חרגולים | אמיר גוטפרוינד    

סיפור

חלף כבר שבוע. אנחנו ממתינים.

הנה, לפתע, בשבוע שעבר הזדמן לאזורנו סתם כך עוד תייר, וביושבו בבית הקפה המקומי אצל ניזֵ'ה, וכיוון שהתפתה לשיחת העצלתיים הרגילה שניהל ניז'ה בימי שמש ריקים מלקוחות עם מי מסועדיו שנראה לו מסתורי במידה מספקת, התברר מהר מאוד שתייר זה הוא מומחה דגול וחובב מושבע של חרגולים, אבל – אנגלי.

בן דודי לַאפְּלַאן הוזעק מיד על ידי אחד מנערי המטבח של ניז'ה, ומהר מאוד כבר הושבו זה מול זה לאפלאן והתייר, אדמונד הילברי שמו. משני עברי שולחן העץ הקטן, על הכיסאות הכפריים שמשענתם קש קלוע, ישבו במבוכה, כאילו אינם יודעים אם הופגשו לשם קרב, אלוף אלופי החרגולים, או לשם שיחה, חידושים מעולמם הקסום של ידידינו הירקרקים. השניים הוצגו, לחצו בבהילות ידיים, והשתתקו. ניז'ה דירבן – דבְּרו! אך השניים, אולי מתוך חוש נבואי למה שעתיד להתפתח בתוך זמן קצר, שתקו. ניז'ה הביא את פותחן הלבבות, כלומר ברנדי תפוזי־עכור, מאוצרו הפרטי, ומזג לשניים. לאפלאן ואדמונד לגמו בזריזות, שמחים לעסוק בדבר מה שאינו יחסי אנוש ישירים. וכעבור דקות נפתחו בעדינות שפתותיהם, והם מלמלו בחוסר ביטחון אך בשמחה, וכבר הוזכרו המילים "כנפי חפייה", "גלגול חסר" ו"צינור הטלה".

אבל מהר מאוד קדרו השמים. אדמונד הזכיר, כמשפט צדדי, טפל לנושא העיקרי, את חולשת האקלים הצרפתי ביחס לסיכויי ההתרבות של זנים מסוימים, וברצונו להמשיך בטיעונו נתקל לפתע בהתלקחות פטריוטית מאוד של ניז'ה, "מעולם איש לא אמר מילה רעה אחת על האקלים הנפלא שלנו", ועוז רוחו דבק גם בלאפלאן הרכרוכי בדרך כלל, שהזכיר מיד סוג חרגולים שאין לו סיכוי להתרבות באקלים האנגלי. אדמונד הילברי נשען לאחור אל מקלעת הקש, התנשף, ודרש בגאווה את החשבון. מיד.

"אצלי לקוחות גרועים לא משלמים. עפים וזהו. מנהג מקומי", הודיע ניזֵ'ה.

בתגובה שלף התייר את ארנקו והמטיר בעצבנות שטרות ומטבעות, סכום שעשוי היה לכסות ארוחת ערב באחד השולחנות הפרטיים.

"אצלנו, באנגליה, משלמים תמיד. עניין של הגינות בסיסית".

"עוד היום יצופו השטרות בנחל שלנו. ועל המטבעות ישריצו דגים".

"אתלונן במשטרה. אם אפשר לקרוא משטרה לחבורות האלה שלכם".

"אתה רוצה להגיד לי משהו מסוים בעניין המשטרה הצרפתית?", האדים ניז'ה.

"שום דבר שלא נאמר כבר על הצבא הצרפתי".

"אני הייתי סמל בצבא הצרפתי. הגדוד השלישי. עיטור כבוד".

"עיטור? על מה? על המתנה אמיצה לבריטים שיבואו?"

"מי בכלל לימד אתכם להילחם? מי אתם שהובסתם על ידי צבא נורמני מצוין בהייסטינגס?

"ומה לימדו אתכם על קרב אז'נקור? קרב קראסי?"

"זוכר את אורליאן?! את ז'אן ד'ארק דוהרת בראש חייליה?"

"קרב פואטייה!"

תגרת הידיים הייתה קרובה, בעצם בלתי נמנעת, אבל אז עלתה לחישתו של לאפלאן,

"חרגול",

והוא הצביע על התרחשות בעשבים, מרחק שלושים מטר ממקומם.

העיניים נשלחו אל הסבך. המחשבות נשלחו להרהר – את נעליו לאפלאן אינו מוצא גם תחת המיטה, אבל חרגול..

התייר ולאפלאן יצאו בצעדים גמישים אל הסבך, כשאחריהם סיעה סקרנית של אנשים שכרגיל היו מתעלמים מחרגול גם ליד כף רגלם, או, סביר יותר, מועכים אותו.

"קפץ!", ניתרו הלבבות כשהחרק הירוק זינק ממחבואו אל נקודת היערכות חדשה.

איום הקטטה נשכח מזמן, בדרך המופלאה שבה נמנעות תשעים אחוזים ומעלה מהקטטות החמורות עוד בטרם תתרחשנה. הרגשות הלוהטים, עם זאת, טרם כבו לגמרי.

"נסוג כמו צרפתים", סינן אדמונד הילברי כלפי החרגול, אינו מודע למוט העץ הכבד בידו של טִיפִּי.

סופו של דבר עד אחר הצהריים הועמדו על כלונס העץ בבית הקפה חמש צנצנות זכוכית אטומות, ובכל אחת מהן חרגול המנסה כוחו בטיפוס על כותלי כלאו החלקלק. לאפלאן נשא הרצאה ספונטנית ונרגשת בעניין שכר הציד של אותו יום, הרי מעולם לא הסכים איש להאזין לו בנושא האהוב עליו, או בכל נושא אחר. בן משפחה או לא – לאפלאן היה מעט יותר משוטה הכפר.

אדמונד הילברי כל אותה עת ישב שותק, תלה עיניו בצנצנות וניכרה עליו תשוקתו להיות לכוד בתוך אחת מהן, יחדיו עם החרגולים. או אולי חשב על דבר מה אחר, עמוק יותר, שכן דוק עכור עטה על עיניו, ולרגע אולי ראיתי קו דמעות מבצבץ מתוכן.

לאפלאן לא היה קרוב אפילו לסוף פטפוטיו, כאשר לפתע שאל אותו ארנו, "בעצם איזה טעם יש להם?".

אדמונד הילברי התעורר משרעפיו ותלה בו מבט שהשתקפה בו במעמקיו תמונתו של ארנו מיטלטלת על גרדום.

"קצת יבש…", לחש לאפלאן.

אדמונד הילברי הסיט את מבטו אל לאפלאן. קרב פואטייה וקרב אז'נקור עמדו לצוץ מתוך עיניו.

"מה?"

"יש לצרפתים זכות לעשות בחרגוליהם ככל שיחפצו", רשף ניז'ה, מוכן לקרב. לא היינו בטוחים שגם הפעם יש להגן על לאפלאן. מה, הוא באמת…?

אדמונד הילברי אסף אליו את מגבעתו וקם ממקומו.

"אומה אבודה", מלמל בעודו פונה ללכת.

איור: אורית אמתי

איור: אורית אמתי

*

אלא שלמחרת התייצב אותו אדמונד הילברי באותו בית קפה אצל ניז'ה, והפעם פרש לפניו על השולחן דף מתוך מאמר הכתוב צרפתית. ניז'ה שירת אותו כרגיל, כמו אינו זוכר את יום אמש. בעודו משרת אישית את הבריטי היהיר הציץ במאמר הפרוש, והבין שהלה עסק במאובן חרגולי שהתגלה דווקא על אדמת צרפת ומהווה את הדגם הקדום ביותר לסוג זה של חגב.

"לאפלאן יודע על זה?", שאל אותי ניז'ה, בבחינת לא־נפקיר־את־תחום־החגבים־לבחור־הזה.

"אין לי מושג. אני לא מדבר עם לאפלאן. הוא אידיוט", אמרתי.

"אתה צודק. אבל כאן יש מקרה שדורש את נוכחותו".

סוף דבר הובא לאפלאן למקום. "לכאן", הורה לו ניז'ה בכף יד רחבה.

לאפלאן לא שמע מעולם על המאובן, ובעצם תמה הסכל על האפשרות שחרגול יתגלגל באבן. היינו שרויים בקרב לאומי מול בריטי מעורר טינה, וכלי ההגנה היחיד בידינו היה שוטה שמעולם לא הרחיק מעבר להתבוננות חסרת מטרה בפרוקי הרגליים הירקרקים. וכנראה נגיסה בהם, מפעם לפעם.

כאשר הגיש ניז'ה לאדמונד הילברי את מנת היום שהזמין, פנה אליו הבריטי:

"אם נדמה לכם שאני תימהוני חובב חרגולים כמו לאפלאן כאן שלכם, הרי אתם טועים".

הכול הנהנו בהסכמה אילמת, ולאפלאן באוקטבה אחת מעל כולם.

נדמה היה שרצונו של הבריטי לדבר. רצינו להקשיב. נטשנו את עבודותינו ונאספנו סביב שולחנו.

"רק עתה העזתי להתייצב כאן, בכפר הזה, שנים רבות כל כך לאחר שעברתי בו את החוויה שעיצבה. אתם יודעים… לפני שנים רבות הייתי כאן, ממש במקום הזה, לא הרחק מהשדה כאן".

"הפלישה הגדולה?", שאל ניז'ה.

"אכן כך. נורמנדי, יוני 1944. הייתי חייל בצבא הבריטי, פלוגה ארבע של גדוד הצנחנים המלכותי 601. הוצנחנו כאן בנורמנדי מספר שעות בטרם שחר, על מנת לחבל בקווי תקשורת של הגרמנים. אלא שלאחר הצניחה וההגעה לקרקע גילינו מהר מאוד שנחתנו הרחק מנקודת היעד, ובתוך שדה מוקשים קטלני. הקצין המפקד קם להיפטר ממצנחו, ולפתע עלתה תחתיו אבוקת אש, והוא התרסק לנגד עינינו. אחריו נהרג בחור שהגיב בפחד והחל לרוץ. קפאנו על מקומנו, מבוהלים. הסמל לקח פיקוד והחל לפלס דרך בשדה, מורה לנו להתכנס אליו ולהתקדם אך ורק בעקבותיו. אחד הבחורים, במהלך ההתכנסות, עלה על מוקש, ובעת שהסבנו אליו מבט נשמע פיצוץ נוסף, וגם הסמל שלנו התרסק לגמרי. זה היה שדה מוקשים צפוף, השחר כבר עלה, וללא ספק הפיצוצים העזים ואור היום היו חושפים אותנו לגרמנים. שקענו במקומנו, נוקשים, חסרי אונים. הייתי הוותיק בחבורה שהתקבצה סביבי, ולכאורה זה היה הרגע להפגין מנהיגות, ליזום, לנסות להחליף את הסמל. אלא שהייתי אדמונד בן התשע עשרה וחצי, ולא הצלחתי לאסוף את אומץ לבי.

"אז ראיתי את החרגול.

"הוא קיפץ סמוך לי, קטן, ירוק, יפהפה, כמעט נסתר בין הגבעולים. ואז, כגלימה היורדת מן השמיים, ידעתי בביטחון שאין בו מתום שהיצור הזה יושיע אותי. אלך בעקבות קפיצותיו והוא יחלץ אותי ואת רעיי משדה המוקשים. הוריתי לבחורים להתקדם בעקבותיי, והם צייתו לי באלם. רווח להם שמישהו הורה להם מה לעשות. אבל כעבור כמה קפיצות חרגול הבינו במי שמתי מבטחי, והם תלו בי עיניים כאילו נטרפה דעתי. פקדתי עליהם להישאר בעקבותיי ולציית לי, ויהי מה, ואולי הייתי צריך לספר לכם שקולי היציב סילק את היסוסיהם, אך לא, אחד מהם פשוט התעלם ממני וניסה דרכו, אך זו הובילה אותו למוקש ולפיצוץ שסיים את חייו. שאר החבורה נאלצה לשים בי את מבטחה, ואני – בחרגול".

*

"התקדמנו בעקבות הבחור הקטן. לאן שקפץ – אנחנו אחריו. מטבע הדברים הוא היה עסוק בענייניו. רגעים ארוכים קפא על מקומו בין הגבעולים וניהל את חיי החרגול שלו. פעמיים ושלוש קפץ לאחור, כלומר לא בכיוון המוציא אותנו מן השדה הארור, אלא שב על עקבותיו. נאלצתי להמתין. להתאזר בסבלנות. אם שמתי מבטחי בחרגול – עליי להתמסר לבחירה שלי ולא לפקפק. ובינתיים, בין קפיצה לקפיצה, נעצתי עיניי בגופו המיוחד, המשונה למעשה, הנחבא בין הגבעולים הטלולים, ולא הסרתי ממנו מבט.

"ומה אספר לכם? זמן אינסופי התמשך החילוץ שלנו, אבל התקדמנו ללא נפגעים עד אשר לפתע נעלם החרגול מעיניי, ואת גל הפחד ששטף את מעיי החליפה מיד הידיעה שמושיעי סיים את תפקידו. קמתי על רגליי, סוחט אנקת בהלה מהאחרים, שהרי בשדה מוקשים מוטב לך לזחול, והסיכוי הרב ביותר להפעיל מוקש תחת גופך הוא בדריכה עליו בגוף זקוף. התחלתי ללכת. היה לי ברור שיצאנו משדה המוקשים. וכך היה.

"הצלחנו לצעוד מספר קילומטרים ולהגיע לנקודת הכינוס. חסרנו שבעה מרעינו, אבל עדיין היינו מאורגנים ומוכנים ללחימה. שאר הסיפור מוכר לכם. לחמתי כאן, ושחררתי את ארצכם".

"יחד עם מתנדבי העם הצרפתי וכוחותיו של הגנרל דה־גול", העיר ניז'ה, אך ניכר שאין לו רצון להתווכח. גם אדמונד הילברי לא ענה לקריאת התיגר.

 "מאז חיי קשורים בחרגולים".

הבטנו בלאפלאן, אולי גם לו איזה סיפור נועז ומפתיע מעין זה, שיסביר את הקשר שלו לעולם הירקרקים.

"אני אוהב חרגולים", אמר לאפלאן בקול חלוש.

הבטנו בו.

"באמת אוהב", הוסיף.

שתקנו.

"הם כל כך יפים", הרכין ראשו.

"אתה מוצא חן בעיניי בחור. למן הרגע הראשון ידעתי שאוכל לבטוח בך", אמר לפתע אדמונד הילברי.

גבנו התקשח. מה כוונתו של הבריטי הזה? לאפלאן שייך לנו.

"אולי עליי לספר לכם ששנים רבות הייתי בנקאי ומנהל השקעות מצליח. עשיתי לי הון לא קטן, אולי גדול, ויש לי מספיק לתרום מעבר לצרכיי ולצורכי משפחתי".

ניז'ה קרב עוד צעד אל הבריטי. בית הקפה שלו בהחלט נזקק לצביעה ואולי לבניית אגף חדש, תחת זה הנרקב בשל הלחות והקִרבה לזרם הנחל.

"לא שבתי לאדמת צרפת עד יום זה. לא העזתי. והנה, אני כאן, ונדמה לי ממש היכן שהיה אותו שדה מוקשים ארור. ועלה בדעתי להקים כאן… מרכז שימור ותצוגה של חרגולים מכל העולם".

כל אחד מאיתנו כבר החליף את משרתו הכפרית באחת מאלה הנדרשות במוזיאון אדמונד הילברי לחרגולים.

"באתי לכאן על מנת להרהר ברעיון שלי מספר ימים. אתה מוצא חן בעיני, לאפלאן. בהחלט. אבל ברשותכם, אדוניי הנכבדים, אני מבקש עתה לסעוד את לבי".

הנחנו לו, באדיבות מופגנת. אדמונד הילברי סעד באיטיות. שילם ביד רווחה. אסף את מגבעתו ופנה ללכת.

*

לא ראינו אותו מאז. על פי ספירתנו סיפר לנו את סיפורו לפני ארבעה ימים. מאז חשפנו את מקום לינתו ומצאנו שעזב את חדרו לפני שלושה ימים, ולא הותיר מידע על אודות המשך מסעו. אנו ממתינים. לאפלאן מחויב יום־יום להופיע אצל ניז'ה בחליפת יום חתונתו, לכל מקרה, ומשמרות שלנו בודקות את המלונות והדרכים. מתי ישוב? כמה ישקיע במוזיאון ובסביבה הכפרית הנושקת לו? האם גשר חדש מעל הנחל ושיפוץ רחבת הריקודים ייכללו בתקציב הקמת המוזיאון? ההמתנה מורטת עצבים. האם יש אפשרות שסך הכול…? לא! אנו ממתינים. אדם כמו אדמונד הילברי מתנהל בקצב משלו. ניז'ה כבר קבע – יש להמתין. פשוט להמתין.

ולאפלאן, בינתיים, ניצב ליד הנחל בחליפתו, רוחץ מחבתות וסירים ועורג במבטו אל השדות הפתוחים, הרעננים, שבהם מקפצים ומנתרים אהוביו הירקרקים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ה, 17.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באוקטובר 2014, ב-גיליון בראשית תשע"ה - 897, סיפורים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: