכוי. אנחנו לא מסתכלים על זה ממש ככה, כי נצח ישראל לא ישקר, אבל יש כאן, באוקראינה, עם שהזהות אבדה לו. מגיע אדם שסבתא שלו יהודייה, והוא מאה אחוז יהודי לפי ההלכה ואפס אחוז יהודי לפי הזהות שלו. אז זה לא שאני רוצה לשחזר אצלו את היהודי, אלא בכלל להסביר לו מה זה יהודי. הם חיים במדינה ללא זהות, זו המורשת הסובייטית. אז עכשיו, במלחמה נגד רוסיה, מתעוררים רגשי לאומנות, אבל זה מורכב. בסופו של דבר אנחנו מאמינים שלכל אחד יש כוחות. יש כאן גחלת קטנה, שאם תשפוך עליה בנזין היא תכבה, כי היא קטנה מדי, אבל אם תפעל בזהירות ותטפטף רק טיפה של בנזין, היא תמשיך לבעור ותגדל".

ישנים על הרצפה

במתחם בית הכנסת בקייב אני פוגשת את הרבנית דינה וישצקי, שליחת חב"ד בדונצק שברחה, כמו רבים מבני קהילתה, מפני הקרבות בעיר המזרחית. המהומות, שהחלו בתחילת 2014 והביאו לקרבות בין הפלג הפרו רוסי ללוחמי העצמאות האוקראינים ולהדחתו של הנשיא ינוקוביץ', לא שוככות בחלק המזרחי של אוקראינה גם בימים אלו.

"לפני כחודש חתמו על הפסקת אש, אבל בפועל המצב לא השתנה – עדיין יש יריות ברחובות, ומאוד מסוכן", אומרת הרבנית דינה. "דונצק וערים אחרות במזרח אוקראינה קרובות לרוסיה, והרבה מהתושבים בהן מחזיקים בדעות פרו רוסיות. הכוחות הבדלניים, הפרו רוסיים, לא מוותרים. רק לפני כמה ימים ידיד קרוב של הקהילה שלנו עבר במקרה באזור של ירי, נפצע ונותח. הוא עדיין מאושפז. ידיד אחר נרצח בחודש שעבר.

"כשהחלו הקרבות אנשים ארזו את הדברים ונסעו. הרבה הגיעו לקייב, כאן המצב כרגע רגוע, יש שנסעו לעיירות נופש או לערים אחרות במדינה, ויש שעזבו למדינות אחרות או עלו לארץ. הרב יחיאל אקשטיין למשל, מהקרן לידידות, עוזר מאוד לפליטים ועושה עבודת קודש. אבל להרבה אנשים נגמר הכסף אחרי כמה חודשים מחוץ לביתם וללא עבודה, והם נאלצים לחזור. מי שיכול להרשות לעצמו מבחינה כלכלית לא חוזר.

"אי אפשר לדעת מה יקרה מחר. קשה מאוד לשמוע את הסיפורים של כולם. תביני, אלו אנשים מסודרים. יש כאלו שרק השקיעו בדירה או בעסק, כי מי חלם שיקרה דבר כזה, ונאלצו לעזוב הכול. אישה אחת שברחה לדירה של הבת שלה בחרקוב סיפרה לי שהם שישה נפשות בדירה והיא ישנה על הרצפה. נקרע הלב. הקהילה שלנו – במאגר הקהילה מנינו חמשת אלפים בתי אב מכל המעגלים – הייתה קהילה יפהפייה, והיא התפרקה".

היהודים לוקחים צד?

"יש יהודים פרו רוסים, יש פרו אוקראינים ויש שלא נוקטים עמדה. מי שרואה טלוויזיה רוסית נהיה פרו רוסי, מי שרואה טלוויזיה אוקראינית נהיה פרו אוקראיני. כמו בישראל, אנשים מוטים לפי התקשורת והסביבה".

וודקה עם פלפל חריף

וודקה עם דבש ופלפל חריף. זה המשקה שנפתח בחגיגיות בטקס הפתיחה של בית אור תורה סטון. בשביל שלושה יהודים לא צריך יותר מזה כדי לפלפל פלפולים ולדרוש איזה וורט, וטוב אם יהיה כזה שקרוב ללִבם – סביב יהדות התפוצות. "הגלות היא דבש ופלפל", אומר שלמה נאמן לאחר הרמת לחיים. "היכן שיש יהודים יש דבש, אבל אסור לשכוח שתמיד יהיה גם הפלפל, הכאב על החיים בגלות".

הרב אליהו בירנבוים לא מסכים לגישה. "ודאי שהמקום הטבעי עבור כל יהודי הוא ארץ ישראל, אבל צריכים לעבוד עם היהודים בגולה מתוך גישה חיובית, לחפש את המשמעות והרלוונטיות בחיים היהודיים שלהם. לא לבקר אותם על מה שאין, אלא לעודד אותם על מה שיש. גישת הפלפל טומנת בחובה את הגישה ההיסטורית, והיא מסוכנת. היא תוקעת בהיסטוריה.

"ראו את יהדות ארצות הברית. הזהות שלהם התבססה על השואה ועל 'Let My People Go‘ – שחרור האחים הכלואים בברית המועצות לשעבר. זה מה שנתן להם שייכות, אבל היום זה נגמר – השואה מתרחקת, דור הניצולים הולך ונעלם, ושחרור יהודי ברית המועצות הוא כבר לא אישיו. על מה הזהות מבוססת עכשיו? היא הייתה בנויה על דע מאין באת, ולא על לאן אתה הולך. הם לא בנו יהדות עתידית. צריך לעבוד מתוך הדבש, לבסס את הזהות היהודית מתוך ראייה חיובית עכשווית ועתידית“.

“בשפה הרוסית, בכל פעם שמתייחסים לעם היהודי אומרים ‘העם שבע הסבל‘. זה הביטוי. גם גויים וגם יהודים אומרים כך“, אומר נאמן. “התפיסה היא שאנחנו הנציגים של הסבל עלי אדמות. העבודה שלנו כאן היא ‘להיכנס‘ בהגדרה הזו – אנחנו עם של בני נביאים, אנחנו עם של גאולה“. “עזוב את זה“, מעיר בירנבוים, “אנחנו עם של פרסי נובל!“. “אבל אי אפשר להגיד לאן אתה הולך בלי לומר מאין באת“, ממשיך נאמן. “זו השפה כאן. זו המציאות, ואם לא תדבר בשפתם לא תהיה שייך אליהם. אז מאין באת זו הרימה והתולעה, אבל לאן אתה הולך – זו הגאווה הלאומית. של לקום, לבנות ולהיבנות. גם בירושלים אני אומר שיש יהדות של יד ושם ויש יהדות של הר המורייה. כל מבקר רשמי שמגיע לארץ חייב לבקר ביד ושם, כדי לראות את הטרגדיה, את המוות. אני הייתי מביא אותו להר המורייה – המקום שבו באמת נולד עם ישראל“.

“בגולה אנחנו מוכרחים ללמד שהיהדות בחוץ לארץ היא שברירית, שהיהדות המושלמת היא דווקא בארץ ישראל“, אומר הרב שלמה ריסקין. “לכן בכל הדורות אמרנו ‘לשנה הבאה בירושלים‘. נורא חשוב שיבינו שבגלות יש פלפל, ואפילו הגלות הכי מתוקה, כמו באמריקה למשל, עדיין יש בה פלפל. שלא יחשבו שהמקום שבו הם נמצאים הוא המושלם. זו הייתה הבעיה בגרמניה. בארץ, למרות שנתקלים גם בה בפלפל כל הזמן, אני מאמין שלעתיד לבוא יהיה רק דבש, ארץ זבת חלב ודבש. אבל כל זמן שאני בקייב“, הוא צוחק, “אני רוצה לשתות וודקה עם דבש ופלפל“.

אותו פלפל מתבטא גם בקושי הגדול שאיתו מתמודדת יהדות התפוצות – ההתבוללות ונישואי התערובת. “עתידו של העם היהודי לא מובטח“, אומר הרב בירנבוים. “לא אלמן ישראל, אבל אנחנו רואים את הקשיים שיש בחיים היהודיים בחו“ל. נישואי תערובת הם כאשר אדם יהודי מתחתן עם לא יהודי, אך יש גם תהליך התבוללות – איבוד הזהות היהודית והתרחקות מהמסורת ומהתרבות. כדי לשמור על עתיד העם היהודי נדרשים חזון, חשיבה ויצירתיות, ובכל מקום בעולם השיטה היא אחרת“.

איך מתמודדים עם נישואי התערובת וההתבוללות?

"על פי רוב בתי הכנסת האורתודוקסיים בחו"ל לא ידידותיים לאלו שחושבים על נישואי תערובת או לאלו שכבר נמצאים בתוכם", אומר הרב ריסקין. "אנחנו מאבדים הרבה יהודים בגלל זה. אז במקום לאבד את היהודי אנו רוצים לרכוש את הלא יהודי, כי אנחנו חושבים שליהדות יש מסר חשוב לכל אחד ואחד. אנחנו רוצים ששני בני הזוג יהיו יהודים מסורים למסורת וחלק מעם ישראל. הדרך הטובה ביותר היא ליצור בתי אור תורה שאינם שיפוטיים, שמוכנים לקבל כל יהודי באשר הוא, ולהיות ידידותיים גם לחלק הלא יהודי במשפחה. על ידי גיור ידידותי אך הלכתי, על ידי חינוך ועל ידי הרבה חום ואהבה נוכל לא לאבד את היהודים אלא לקרב אותם".

הצעירים עם אוקראינה

אנו יוצאים לסיור ברחובות קייב, ומבקרים בבית הכנסת ברוצקי של קהילת חב"ד בעיר, בבית הכנסת בפודול השייך לקהילת קרלין, וגם בכיכר מאדן, הכיכר המרכזית בקייב, שאך לפני כמה חודשים הייתה מוקד הקרבות והמהפכה. על פני השטח הכול נראה רגוע. מזג האוויר שמשי ונעים, אנשים רבים מסתובבים ברחובות. העיר משובצת בבנייה אופיינית מימי הצאר ובבנייה מונומנטלית מימי סטלין ("בבניין כזה כל אפרת נכנסת", אומר הרב בירנבוים לרב ריסקין על בניין דירות עצום בדרך, "אם אתה רוצה להחליף ולהיות רב של בניין אתה יכול").

פה ושם אני מבחינה בסימנים למצב הלא פשוט שאוקראינה נמצאת בו. לאורך הרחוב הראשי של קייב פרושים שלטים לאומניים. על בניין גדול בכיכר מאדן מוצב דגל אוקראינה ענק. "הדגל מכסה את הבניין השרוף. ממש כאן עמדו הצלפים וירו על המפגינים שרצו לעברם", מצביע נאמן על הגגות בכיכר, "בערך מאה נהרגו". אישה במדים אוקראיניים מבקשת מאיתנו תרומה בשביל תושבי מזרח המדינה. לידנו תקוע צלב לזכר אחד הנספים. על בניין קיר בדרך חזרה תלוי שלט באנגלית: "עצרו את רוסיה".

"המהפכה השפיעה על היהודים באוקראינה בכמה מישורים", אומר לי שלמה נאמן. "קודם כול, תחושת הביטחון התערערה. בעשרים השנים האחרונות היהודים כאן תכננו את המהלכים העתידיים שלהם לפי החלטות שלא קשורות בסביבה, כי הסביבה הייתה בטוחה. זה דבר חדש עבור יהודי ברית המועצות שתמיד חיו על מזוודות. בשבילם המהפכה הזו היא משהו הזוי, שלא כמו בישראל שבה כל הזמן נמצאים בכוננות מלחמה. זה כאילו שארה"ב וקנדה יילחמו פתאום. שנית, וזה אולי הגורם המשמעותי ביותר, המשבר הכלכלי הגדול פוגע בכולם, ומשפיע באופן חזק מאוד על התוכניות. ושלישית, הלאומנות שהתעוררה באוקראינה מעוררת רגשות ומחשבות על זהות עצמית גם אצל היהודים. הם שואלים את עצמם האם הם בצד האוקראיני או הרוסי".

באמת באיזה צד הם? לי בינתיים נשמע שהם בצד האוקראיני.

"בגדול, הצעירים מזדהים עם אוקראינה. רבים מהם גם הצטרפו למפגינים במהומות שהיו כאן, וחלקם הלכו להתנדב בחזית המזרחית. המבוגרים יותר, שזוכרים את התקופה הסובייטית, הם פרו רוסים. אבל זו חלוקה גסה ולא מדעית. המציאות משתנה והמסקנות משתנות. לפני שהופל המטוס המלזי הדעות היו אחרות, למשל. הכול יכול להשתנות בכל רגע".

כל אלו גורמים לעלייה גבוהה יותר לארץ?

"אם מדברים על החודשיים האחרונים, מספר העולים היהודים מאוקראינה לישראל גדל פי שלושה. אבל אלו לא מספרים מדהימים – במקום אלפיים ששת אלפים. עדיין נמצאים במדינה הזו כמאתיים אלף יהודים".

את השבת אנחנו עושים באכסניה בעיירת נופש מחוץ לקייב, יחד עם יהודי הקהילה. כשמונים נרשמו, ועוד רבים רצו להגיע אך נגמר המקום. משפחות, זוגות ורווקים, בעיקר בגילאי העשרים והשלושים, רובם סטודנטים, הגיעו כדי לעשות את השבת ביחד ולשמוע את האורחים מישראל. השיחות של הרב ריסקין והרב בירנבוים מועברות בעברית ומתורגמות לרוסית. רוב הנוכחים לא יודעים אנגלית ולא עברית, חלקם יודעים עברית בסיסית. הכיפות על ראשי הגברים מגוונות. חלק מהמשתתפים דתיים, חלק שומרי מסורת בצורה כזו או אחרת, חלק יודעים מעט מאוד על יהדותם. הלו"ז אינטנסיבי, וההגעה וההשתתפות בשיעורים ובפעילויות מרשימות. יגאל קליין אומר לי ששבתות מעין אלו, עם דמויות שמגיעות מהארץ, מתוכננות מדי פעם כחלק מפעילויות בית אור תורה החדש. "אלו 'פיקים' שנותנים זרקור לבית אור תורה. השבתות האלו מחברות עוד אנשים שלא היו קשורים עד כה לפעילות".

אני חולקת את החדר עם איולנטה, מרכזת הפעילות הסטודנטיאלית של המדרשה בקייב, תושבת העיר שמדברת עברית טובה. "הייתי בארץ כמה פעמים. אחותי גרה בכפר אלדד". אני שואלת אותה אם חשבה על עלייה לארץ. "אני כל הזמן חושבת על זה, הייתי מאוד רוצה. אבל יש לי כאן בעל וילד. זה מסובך". היא שואלת אותי האם החברים בישראל מדברים על המצב באוקראינה, ובמי הם תומכים. "חשוב שישראל תהיה בעד אוקראינה בכל המאבק הזה", היא טוענת.

מאוחר יותר, בשבת בצהריים, כשאנחנו יושבות עם עדינה במרחב המשותף, איולנטה מספרת שבשבוע שעבר צפתה בכל שלוש העונות של הסדרה "סרוגים". "אני חושבת שהבנתי את רוב העברית שם. זו סדרה מדהימה, כל כך הייתי רוצה להיות במציאות הזו בארץ. אני מתחברת לציבור הסרוגים, כאן באוקראינה אין כמעט כאלו, רוב הקהילות היהודיות חרדיות". עדינה, ילידת בלרוס שגרה שבע שנים בארץ ונשואה לחב"דניק שעובד בקייב, ראתה גם את "שטיסל", ואפילו את "היפה והחנון". "בעלי אומר לי להפסיק לראות את זה, הוא מפחד שאתחיל לדבר כמו הבלונדיניות שם", היא צוחקת. "גם אני מתה לחזור לארץ, ומקנאה באחותי נאווה שגרה שם. אבל מה לעשות, בעלי כאן והוא חייב להיות כאן. אין בררה".

נאווה, שנמצאת בקייב לצורך עבודה – רק בשבוע שעבר הסתיים מחנה הקיץ של המדרשה הציונית, שם שימשה כמדריכה – עלתה לארץ לפני כשנתיים, לאחר תכנית "מסע", חזרה בתשובה ולמדה במכון אורה. היא מספרת לי על גבעת עוז וגאון, הגבעה לזכר שלושת הנערים גיל־עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל, שמאוכלסת על ידי עולים בוגרי המדרשה. ממש לא נערי גבעות טיפוסיים. "גאון זה ראשי תיבות של גיל־עד אייל ונפתלי. אני גרה שם כרגע. נדיה מטר הקימה את המקום והחבר'ה שלנו פשוט הגיעו והתיישבו שם. לא יכולנו להישאר אדישים אחרי מה שקרה בקיץ. בשבוע הבא נחגוג שם שבע ברכות לזוג בוגרים שלנו. אנחנו מקווים שהמקום רק ילך ויתפתח".

ברית במדי צה"ל

השיא של סוף השבוע מגיע בשבת בצהריים. באולם מתקיים פאנל סיפורי עלייה של הרב ריסקין, הרב בירנבוים ושלמה נאמן. הקהל מרותק, מגיב, מתרגש. כמה אומץ דרוש כדי לעזוב מאחור את שגדלת עליו; את היציב, את התרבות, העבודה, המשפחה.

שלמה נאמן, יליד בירוביג'ן כאמור, בירת אותו מחוז אוטונומי יהודי רחוק שיושב על ידי סטלין בשנות השלושים כתגובה לציונות שאיימה על החזון הסובייטי, חי בשכונה לא יהודית ולמד בבית ספר לא יהודי. עד כיתה א' לא היה לו מושג שהוא יהודי. שום דבר לא העיד על כך. בכיתה א' ביקשה מהם המורה למלא טפסים עם פרטים על עצמם, ובטופס הופיע סעיף של לאום. שלמה הגיע באותו היום לאמו ושאל אותה מה למלא שם. היא היססה ואז אמרה בשקט – "יהודי". "כשהקראתי את התשובה הזו בכיתה התחיל צחוק אדיר. כולם צחקו. באותו הרגע עליתי לארץ. לא באמת, כי הייתי רק בן שש, אבל בתודעה שלי כבר אז עליתי לארץ".

מאז הוא התחיל בפעילות ציונית. "החלטתי, בכלל בחיים, ללכת בפשטות – אם אני יהודי, סימן שאני צריך לדבר עברית, סימן שאני צריך לעלות לארץ. זה עד כדי כך פשוט". בשנת 1990, בגיל 17, הוא קיבל אישור ועלה לארץ. קצת אחרי כן עלתה שלומית, שהכיר עוד ברוסיה, ומהר מאוד הם התחתנו והתיישבו בכרמי צור ("היה לנו חשוב לגור במקום שיש בו ישראלים ולא רק רוסים. להתערבב בארץ"), וגם עברו תהליך של חזרה בתשובה. רק בני 41, וכבר הם סבא וסבתא.

הרב אליהו בירנבוים נולד באורוגואיי, ובעבר גם כיהן כרב הראשי שלה. הוא גדל במשפחה יהודית ציונית, וכבר בגיל 13 וחצי הודיע להוריו שהחליט לעלות לארץ. "בהתחלה הם סירבו, בעיקר אמא, ואמרו שאדבר איתם כשאהיה גדול יותר. אבל אז השתמשתי בסיפור שעבר במשפחה, שלפיו הלבישו אותי בברית במדי קצין צה"ל. אמרתי להם – אתם הלבשתם אותי ככה. איך אוכל להיות קצין בצה"ל אם לא אעלה לארץ? זה עבד. ובאמת לאחר כמה שנים שירַתי כקצין בצה"ל".

הרב שלמה ריסקין נולד בברוקלין, ובמשך 19 שנים שימש רב בית הכנסת לינקולן סקוור במנהטן, ניו יורק, אחד מבתי הכנסת הגדולים בארה"ב. במשך שנים רצה לעלות לארץ, וחיפש מקום שבו יוכל לשמש רב. "אבל כל הזמן שמו לי מקלות בגלגלים", הוא מספר, ובקולו אפשר לשמוע כמה היה שבור לב בשנים האלו, שבהן נבצר ממנו לעלות לארץ.

באחד מנסיעותיו לארץ העביר הרצאה במחנה קיץ בכפר עציון. שם ראה אותו משה (מושקו) מושקוביץ, ממחדשי היישוב היהודי בגוש עציון. "הוא ניגש אליי לאחר ההרצאה, ואמר לי שאני צריך לעלות לארץ. אמרתי לו שעכשיו יש שלושה אנשים שמאמינים בזה – אני, אשתי והוא, אבל לא רוצים להעסיק אותי כאן. הוא ביקש ממני לנסוע איתו, הצביע על אזור שומם ואמר – בשביל להיות רב עיר צריך לבנות עיר. אתה רואה את האדמה הזו? כאן נקים עיר. אתה תהיה רב העיר ואני ראש העיר. וכך היה.

"הוא היה צריך לדאוג לכל העניינים הטכניים, האישורים והבנייה. אני הייתי צריך להביא את המשפחות. 190 משפחות הגיעו מהקהילה שלי בניו יורק, ומשפחות נוספות הגיעו מדרום אפריקה. בשנת 81' הייתה הנחת אבן הפינה. היה חשוב לנו שהיישוב יורכב ממבני קבע ולא מקרוואנים. ב־83' הגיעה המשפחה הראשונה, ובי' באב של אותה שנה הגעתי סופית לאפרת. כיום היא מונה קרוב ל־12 אלף איש".

חייל של קירוב

הרב ריסקין, נמרץ וחיוני, כבר בן 74 ונראה צעיר בהרבה, מתחיל את היום בארבע וחצי לפנות בוקר. הוא מכין את שיעור הדף היומי שהוא מעביר באפרת, מתפלל, מעביר את השיעור, ואז הולך לשחות. "מדף יומי לדיפ יומי", הוא צוחק. היום שלו, כשהוא לא נמצא בחו"ל בנסיעות לצורך פעילויות אור תורה, מורכב בעיקר משיעורים שהוא מעביר במוסדות אור תורה השונים, ובפעילויות השוטפות שדרושות ממנו כרבה של אפרת. את מוסדות אור תורה סטון הוא התחיל להקים עוד כשהיה בניו יורק, ומאז הוא מקים עוד מוסדות ופרויקטים, "לפי הצורך הקיים בשטח".

אתה מקדיש את חייך לנושא יהדות התפוצות.

"יכול להיות שהיו לי קצת רגשי אשמה על שעזבתי את בית הכנסת בניו יורק", הוא מחייך. "הקמתי שם בית כנסת של קירוב, בית כנסת אורתודוקסי שפתוח לכל יהודי באשר הוא, והבנתי שלא צריך להסתפק בבית כנסת אחד, ואפשר להקים מקומות כאלו בסיטונאות. במשך השנים הבנתי את הסכנה הגדולה של היעלמות העם היהודי. השנים בארה"ב, מדינה שסכנת ההתבוללות בה רבה, גרמו לי להבין את גודל השעה. למדתי הרבה גם מהרבי מלובביץ', שאמר לי להיות חייל מודרני של קירוב".

מתי התחיל הקשר שלך איתו?

"ב־1964 ניגשתי אליו להתייעצות לפני שלקחתי על עצמי את הרבנות בבית הכנסת בניו יורק, שהיה אז בית כנסת קונסרבטיבי. שאלתי אותו אם ללכת לשם, אם אוכל לשנות אותם, אם יש סכנה שהם ישנו אותי. מאז בכל צומת בחיי הלכתי אליו. אגב, הוא שלח אותי לרוסיה ב־1970 כדי לפתוח ארבע ישיבות מחתרתיות. גם נעצרתי שם, אבל זה סיפור אחר.

"עם הרב סולובייצ'יק, שהיה הרב המובהק שלי ואצלו זכיתי ללמוד שבע שנים, נפגשתי להתייעצות בכל יום חמישי מ־64' ועד 77'. ראיתי ברב סולובייצ'יק את הלמדן והפילוסוף היהודי הגדול בדורנו, וראיתי ברבי מלובביץ' את המנהיג בגדול בדורנו, שלקח אחריות על כל יהודי באשר הוא. ממנו למדתי את עניין הקבלה וההכלה של כל יהודי, בלי שיפוטיות. למדתי שהדת מקבלת כל אחת ואחד, ושהקב"ה אוהב כל אחת ואחד. למדתי גם שהיהדות היא לא הכול או כלום. כל מצווה שיהודי עושה היא חשובה".

איך אתה מסתכל היום על מה שעשית? ממש מפעל חיים.

"אני מודה ומשבח את הקב"ה, מפני שהגשמת החלום גוברת על החלום. זה מאוד נדיר בחיים. הדבר הכי חשוב שמצאתי הוא שותפים טובים לדרך, ביניהם הרב בירנבוים. מאז שפגשתי אותו הרחבנו את היריעה. לא רק באמריקה, אלא גם בדרום אמריקה, באירופה, במזרח אירופה. אנחנו פועלים גם בארץ כדי לשנות את מודל בית הכנסת, כדי שלא יהיה רק מוסד שמספק שירותי דת אלא יהפוך למוקד משיכה לקהילה, למקום שפותח שעריו לכל יהודי. מה הלאה? נמשיך לפעול בארץ ובעולם כדי להבטיח את עתיד העם היהודי". /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ה, 17.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באוקטובר 2014, ב-גיליון בראשית תשע"ה - 897 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אין חדש תחת השמש, אלא MORE OF THE SAME. תקבלו את הבנים של יהודים ולא-יהודיות, כפי שמקבלים את הבנים של יהודיות ואבות לא יהודיים. תפסיקו לטרטר את העולים מחבר העמים על יהדוותם, כי רק האב יהודי, הדי הטרטור של הרבנות את הבנים והבנות מנושאי תערובת מגיעים לפינה האחרונה בעולם. כל מעשיכם מריחה. שבת בראשית שלום,

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: