להתחיל לברר מבראשית | דב ברקוביץ

עלינו לברר מההתחלה את היחס שבין הומניזם למחויבות לאין סוף, למצוא את האיזון ביחסי גברים ונשים ולזהות את שביל האמצע שבין ערכי החופש למושגי הקדושה

 העולם נברא בדיבור. המילים ״ויאמר א־להים״ חורזות את ששת ימי הבריאה ומסמנות את הוצאת היש מרשות היחיד האלוהית לקיום עצמאי של היש. המשנה במסכת אבות מסכמת: ״בעשרה מאמרות נברא העולם״, ובאלה כלול גם הפסוק שאין בו לשון אמירה מפורשת, הפותח את מעשה הבריאה כולו: ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא א־להים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״.

מאז ימי בראשית אלו הבריאה יוצאת מהכוח אל הגילוי בפועל, מקיום לקיום, ממה שעמום בלוט התוהו לידי התממשות והיפרטות. בהתהוות היש לתולדותיו ולתולדות תולדותיו נשמעת אמירת בורא העולם, גילוי נוסף של רצונו בבריאה. החיים על צורכיהם המתחדשים מאתגרים את הרוח להיגלות ולחשוף משמעויות חדשות אשר מתוכן נשמע קולו של הבורא מדבר. יש רק לחיות מתוך קשב לדיבור האלוהי היוצא מבין רגבי היש המתחדש.

מתוך ההווי הישראלי המתחדש זה כמה דורות נשמע קולו של הבורא, והוא נקלט בתשתית נפשותינו. רבים חשים את הקול עולה בנפש – מחיה, מזמין, מחייב. את פשרו, מי ידענו? בענווה ובתחושת מחויבות שאינה מרפה אנו לומדים להגות בפה את אשר צפוי בנפש פנימה בימי בראשית אלו. במובן עמוק ומכונן, קיום העולם והתהוותו התמידית קשורים במידה רבה בכוח היוצר שבמילותיו של האדם, ביכולתו לנסח במילותיו את אשר הוא שומע פנימה במעמקי נפשו. גם בדור שקבע כאחד מיסודות האמונה שיש להקדים את ההוויה להכרה, הוצאת הטמון בהוויה מהכוח אל הפועל מותנית בתרגום ניצני החיות שבהוויה לידי חיות המילה. זהו סודה של ברית המעור.

כאמור, העולם נברא במילים. אך יש לדייק – דיבור אלוהי ללא כל מעשה נמצא רק ביצירת האור ביום הראשון, “וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יְהִי אוֹר“, ומיד, “וַיְהִי אוֹר“. מהי אותה ברכת האור של יום הבראשית? קרינת הרקע מהמפץ הגדול הנמדדת היום בכלים מדעיים רגישים? אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא? ואולי הם שני לבושים של הופעה אחת – זה ברוח וזה בגשמיות? כך או כך, בברכת אור בראשית יש הבטחה להתגלות היש בהתהוות תמידית, ברכת היציאה מהכוח אל הפועל, מאי הידיעה אל הדעת והתודעה.

מאיפה כל זה בא?

אלוהים ברא את החיים בגלל שהוא אוהב את החיים אהבה אינסופית. בפרק א‘ בספר בראשית נאמר כמעט על כל אחד ממעשי הבריאה שאלוהים ראה אותם כ“טוב“, והבריאה כולה מתוארת כ“טוב מאוד“. בכל ששת ימי הבריאה כלל לא נאמר שמשהו בעולם הוא “רע“, או אפילו “לא טוב“.

רמב“ן (בפירושו לבראשית א, ג) מפרש שכוונת תיאור הנבראים בפרק א כ“טוב“ בעיני ה‘ היא שהנבראים עומדים ומתקיימים לפי רצון הבורא. והנה ה“טוב“ אינו ניגוד ל“רע“ אלא לאי הקיום, לתוהו ובוהו ולחושך שהוזכרו בתחילת בריאת העולם. פירושו אפוא הוא מימוש רצון הבורא בחיים, ההולך ומצמצם את גבולות התוהו. לא תוהו, אלא התהוות.

אתגרי הכניסות השונות

בסופו של היום הראשון לבריאת היש היו רק אור ומים, שני יסודות הקיום, והם התקיימו במציאות קמאית של האחדה. מעשה הבריאה ביום השני היה יצירת מציאות הפירוד, הפרדת המים שמעל לרקיע מהמים שאנו מכירים מתחת לרקיע. בהפרדה שנוצרה במים הבראשיתיים התנתק היש משורשו, שלב חיוני במימוש ברכת ההתהוות. כניתוק התינוק משדי אמו, כך העמדת הרקיע כחיץ בין מים למים תאפשר לכל דבר מתחת לרקיע לצאת אל גילויו המיוחד. ומתוך כך, ברכת העצמיות ותודעת העצמאות מאפשרות את השוני בין הנבראים, את המסוימות שלהם, מה שמהווה ביטוי ממשי לקיום עצמי.

מליחותם של חלק מהמים שמתחת לרקיע היא דמעות הבכי שלאחר הפירוד, כברכת צעקתו של תינוק המתנתק משורש הווייתו אך ממשיך לינוק ממנו. המדרש רואה בכינון הרקיע שורש של המחלוקת והפירוד המשחית. על כן לא נאמר "וירא א־לוהים כי טוב" ביום השני. ברכת העצמיות והעצמאות, הגיוון והשוני, תלויה על בלימה: האם תתממש ברכת העצמיות־העצמאות או שיחזור העולם לתוהו? הבריאה כולה מצפה להמתקת הפירוד בברכת הדעת והתודעה מתוך גילוי אורו הגנוז של היש. האם הזדקקות והיענות או שבר ומלחמה? חוט דק מפריד בין תוהו והתהוות. מכאן שימי בראשית הם לא פעם ימי קרב.

כל כניסה של עם ישראל לארצו מסמנת שלב נוסף של גילוי אור הבריאה, של ימי בראשית. והנה כל אחת מהכניסות של עם ישראל לארצו מלווה בהתגוששויות, בהתמודדויות, לפעמים אלימות, בעלות אופי רוחני מובהק – בחלקן פנימיות, בין חלקי העם, ובחלקן חיצוניות, עם עמים החיים מסביב.

בכניסה הראשונה לארץ הבירור הרוחני היה סביב האלוהי בטבע. האדם חש את האלוהות כדבר חי, הוא חש שהאלים שולטים בחיות הבריאה ומפרים אותה. הפולחן הזר בישראל היה של "הבעלים", האשרה, העגל והזונה, לבושים של תובנות עומק ששיקפו את גילוי האלוהות בכוחות טבעיים. המלחמות נערכו עם תרבויות בעלי פולחן של אלי הטבע.

בכניסה השנייה לארץ, בימי שיבת ציון, הבירור הרוחני לבש צורה חדשה, והתמקד בשאלת האלוהי בחכמה. ההתמודדויות הרוחניות בתוך העם היו על אמונות ודעות, על התבוללות ונישואי תערובת, ולאחר מכן על זהותם של כתות ושל כופרים ואפיקורסים, על דרשות של דופי ועל שאלת למי "יש חלק לעולם הבא". גם ההתגוששויות עם אוכלוסיות זרות – עם מלכות פרס, יוון ורומא – לא היו בעיקר עם תרבויות בעלות פולחן של אלי הטבע, אלא עם תרבויות שאמונותיהן חייבו בירור רוחני ושכלי של לימוד נוקב והעמקת הדעת.

והנה בשורש הכניסה השלישית לארץ מקנן הבירור הגדול והקשה מכולם: בירור האלוהי באדם. מה זהותו של האדם המסוגל לממש את סגולותיו הייחודיות, ההולך מדרגה לדרגה לקראת שיעור קומתו הקיומי? בירור האלוהי באדם מתנהל פנימה בין חלקי העם בשני מישורים עיקריים: ביחס שיש לקיים בין הומניזם המאדיר את האדם ואת שיעור קומתו הקיומי לבין ההכרה ששורש קיום האדם באין סוף הוא ושקיימים חובות הנגזרים מכך; ובאיזון הראוי ביחסים של גברים ונשים, בחיי משפחה ובחיי חברה, בין ערכי חופש, שחרור והגשמה אישית לבין מושגי טהרה וקדושה וכינון דמות המשפחה. בהתמודדות הקיומית מול אויבים מתנהלת מערכה אלימה עם תרבות המאדירה את המוות בזירת הקרב ככלי טקטי ואסטרטגי מול האדרת החיים וקדושתם כמניע העיקרי בכורח היציאה לקרב.

בימי בראשית אלו התוהו וההתהוות באים בכפיפה אחת.

חירות היא אפשרות של קיום. דוד פיש, "מים לרוויה", 2013

חירות היא אפשרות של קיום. דוד פיש, "מים לרוויה", 2013

ברכת ה"עדיין לא"

האלוהי באדם מהווה שורש לברכת התהוות החיים, התקווה שלה וההבטחה שהיא תתממש. מהו ציורה של ברכת ההתהוות? החיים הם חידה לאדם. החיים כביטוי לרצון אלוהים ואהבתו האין־סופית גדולים על הכרתו, דעתו ורצונו. האדם הוטל לתוך החיים, כשיר רווי דעת המחייב פשר.

הפער בין שורש קיום האדם לבין הכרתו ודעתו משתקף באי היכולת שלו לדעת את פשר המילה "אני" המהווה יסוד של זהותו, אך שורה בעמימות גדולה מאוד. להגיד "אני" זה פלא גדול, אך הידיעה שאני לא יודע מה בדיוק אמרתי כאשר אמרתי "אני" היא פלא עוד יותר גדול.

כאשר אלוהים ברוב חסדיו בא אל האדם לתת לו את תורתו הוא פתח במילה "אנכי", גילוי שבשורש הגילוי של עשרת הדיברות. בכך הייתה משמעות כפולה: האחת, יסוד הסובייקטיביות באדם הוא אלוהי; השנייה, שורש החיים שביש הוא סובייקטיביות אינסופית. מתוך הזיקה בין שתי משמעויות אלו התהווה בסיני המפגש של ה"אנכי" עם ה"אני" של כל אחד ואחד ועם המשותף לכל אדם ביסוד ה"אני".

על אף השימוש בכינוי "אנכי" על ידי בורא העולם, בשורש הידיעה העצמית שלנו ישנה נקודת אי ידיעה מוחלטת, בחינת "המרכבה", נקודת החיבור בין האין סוף לבין היש הנברא השורה בכל תאי היש, מהעצום עד הזעיר. באדם נקודת חיבור זו היא החיבור בין מה ששורה מעבר לגבולות החוש, ההכרה והדעת לבין החוש, ההכרה והדעת, ונקודה זו שורה בחביון אי הידיעה.

בכל תחושותיו ורצונותיו, בהכרתו ובדעתו, יוצא האדם מנקודת אי הידיעה, שאינו מסוגל לראותה או להבינה, וחוזר אליה, יוצא וחוזר חלילה – בחוסר מודעות מוחלטת, על אף שלעתים הוא חש בהשפעתה מתיקות רבה. נקודת "המרכבה" מהווה עירבון לתקוות ההתחדשות, הצמיחה וההתהוות, כמעט ללא גבול. אלוהים מחפש את האדם כדי שיתהווה, יתגלה בשיעור קומתו המלא.

מתוך כך חי האדם במציאות קיומית של "עדיין לא". אבי, הרב אליעזר ברקוביץ', כתב על כך בבהירות רבה:

חירות היא אפשרות של קיום, כלומר, משהו שעדיין אינו קיים, שהוא עדיין לא. לַדבר השלם בתוך עצמו אין שום חירות; הוא כבר הגיע להגשמה. ולכן, ה"עצמי" הוא לעולם לא גמור, הוא תמיד מה שהוא עוד עשוי להיות. באמצעות החירות שלו, ה"עדיין־לא" משתלב בכל "עכשיו" של ה"עצמי". ה"עכשיו" שלו פתוח; הוא כולו ציפייה לעתיד. ה"עדיין־לא" תמיד נוכח בחיי ה"עצמי". בשל מרכיב החירות שהוא מנת גורלו של האדם, נוכחותו של האדם היא ציפייה. למה הוא מצפה? לעצמו! ה"עצמי" של הרגע בהווה הוא ה"עצמי" שיש להתעלות ממנו על מנת שהאדם יגיע אל עצמו באופן יותר עשיר, יותר אותנטי. החיים האישיים, הפרסונליים, הם תהליך של התעלות עצמית.

כשאלוהים פנה אל אדם הראשון ונתן לו את המצווה הראשונה, הוא קרא לו… אל תוך המציאות האישית של ה"עדיין לא", ובכך גילה לו את החירות האנושית כמקור של אחריות. רק משום שהאדם הוא לעולם "עדיין לא", בגלל שהאנושיות שלו מתקיימת בהתעלות עצמית, ניתן להאמין באדם ולהפקיד בידיו את התגלות דבר ה' אליו. מתוך כך ניתנה לאדם האפשרות לשמוע את דבר ה' המדריך אותו לגורלו שלו, גורל של ההתעלות העצמית הפרסונלית ביותר.

הקב"ה מחכה מעבר לגבול שאדם שם לעצמו. נצחיות הבורא היא בכך שהוא ניצב מול כל אדם ואדם ומסמן לו במדויק מהו השלב האפשרי הבא בבניין שיעור קומתו, שלב הנמצא מעבר לציפיות שלו מעצמו, מעבר למה שנודע לאדם כגבול צמיחתו הקיומי.

על כן בתהליך התהוותו של האדם דווקא כאשר המציאות מעמידה אותו מול גבולותיו וחסרונותיו, לעתים מתוך כאב וייסורים, עשוי להיגלות ה"עדיין לא" שבתוכו. דווקא אז, כאשר המציאות איננה עונה לשאיפותיו ולרצונותיו כפי שהיה רוצה או כפי שציפה. היכולת לזהות בקושי ובכאב את בחינת הצמצום בציפיותיו וברצונותיו, לא ללכת "ראש בקיר", עשויה להביא אף לשמיעת דיבור אלוהי המזמין לשלב נוסף בהתהוותו, שלב הנמצא כעת מעבר להכרתו ודעתו. רבי נחמן כינה מציאות שכזו "לגשת אל האלוהים השורה בערפל".

הזדמנות פוסט־טכנולוגית

התורה שבכתב היא ספר מיתוס – זאת במובן של עיצוב מושגי שורש בדעת האדם ובתודעת התרבות המתהווה. אך בניגוד מוחלט לספרי מיתוס קדומים המהווים תיאור דמיוני של האדם ביחס לתכסיסי האלים, התורה מהווה תיאור העומק של אלוהים ביחס לתכסיסי האדם ולשורשי קיומו. יתר על כן, ברוב חסדיו נתן אלוהים את תורתו לאדם כדי שיעיין בה ויצלול בהבנת דרכיה, זאת כדי לאפשר לו לדעת משהו מחידת קיומו, להיווצר מתוכו וללמוד איך לעבוד עבודת חיים לפני בוראו החפץ בהתהוותו.

ממילא, התורה היא אמצעי ולא מטרה, כלי בידי האדם המעיין בה, ההוגה בה והמתהווה מתוכה. יש הרואים את החיים כאמצעי למטרת קיום התורה; רק כך זוכה התורה בעיניהם למעמד של שגב וקדושה. רק כך יש להבין את מטרת מתן התורה לאדם: קיום רצון ה'. אך רצון ה' הראשוני כפי שהוא מתואר בספר בראשית הוא ל"טוב", לקיום ולא לתוהו, ל"טוב" ולא להרס, להתהוות האדם ומתוך כך להמשך התהוות היש. על רקע זה יש להפוך את הנוסחה: קיום רצון ה' בחיים הוא המטרה, והתורה – זו שבכתב ולאחר מכן זו החיה בנפש האדם – מהווה אמצעי לשם מימוש רצון הבורא בחיים.

מטרת מימוש התורה כאמצעי לכינון החיים, לשם קיום רצון ה' בחיים, ברכתו וחסדו, היא אתגר יותר מחייב וקשה ממימוש התורה כמטרה בפני עצמה, כאשר החיים מהווים אמצעי הטפל לה. עיצוב דעת האדם ותודעת תרבות יוצרת, המתקת טבע האדם ותיקון פני החברה הם אתגרים קשים אך רמי מעלה. תנאי להתהוותו של היש, והעצמת ברכות ה' הטמונות בו.

אנו נתונים שוב בימי בראשית. חלק חיוני במיוחד של לימוד התורה היום הוא בהליכה אל השורשים, אל עקרונות ומושגי יסוד המכוננים תחומים רחבים של דעת ותודעה והמסוגלים להוות תשתית ברוחה של חברה דינאמית ויוצרת. ההוויה הישראלית המתחדשת מזמינה ליצירה מרתקת ועמוקה של חשיפת עקרונות החשיבה התורנית – שבכתב, שבעל פה ושבנפש האדם – והעצמת היכולת ליישם עקרונות אלו בעיצוב פני חברה ותרבות. דרך זו של עיון תנצל את כל הנעשה בדורות כולם אך תוסיף פנייה מחודשת, שיטתית, מבוקרת ומעמיקה אל שורשי קיום האדם כפי שהם נחשפים בכל רובדי התורה ובתנאי של עמידה בלתי מתפשרת על תרגום עקרונותיה ויישומם בחיי ההווה.

והעיקר, גילוי שורשי קיום האדם בסיפור הבורא על האדם, כדי לממש את ברכת התהוותו.

בחלק ממעשה הבריאה מזמין הבורא את ברואיו להשתתף במעשה היצירה. למשל, נאמר ביצירת הצומח ביום השלישי, "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ". אך ההזמנה העיקרית לשותפות עם הבורא היא לאדם. והנה הכניסה השלישית של עם ישראל לארץ התרחשה בתקופה שבה האדם מגלה חלק חיוני בכוחות היצירה הסגוליים שבהם התברך.

כעת, בתקופה הפוסט־טכנולוגית שאנו חיים בה, נוצרה הזמנה לעיצוב תודעה חדשה, תודעה של אדם בוגר, אדם המכיר ביכולותיו הסגוליות ההולכות ומתעצמות אך בו־בזמן גם מודע לצמצומו ולחסרונותיו, לכך שיוהרה בגין כישרונותיו הסגוליים עלולה להכשיל אותו. כאמור, ההכרה בברכת צמצומו ובכורח ההזדקקות לברכת החיים של אלו החיים על ידו ובסביבתו היא היא העירבון להתהוות האדם בשיעור קומתו המלא. התהוותו זו תבטיח את התהוותה של חברה המיוסדת על ערכי צדק ומשפט, חסד ורחמים.

הקול המובהק הבוקע מתוך התחדשות הקיום הישראלי בתקופה זו מזמין את האדם להתהוות אמיתית, כזאת שתממש את הבטחת השותפות עם הבורא בכינון מקדש החיים.

הרב דב ברקוביץ הוא ראש "בית אב" ומחבר סדרת 
"הדף הקיומי" שרואה אור בהוצאת "מגיד"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ה, 17.10.2014

פורסמה ב-17 באוקטובר 2014, ב-גיליון בראשית תשע"ה - 897 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מהיכן הובא הקטע מאת הרב אליעזר ברקוביץ'?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: