התפילה הישראלית: 
קווים לדמותה | יאיר שלג

העצרת לשלום הנערים החטופים, התפילות לאורך "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן" והתפילה המשותפת של הרב דוד סתיו ואברי גלעד בתוכנית הבוקר – בשנים האחרונות נראה שהחברה הישראלית הכללית מגלה מחדש את התפילה. מה יש בתפילה שמביא 
קהל גדול כל כך להתחבר אליה?

הימים שבהם מדינה שלמה התפללה לשלומם של שלושת הנערים החטופים בגוש עציון קיבלו ביטוי מוחשי לא רק בשידורי תפילות ההמונים בכותל או בעצרת בכיכר רבין, אלא גם ברגע טלוויזיוני נדיר שלא נראה כמותו קודם בישראל: הרגע שבו מנחה תוכנית הבוקר של ערוץ 2, אברי גלעד, חבש על ראשו כיפה ברסלבית לבנה גדולה והשתתף בקריאת התהילים והתפילה של אורחו באולפן, הרב דוד סתיו.

במבצע "צוק איתן", שהגיע לאחר מכן, שוב לא היה ניתן להתעלם מזרם התפילות: לא רק של החיילים העומדים ערב כניסה לרצועת עזה ולא רק בדף הקרב של מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר, אלא גם של המוני בית ישראל ברשת הפייסבוק. אפילו אושיית תקשורת חילונית תל־אביבית כמו עירית לינור פִּרסמה בדף הפייסבוק שלה את התפילה לשלום חיילי צה"ל. אחר כך, כשיצאו החיילים מעזה, כבר הוסעו חלק מהם – חיילי גדוד 51 של גולני, למשל – באופן מאורגן לרחבת הכותל, לברכת "הגומל" משותפת.

בשיחה לכתבה זו, מסביר אברי גלעד את יוזמת התפילה שלו בכך ש"החטופים באו מהציבור הדתי־לאומי, והתפילה היא כלי העבודה של הציבור הזה. אז אם אני מחשיב את עצמי כמשרת ציבור, זה מה שהיה נכון לעשות. אני לא יודע להגיד אם הייתי עושה דבר כזה נוכח מצוקה כלל־לאומית, או אם החטופים היו באים מציבור חילוני. גם לא הייתי הופך את הטלוויזיה באופן קבוע למוסד מתפלל. אבל בהקשר ההוא, זה נראה לי מתבקש".

עם זאת, גלעד מודה שחלק מהמוטיבציה שלו בתפילה הטלוויזיונית היה גם "אתגור הליברליזם של חלק מהצופים". הוא מספר שתגובות הצופים, כולל החילונים שביניהם, "היו מאוד חיוביות – אולי חוץ מהצופה אורי משגב (בעל טור ב"הארץ", שכתב מאמר חריף כנגד התופעה, ואליו עוד נגיע בהמשך. י"ש) וששת הקוראים שלו. דף הפייסבוק שלנו התפוצץ מרוב תודות. אני מוכרח לומר שאני אישית לא מאמין בכוח של התפילה, אבל אני מאמין גדול בכוח התזכורת של מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה ביחד".

כך או כך, התפילות החילוניות הפומביות האלה מעידות שעולם התפילה כבר יצא מגבולות בית הכנסת, והוא חלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית הכללית. מזה כמה שנים שארגון רבני "צהר" מקיים תפילות יום כיפור במתנ"סים כדי לקרב את התפילה לעולמם של מי שאינם חשים בנוח בבית הכנסת. בנמל תל־אביב מתקיימות במהלך הקיץ קבלות שבת של "בית תפילה ישראלי", ובמתחם התחנה בירושלים מתקיימות גם קבלות שבת וגם הבדלות ציבוריות.

התפילה כמוסד כלל ישראלי. קבלת שבת של בית תפילה ישראלי בנמל תל אביב; צילום: פלאש 90

התפילה כמוסד כלל ישראלי. קבלת שבת של בית תפילה ישראלי בנמל תל אביב;
צילום: פלאש 90

דתי בשדה הקרב

באופן טבעי, אחד המקומות שבהם בולטת התפילה במיוחד הוא הצבא (בעיקר ביחידות הקרביות) – לא רק בגלל הגידול העצום במספרם של הקצינים הדתיים, אלא גם בגלל הסיטואציה הייחודית של פעילות בסכנת חיים מתמדת. נאמר כבר מזמן ש"בשדה הקרב אין אתיאיסטים", והאמירה הזו, שהייתה נכונה עוד במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור, מקבלת משנה תוקף במבצעי צה"ל האחרונים.

הרב אבי רונצקי, לשעבר הרב הצבאי הראשי, מספר שבילה לאחרונה שבת בבסיס שיזפון שבנגב, "ומספר המתפללים, במיוחד בליל שבת, היה גדול פי שניים ממה שהכרתי. גם לפי הכיפות אתה יכול לדעת מי מתפלל באופן קבוע ומי לא. אפילו בבית הכנסת החדש בבה"ד 1, שהוגדל מאוד, כבר אין מקום ומקיימים שם כמה מניינים. וזה לא רק בגלל הצוערים הדתיים. שאלתי בחור אחד מקיבוץ מעברות למה הוא בא לתפילה, והוא אמר לי בפשטות 'זה מדבר אלי'". רונצקי, אגב, מייחס חלק מבולטות תפילות השבת בצבא "לבוגרי המכינות החילוניות, שהתרגלו במכינה לעשות קבלת שבת עם תפילה מסורתית".

רונצקי, שכיהן כרבצ"ר במהלך מבצע "עופרת יצוקה", מתרגש עד היום כשהוא מספר איך "בשבת שלפני הכניסה הקרקעית לרצועה, במהלך המבצע, השתתפתי בתפילה המונית של מאות אנשים. אני זוכר גם חזק מאוד את התפילה שהייתה לי אז עם חיילי גולני: גדוד שלם עומד עם הפק"לים, עם אפודים ופנים מושחמות, ממש לפני הכניסה לעזה, ואני עובר עם פנס קטנטן מאחד לאחד ומתפלל איתם. אנשים אמרו לי אחר כך שהתפילה הזו נתנה להם המון כוח.

"אחר כך, כשכבר היינו בתוך עזה, הייתי שם בשבת עם גדוד 890. זו הייתה שבת שלא אשכח בחיי: היינו בחושך, עם אפודים וקסדות עלינו, ופלוגה שלמה, לאו דווקא חבר'ה דתיים, מתפללת בשקט, כי בחוץ היו יריות. המג"ד הגיע עם החפ"ק שלו בדיוק לקראת סיום דבר התורה שלי. אז אמרתי לו: יקי, תגיד גם אתה דבר תורה. הוא דיבר על מה שהוא מרגיש במעמד הזה, וגם הוא היה מאוד נרגש. להערכתי, אין מישהו שהיה שם שלא זוכר חזק את הרגע הזה". למעשה, הוא אומר, הרגש הדתי שגואה בקרב החיילים לקראת היציאה לקרב בא לידי ביטוי לא רק בתפילות, אלא גם "בביקוש ההמוני לציציות שמחלקת הרבנות הצבאית. ב'עופרת יצוקה', אני רואה יום אחד איזה תור גדול בשטחי הכינוס של החיילים. אני שואל מה מחלקים שם, ואז ראיתי שאנשים עומדים בתור לציציות. וזה לא חבר'ה דתיים, כי לדתיים הרי יש ציציות".

המציאות הישראלית מוכיחה ש"שדה הקרב" שבו אין אתיאיסטים יכול להיות ביטוי מטפורי למגוון של מצבי מצוקה. ימי אי הוודאות בדבר גורלם של שלושת הנערים החטופים הם דוגמה טובה לכך. רחלי פרנקל, אמו של נפתלי, אומרת שמבחינתה "בשום שלב לא תפסתי את התפילות כמנוף ישיר להשפעה על הקב"ה. זה גם לא החליף אצלי שום מאמץ אנושי – לא מאמץ צבאי ולא מאמץ דיפלומטי ותקשורתי. זה היה עוד זיקוק של קריאה אנושית לקב"ה, אבל בשום שלב לא חשבתי שאנחנו מכופפים לקב"ה את היד".

עוד תפילה פומבית שזכתה כבר לפני שנים אחדות לבולטות גדולה היא תפילת הנערות בגוש קטיף ערב ההתנתקות. העיתונאי רינו צרור, שהיה שם ותיעד את התפילה בסרט מצמרר, אומר ש"מדובר בתפילה שלא שמעתי כמותה מעולם. תפילה מהמקום הכי נקי שיש – יש קושי, כואב לי, אני מבקש ומתפלל. הרי צועק רק מי שבאמת כואב לו".

התפילה כמוסד כלל- ישראלי. תפילת הנערות בנווה דקלים, גוש קטיף, 2005 צילום: מירי צחי

התפילה כמוסד כלל- ישראלי. תפילת הנערות בנווה דקלים, גוש קטיף, 2005
צילום: מירי צחי

צעקה במדבר

כשהתפילה הופכת למוסד כלל־ישראלי היא מקבלת גם מגוון של ביטויים חדשים, ובכללם אישיים מאוד וחורגים מהנוסח הסטנדרטי. כך, למשל, נוהגים אנשים שהתקרבו לחסידות ברסלב לצאת אל הטבע, רצוי ביער, ולנהל "שיחת נפש" פרטית עם הקב"ה. הפסיכולוג ד"ר ברוך כהנא, המתמחה בתפיסות הפסיכולוגיות של עולם החסידות, מציין שהתפילות בסגנון הזה "מציינות ברסלביות דתית־לאומית, לאו דווקא ברסלביות אותנטית, שדווקא מקפידה על מיסוד 'ההתבודדות' ויש לה קביעות מקום וזמן".

וריאציה אחרת לתפילה בטבע התקיימה בעשור האחרון במדבר יהודה, שם התכנסו כמה פעמים מאות אנשים ליוזמה של "צעקה" – תפילה ללא מילים, רק צעקה אחת ארוכה. אחד היוזמים, אלדד אילת, מספר ש"היוזמה נולדה לפני כ־12 שנה, כשפנה אלי חבר חב"דניק ואמר לי: מה שקרה במצרים זה שעד שהם לא צעקו הם לא נגאלו. אז מה שצריך זה לצעוק אל ה'. התחלנו לחשוב על קמפיין כלל־ארצי של צעקה גדולה בכל הארץ, וכמובן שזה נפל דווקא אצל הרבנים. החילונים שפנינו אליהם דווקא היו מוכנים לצעוק, אבל בעולם הליטאי זה לא נראה להם. היו אמנם רבנים, כמו הרב מרדכי אליהו, שהלכו עם זה עד הסוף וגם היו מוכנים להשתתף בעצמם, אבל לשלב מסוים הרעיון נגנז. ואז, לפני שש שנים, באזור י"ז בתמוז, היה איזה איום מלחמתי על ישראל, וגם היו לי כמה חברים ברסלבים שהיו במצר פרטי משלהם. אז החלטנו לארגן צעקה במדבר, כדי 'לשחרר את הפקק'.

"בסוף שבוע אחד במדבר קיימנו צעקה ל־300 גברים. הגיע הרב שמואל טל שנשא דברים, ארגנו גם כמה מוזיקאים כמו סיני תור ועשינו מין פסטיבל קטן. היה ערב של המון ניגונים וקצת דיבורים. בשעה עשר הרב טל עלה לדבר, ונתן דבר תורה מצמרר של איזה חצי שעה. כולנו נכנסו לאווירה הנכונה. אחרי זה קם מישהו ואמר קדיש בבכי ובדמעות, וכולנו התחבקנו. סיני נתן איזה ניגון מרגש, והתפרקנו בצעקה של איזה רבע שעה – צעקה פשוטה, בלי מילים, צעקה מהלב נטו. אחרי הצעקה המשכנו לרקוד, האנרגיה השתחררה, הרגשנו שקרה משהו גדול ושכולנו עברנו חוויה גדולה. אחרי שבועיים מישהו מאיתנו דיבר עם הרב חיים כהן, 'החלבן', והוא אמר לנו שבאמת עשינו משהו גדול בעולם. האמת היא שהרגשנו כך גם בעצמנו. אז החלטנו לעשות משהו יותר גדול – צעקה יותר גדולה, של 1,500 גברים ונשים, וזה גם היה אירוע שאנשים חוו בו התעלות רוחנית גבוהה".

את דעיכת האירועים מהסוג הזה מסביר אילת בכך ש"זה דורש הרבה כוחות נפש ומשאבים. אז מדי פעם, כשיש תחושה קשה של משבר, אנחנו עוד מקיימים את האירועים האלה. הפעם האחרונה הייתה בביקור האפיפיור, כשהתכנסנו 2,500 איש ליד הר ציון כדי לצעוק נגד הגזֵרה של מסירת קבר דוד לכנסייה".

אילת אומר שתפילות הצעקה משפיעות כיום גם על תפילות היומיום שלו: "תפילה זה עניין רוחני שאתה חווה איזו חוויית קצה, איזה שער שנפתח ומאפשר לך לבקר בו מדי פעם. אז הצעקה פתחה לנו שערים, וכשזה נפתח גם בתפילה היומיומית יותר קל לך לזהות את המקום הזה. מדי פעם, באירועים או בר־מצוות של החבר'ה, מישהו מרביץ צעקה, ופתאום באומן, אחרי 'התיקון הכללי' הגדול, פתאום ראיתי אפילו רבנים גדולים צועקים, ונדמה לי שיש לנו חלק בזה. הצעקה השתרשה קצת גם לתוך המיינסטרים הדתי".

חייל ברצועת עזה במהלך מבצע צוק איתן. צילום: אי. פי. אי.

חייל ברצועת עזה במהלך מבצע צוק איתן.
צילום: רינת הלון.

ניגון שבלב

נוכחות התפילה באה לידי ביטוי גם במגוון סוגי המתפללים – למשל, הרבה יותר מתפללים חילונים קבועים. ברחבי הארץ פועלות כיום יותר מ־40 "קהילות תפילה" חילוניות, המקיימות קבלות שבת שבועיות ולעתים גם תפילות שחרית של שבת, במיוחד סביב אירועי חתונה או בר/בת מצווה של חברי הקהילה. הקהילות האלה מייצרות חיבור בין הצורך בתפילה והצורך בקהילה, ולא במקרה רבות מהן מבוססות על חברי קיבוצים או יוצאי קיבוץ, שהתרגלו לחיים קהילתיים ומבקשים ליצוק להם תוכן חדש.

הוותיקה שביניהן היא קהילת "ניגון הלב" שבעמק יזרעאל, שתציין בקרוב 14 שנים לקיומה. שי זרחי, אחד מראשי הקהילה (בעצמו חבר קיבוץ גניגר), אומר שהדגש בקהילה שלו הוא על הניגונים ולאו דווקא על הטקסט המסורתי, שהוא בכל מקרה צפוף ודחוס מדי: "החלק של הניגון מאוד דומיננטי אצלנו. זו תפילה מאוד ניגונית. מעטים הרגעים שאנשים סתם ממלמלים לעצמם את הטקסט של התפילה. סידור התפילה המסורתי אמנם עומד לנגד עינינו, אבל בלי מחויבות לומר את כל מילות התפילה המסורתיות. הניגון הוא שבעצם תופר את כל העסק הזה למין רצף של ניגונים, שמנסה לקחת את הנשמה ולעשות איתה איזה תהליך. אחד היתרונות שלנו כמי שזה מקרוב באו לסידור זה שבאנו מלכתחילה בתחושה שיש בו יותר מדי מילים שנכנסו אליו במשך השנים, וזה גורם שהמילים אולי נאמרות אבל אלוהים לא בא, כי צפוף לו מדי בין המילים.

"אני גם מאמין שהתפילה בכלל צריכה להיות יותר מודעת לכוחות העמוקים שמניעים אותה ולתחושה האנושית שמעבר למילים, והיא צריכה גם להביא אותם לידי ביטוי – את הבכי, האנחה, השחוק, הדומייה. כשאני שליח ציבור, וזה קורה כמעט כל שבוע, אני נותן לפעמים שתיים־שלוש דקות של דומייה מוחלטת, ואנשים יכולים להתכנס בתוך עצמם לדומייה. זה לפעמים עושה משהו שהוא יותר מתפילה מילולית".

ב"ניגון הלב", אומר זרחי, גם מקובל לחבר תפילות מקוריות לציון נושאים ואירועים שונים המעסיקים את חברי הקהילה – מ"תפילת הדרך" מיוחדת לבני הקהילה היוצאים לשירות צבאי, תפילת גשם מיוחדת, ועד תפילה שחוברה עם חטיפתו של גלעד שליט ונאמרה מדי שבת עד לשחרורו. הקשר בין תפילה למצבי מצוקה מופיע גם בדבריו של זרחי, המעיד ש"עכשיו, בתקופת המלחמה, הקהילה הייתה מפוצצת מאנשים. אנשים היו כל כך בלחץ, בדאגה ובחרדות, שמצד אחד הם מאוד רצו לצאת מהבית ולהיפגש, ומצד שני הייתה הרגשה שזה לא זמן לצאת להצגות וסרטים אלא רק לדבר כמו תפילה".

גם גלעד קריב, רב בתנועה הרפורמית ומנכ"ל התנועה בישראל, מעיד שמספר החברים בקהילות התנועה ובתפילות שהן עורכות עלה מאוד בשנים האחרונות. הוא רואה בכך ביטוי של מעבר המהפכה של ההתחדשות היהודית משלב הלמדנות האינטלקטואלי לשלב החווייתי־רוחני: "השלב הראשון, באופן טבעי, היה השלב האינטלקטואלי, שעדיין מאפיין את תנועת בתי המדרש – אבל כיום הוא עובר לדגש יותר פולקלוריסטי שבמרכזו מוזיקה ויצירה, וברגע שזה קורה לא פלא שחוזרים גם לתפילה, כי זה בכל זאת הספר הכי פופולרי בארון הספרים היהודי. הרי גם מי שמעולם לא למד דף גמרא החזיק ביד סידור".

עצרת תפילה בכותל למען הנערים צילום: אי.פי.אי

עצרת תפילה בכותל למען הנערים
צילום: אי.פי.אי

אלופות התפילה

סוג אחר של תפילה שהתחדש מאוד בשני העשורים האחרונים, ודווקא בציבור הדתי, הוא תפילת נשים. אם נשים הגיעו בעבר לבית הכנסת בעיקר כדי לשמור על הילדים ולהיפגש עם חברות הקהילה, כיום יש נשים רבות המקיימות מנייני תפילה משל עצמן או זוכות למעמד משמעותי (עלייה לתורה, חזניות בחלק מקטעי התפילה) במניינים משותפים עם גברים. המניינים האלה אמנם מכונים בעגה הדתית "שוויוניים", אבל למעשה רמת השוויוניות שבהם אינה מוחלטת והיא תחומה בגבולות ההלכה, כשכל מניין נוקט את הפרשנות ההלכתית המקובלת עליו.

האם הוסיפו תפילות הנשים משהו לחוויית התפילה עצמה, או רק ביטאו את זכותן של נשים להיות שותפות לעולם התפילה הקיים? רחלי פרנקל, שבהלוויית בנה בלטה גם בהצטרפותה לבעלה בתפילת הקדיש, אומרת: "נשים היו תמיד אלופות העולם בתפילה, וזה לא קשור לשילוב הציבורי שלהן. זה הדבר הכי קלאסי שיש. כיום, כשנשים גם מתפללות יחד בחבורות ובציבור, אני מרגישה בתפילות כאלה רוך ואינטימיות מיוחדים, אבל אני לא בטוחה שזו בהכרח חוויה נשית בלבד. אני מכירה גברים שיש להם גם כן כישרון תפילה מיוחד, כך שלא הייתי מחלקת את זה דווקא באופן מגדרי".

שרה פרידלנד בן ארזה, ששותפה שנים רבות לקבוצות שונות של נשים מתפללות, ואף משמשת לא פעם בעלת תפילה, אומרת: "אינטואיטיבית אני מרגישה שיש משהו שונה בתפילה נשית, למרות שאני קצת חוששת מכל מיני הנחות מהותניות לגבי נשים וגברים. נראה לי שבתפילה במהותה יש משהו נשי, שבא מלמטה כלפי מעלה, בניגוד לעולם ההלכתי, שבא להנחית הוראות מלמעלה למטה. במובן הזה, עצם התגברות הפן של התפילה בתוך העולם הדתי יש בו העצמת הפן הנשי, גם כשהיא נעשית על ידי גברים. כמובן שהפן של הלכות תפילה שוב מייצג את הצד הגברי.

"בתפילת נשים גם קל יותר לחדש, כי הן ממילא נחשבות קצת זרות לתפילה בציבור, ויש פחות מסורת. בקבוצת התפילה האורתודוקסית שבה אני מתפללת כ־15 שנה, 'שירת שרה', התחדשו כמה דברים מעניינים בעיניי, מתוך כורח. מכיוון שנאסר עלינו לומר דברים שבקדושה, כמו קדיש, קדושה וברכת התורה, יצרנו תחליפים הלכתיים מחודשים.

"דווקא מבחינה מוזיקלית – בחזנות ובנעימת התפילה, אולי כמי שבאה מרקע חסידי אני מחפשת יותר את הצליל המסורתי, ולא כל כך משנה לי אם הוא מגיע מגבר או מאישה. אני קצת אלרגית לביצועים שחורגים מהמסורת המוזיקלית השורשית שאני רגילה אליה, וחלק מהחזניות ששמעתי נשמעו לי לא טוב בגלל העובדה הזו, בדיוק כמו שהתרשמתי מחזנים גברים שאינם באים ממסורת רצופה. בכל מקרה, המתח היותר חשוב בעיניי בתפילה הוא המתח בין מסורת וחידוש, ולא מתח על בסיס מגדרי".

רנסנס ציבורי

השאלה המעניינת היא, כמובן, מדוע מתרחש תהליך פריצתה של התפילה דווקא בשנים האחרונות. קודם כול צריך לומר שבין המרואיינים לכתבה הזו יש מי שטוען שלמעשה התפילה הייתה תמיד נוכחת בהוויה הישראלית, גם החילונית, והחידוש הוא לא בעצם נוכחותה שם אלא בפריצתה מהזירה הפרטית לציבורית. כך למשל גורס פרופ' אבי שגיא, שפרסם לפני כשלוש שנים ספר בשם "פצועי תפילה" על אודות נוכחות התפילה בספרות העברית בעידן של "מות הא־ל". לדברי שגיא, "תפילה היא מאפיין בסיסי בתרבות האנושית בכלל ובתרבות היהודית בפרט. אין לך סופר או משורר, כולל חנוך לוין או ברנר, שלא כותבים תפילות. לכן, השאלה המרתקת היא לא למה בני אדם מתפללים היום יותר מאתמול, כי הם לא, אלא איך קרה שהתפילה האישית – תפילת האיכר, תפילת האדם החולה – עברה מהממד האישי לציבורי".

גם כהנא אומר ש"תמיד הייתה תפילה בהוויה הישראלית. תמיד היו אנשים שלא אמורים להיות דתיים אבל סיפרו על רגעים שבהם הייתה להם תחושת קשר, בקשה, תחינה. מה שהשתנה זו התהודה הציבורית כלפי התפילה, שהיא הרבה יותר גדולה כיום".

אז למה בכל זאת עברה התפילה מהממד הפרטי לציבורי? התשובה הרווחת קושרת את התהליך הזה לתהליך הכללי של רנסנס העיסוק ביהדות. אם לרוב מקובל לייחס את רנסנס היהדות לשניים־שלושה העשורים האחרונים, שגיא מתחיל את התהליך כבר במלחמת ששת הימים: "מה שהתחיל שם הוא לא חזרה לדת ישראל, אלא התעצמות התהליך שראשיתו אצל אחד העם, ששלל את המונופול של הציבור הדתי על התרבות היהודית. התהליך שפתח את האנשים אל התרבות היהודית, אל החיבור לדורות ולטקסטים היהודיים, הוא אותו תהליך שגם אִפשר ברבות הימים לחרוג מהמרחב הפרטי אל הציבורי. תחילה היו בתי מדרש שבהם למדו טקסטים, אבל בני אדם אינם יצורים טקסטואליים. הם יצורים חיים, שמבקשים ביטוי ריטואלי למאוויי לבם וחִברות עמוק יותר לתרבות המסורתית שלהם. ולכן פרצה התפילה בעשור האחרון מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי".

את רנסנס היהדות עצמו קושר חוקר הדת, ד"ר תומר פרסיקו, "מצד אחד לנסיגת האידיאולוגיות החילוניות הגדולות, כמו הציונות והסוציאליזם, ומצד שני לאובדן הסמכויות בעידן הליברלי, שאפשר פתיחות למגוון חדש של ביטויים אמוניים". גם רונצקי אומר ש"פעם היו אידיאלים לאומיים של 'טוב למות בעד ארצנו', ואז הלוחמים לא נזקקו לא לרב ולא לציצית. היום, הצד הכללי ירד והצד הפרטי תפס את מקומו. האיש הפרטי בודד יותר, יש לו פחות עוגן קולקטיבי להיאחז בו ואז הוא מוצא את העוגן בקב"ה".

העיתונאי קובי אריאלי מדבר על "תסמונת דור שלישי שכבר נרגע מהמרד שלו. בעיניי, זה דווקא מעיד על התחכום של הצעירים הישראלים של היום, שמבינים שמשהו חורק בישראליות החילונית; שזה לא מספיק בלי העניין היהודי". זרחי מדבר על כך ש"החרדות הישנות נמסות, ויש כיום גם יותר חופש בחירה בין העולמות: לקחת מה שרוצים מכל עולם, ולדחות דברים אחרים. זה כבר לא 'עסקות חבילה' כוללות".

כהנא מדבר גם על הפתיחות שמאפשר העידן הפוסט־מודרני: "הרב שג"ר כבר כתב שבעולם שבו כולם רציונליסטים, להיות דתי זה מוזר. אבל בעולם שבו אחד הולך עם צ'ופצ'יק על הראש והשני הולך עם אוזניות, זה שהולך עם קפוטה כבר נראה פחות מוזר". וכמובן שאי־אפשר להתעלם גם מהשפעת הבולטות המתחדשת של הזהות המזרחית, שבה לתפילה תמיד היה מקום של כבוד גם אצל מי שלא הוגדרו דתיים. יאיר הראל, ממנהלי אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט" שגם מנהל אמנותית את פסטיבל הפיוט בירושלים, אומר ש"לא במקרה, עולם הפיוט שעוטף את כל מעגלי החיים התפתח בעיקר במזרח. במערב, התפילה נשארה יותר בבית הכנסת. במזרח זה עוטף כל התכנסות ונותן לה משקל חווייתי, שמעבר לממד האינטלקטואלי הלמדני".

קריב רואה בכך לא רק השפעה מזרחית, אלא תהליך טבעי של מעבר מחוויה אינטלקטואלית המאפיינת מעטים לחוויה רוחנית שיש לה פוטנציאל השפעה על רבים. הוא מעריך שהתהליך הזה "עתיד בכלל לשדרג את עוצמת התופעה של הרנסנס היהודי, כי לתפילה יש הרבה יותר יכולת לגעת ברבים מאשר ללימוד האינטלקטואלי". וצרור מציין ש"עוד הרבה לפני גל הפיוט והתפילה בציבור הרחב, זיהיתי תופעה של צעירים מזרחיים שהתחילו לחזור לשורשי הנוסח הקהילתי המקורי שלהם. אין לי ספק שיש קשר בין התופעות האלה".

"נשים היו תמיד אלופות העולם בתפילה". רחלי פרנקל, בת־גלים שער, מאיה מורנו ואיריס יפרח באירוע סליחות במערת המכפלה, תשע"ה צילום: מרים צחי

"נשים היו תמיד אלופות העולם בתפילה". רחלי פרנקל, בת־גלים שער, מאיה מורנו ואיריס יפרח באירוע סליחות במערת המכפלה, תשע"ה
צילום: מרים צחי

נתיב חדש לאלוהים

על רקע כל מה שנאמר כאן, ובמיוחד על רקע האקלקטיות של ההוויה הפוסט־מודרנית, לא פלא שרבים עומדים על כך שנוכחותה של התפילה אינה מבטאת בשום אופן תחושה של כישלון החילוניות, אלא דווקא הבנה שאין בהכרח סתירה בין זהות חילונית לבין הצורך האנושי להתפלל. "זה לא ייאוש מהחילוניות", אומר פרסיקו, "אלא דווקא הבנה שחילוניות לא בהכרח חופפת לאתיאיזם". צרור אומר זאת בצורה הנוקבת ביותר: "אני לא חושב שמישהו נכשל במשהו. יש פה נתיב יפהפה שהצעירים הצליחו ליצור, ולמחוק את הסטיגמה המכוערת שיש לנו על הדת ועל התפילות. דווקא הצעירים הצליחו להעיף את הסיפור הזה ולהתחבר לתפילה כנחמה. החיים האלה הרי קשים לכולם – גם לחילונים וגם לאשכנזים. והצורך הוא צורך אמיתי, ויש רגעים שאין לך ישועה, ואז התפילה היא סוג של נחמה".

על רקע זה נראה שהשאלה "למי מתפלל החילוני" היא שאלה מהסוג הישן, האידיאולוגי־פילוסופי, שכלל לא רלוונטית בעידן של בכורת החוויות הקיומיות. כך אכן חושב שגיא: "מה שהרבה אנשים לא מבינים הוא שאין צורך באלוהים כדי להתפלל. הדתות רק מיסדו ומִשטרו צורך אנושי בסיסי, שהוא הצורך למרוד במציאות הקיימת, הסירוב לקבל את הדין".

ד"ר אבינועם רוזנק, מרצה למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, חולק על ההנחה הזו. מבחינתו, מקומו של אלוהים חשוב אפילו יותר מהתפילה עצמה, ולמעשה כל חשיבותה בעיניו היא בהנכחת האלוהים: "הדבר החשוב הוא לא התפילה אלא מה מקומו של אלוהים בחיינו, והאם אנחנו מדברים עם עוד מישהו חוץ מהמעגלים החברתיים הנרקיסיסטיים שמקיפים אותנו. כי אם הוא קיים אז הוא באמת שובר שוויון, ותפילה מזמינה אותך לזה, בניגוד להלכה שיש לה יותר נטיות לתרגום סוציולוגי".

רוזנק קושר זאת גם למקומה המתגבר של התפילה גם בזהות הדתית: "בעבר, הציבור האורתודוקסי־מודרני אהב להסתובב סביב רעיונות של ליבוביץ' שהכול סובב סביב ההלכה, וזה מאפשר לאדם להיות מודרני, כי המחויבות ההלכתית משחררת את הרוח להיות חופשית ולעשות מה שהיא רוצה. בעידן שלנו, כשיש משבר אמון כל־כך עמוק בעולם הרבני, נראה שדווקא ההלכה גורמת לאנשים אי־נחת מהמערכת הדתית הנורמטיבית, ודווקא התפילה היא המקום שבו לאנשים יש חיבור יותר עמוק עם העולם הדתי. אפשר לומר שהדור הצעיר הוא באמת הרבה יותר מתפלל, משהו שאנחנו בשעתו לא חווינו. אצל ליבוביץ' הרי אין כל כך אלוהים. וכשאנשים אומרים: עם ההלכה אני לא יכול להסתדר אבל עם תפילה כן, אז המקום של אלוהים הופך להיות יותר אינטימי".

יפה הצעקה

היום – אחרי תפילות ההתנתקות, התפילות לשלום הנערים החטופים, וכלל התפילות לשלום חולים שהלכו בסופו של דבר לעולמם – כבר ברור שתפילות לא בהכרח משיגות את המטרה הפורמלית שלשמה לכאורה נועדו. אז מה בכל זאת משמעותן? האם הן רק סוג של התעלות עצמית למתפלל? פרנקל אומרת ש"יש מימרה במסכת ראש השנה שאומרת 'יפה צעקה לאדם'. פעם הייתי צינית כלפי האמירה הזו. האם באמת הכוונה שטוב שהאדם יצעק, גם אם תפילתו לא בהכרח תיענה? היום אני לא צינית. אני מבינה את החשיבות בעצם הצעקה גם כשהיא לא נענית, למרות שאני לא מפסיקה להאמין בכוחן של התפילות להשפיע גם על המטרה שאותה מבקשים".

אריאלי לא מהסס להודות ש"התפילות לא באמת נועדו לתועלת מעשית, אלא להתעלות עצמית של המתפלל, וזה בסדר גמור. הרי אנחנו יודעים שזה לא באמת עובד, והרבה התפללו ולא נענו. ברוב המקרים חוויית התפילה זה כמו לשבת אצל פסיכולוג, בלי שצריך לשלם בסוף 400 שקל. אנחנו הולכים לפסיכולוג כדי לבכות – להתחבר למשהו אישי מאוד, רגשי, ילדותי, וזה גם מה שקורה בתפילה לעומקה.

"הבעיה היא שהדתיים עושים מסחרה מהאמונה שזה באמת עוזר, כמו בכל קברי הצדיקים האלה. הרי גם הנסיעות לאומן זה לגמרי סיפור תועלתני; הכול בגלל שר' נחמן אמר שמי שיבוא אליו בראש השנה הוא 'ימשוך אותו בשערות ראשו' מן הגיהנום. אז זה מה שאנשים מחפשים שם, שר' נחמן יציל אותם מהגיהנום שכנראה מגיע להם". גם הרב בצלאל כהן, מחנך חרדי שהקים ישיבה תיכונית חרדית, אומר שהתפילות, שכמובן תמיד היו קיימות בציבור החרדי, מקבלות כיום בולטות מוגזמת בגלל האווירה הכללית של חיפוש אחרי תרופות פלא למגוון המצוקות: "נראה לי שמתפללים היום קצת יותר מדי. כמו שהרמב"ם אומר שבן אדם גורם לעצמו הרבה צרות, ואחר־כך מתפלל לקב"ה שיבטל אותן. תעשה פחות בעיות במקום להתפלל. חדשים לבקרים אתה שומע על סגולות חדשות, מבצעי אמירת תהילים, לאחרונה גם דרך האינטרנט. אתה קורא פרקי תהילים ויש באינטרנט מונה שסופר כמה פרקים קראת, כדי לעמוד ביעד של אלף פרקי תהילים".

רוזנק שוב חולק. הוא יוצא נגד המגחכים על הפן התועלתני שבתפילה, כשבראשם כמובן ישעיהו ליבוביץ'. "יש אנשים שמתפללים בדרך שליבוביץ' היה ודאי מזלזל בה, שלא בצדק, ורואה בה עבודה עצמית ולא עבודת השם. אבל האמת היא שגם במערכת שהוא בנה, כמו בכל מערכת אנושית, אפשר להגיע לעבודת עצמך ולא לעבודת השם. אני לא חושב שדווקא המתמקדים בתפילה נופלים במלכודת של עבודה עצמית יותר מאחרים. נכון שתפילה יכולה להיות עבודה עצמית, או להיות עוד סוג של ערב שירה, אבל זה יכול להיות גם משהו עמוק שאנשים באמת עומדים בו מול אלוהים. ואלוהים הזה לא סופר להם מצוות, אלא מבקש מהם להיות בני אדם. זה נושא שבעיניי הוא שווה לפחות, אם לא יותר גדול, מעבודת השם שליבוביץ' דיבר עליה".

מי שפועל באופן שיטתי ואקטיבי להדגשת נוכחותה ועמקותה של התפילה בעולם הדתי עצמו הוא הרב דב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים (שבה למדו גם שניים מהנערים החטופים, נפתלי פרנקל וגיל־עד שער). "בית המדרש להתחדשות", שבראשו הוא עומד, מקיים מזה כמה שנים סדנאות לתפילה: בכל סדנה כזו מקיימים תחילה לימוד שנועד "להכניס לאווירה המתאימה". אחר־כך דנים בסוגיות שונות מעולמה של התפילה, ולבסוף מקנחים ב"דבר האמיתי" – תפילה סבלנית, לא חפוזה כמו תפילות היומיום; לעתים – בעיקר בראש חודש – גם מלווה במוזיקה, לעתים בטקסטים אישיים. לעתים יוצא זינגר עם שותפיו למסע גם ליער, יער גוש עציון שליד הישיבה שלו, לחוות את חוויית ההתבודדות והתפילה בטבע.

זינגר מסביר ש"אני מרגיש שהתפילה זה החלק החסר בעולמנו הדתי. אנחנו מדברים על תורה, עבודה וגמילות חסדים. תורה וגמילות חסדים כבר יש לא מעט, אבל עבודת השם רצינית, שעיקרה בתפילה, זה חסר, ואת זה אנחנו מבקשים להשלים בסדנאות האלה. אנחנו אמנם פותחים כל סדנה בלימוד, אבל משתדלים שגם הלימוד, והסדנאות בכלל, לא יהיו בצורה של הנחלת ידע 'מלמעלה', על־ידי מנחה הסדנה, אלא בליבון כללי של השותפים לדיון. הרי גם תפקיד המורים והרבנים בימינו נעשה פחות חשוב, ויש יותר תפקיד לאנשים עצמם. להרבה אנשים כבר לא מתאים לבוא לשמוע שיעור, אבל אני מוצא שהרבה אנשים עדיין רוצים להתקשר ביחד – כך שיש כאן שילוב גם של חיזוק העבודה והתפילה בכלל בעולם וגם חיזוק המעמד האישי, ולא דרך סמכות שמעבירה ידע, אלא התקשרות בין אנשים".

קו של הדתה

ויש כמובן גם מי שמתנגדים, ואפילו חוששים מאוד, מכל הנוכחות המחודשת של אלוהים והתפילה בשיח הישראלי. אחד כזה, שכבר הוזכר בפתח הכתבה, הוא העיתונאי אורי משגב מ"הארץ". בעקבות התפילה הטלוויזיונית של הרב סתיו ואברי גלעד הוא כתב מאמר חריף, תחת הכותרת הפרובוקטיבית "מדוע אני לא מתפלל לשלום החטופים", כנגד הנוכחות הציבורית של התפילה בהוויה הישראלית:

"אני לא מתפלל כי אני לא אדם דתי ולא מאמין בשום צורה של השגחה עליונה. אני מכבד כמובן את זכותם של אחרים כן להאמין וכן להתפלל, אבל בשבוע האחרון אני מרגיש שיותר מדי אנשים כבר לא מכבדים את הזכות שלי… למשפחות ולקהילה שממנה הן באות עומדת כמובן הזכות המלאה לפנות לרחמי שמים בשעת אסונן, אבל ברמה הלאומית ההלחמה האוטומטית הזאת [בין המצוקה לתפילה. י"ש] מזיקה ואפילו מסוכנת. קודם כול, משום שבחסות הסיטואציה הקשה מעוצבת מחדש הישראליות, תוך מחיקה טוטאלית של זהויות אחרות – חילונים, אגנוסטים, אתיאיסטים, וכמובן אזרחים לא יהודים. אבל יתרה מכך, מדובר בחיבור אידיאולוגי. הפנייה בנסיבות הנוכחיות היא בעיקרה לא־ל מסוים מאוד: א־דוני צ־באות, א־ל נקם ושילם, או במילים פשוטות: א־לוהי הימין המתנחלי. זה שמתבקש להחזיר את הבנים הביתה, ובמקביל לסייע לחיילי צבא השם בלחימתם הקדושה בעמלק הפלשתיני".

בשיחה לכתבה מדגיש משגב: "אני כמובן לא מתנגד שאדם שרוצה בכך יתפלל בד' אמותיו או בבית התפילה שלו. אבל במקרה של חטיפת הנערים הרגשתי, ואני מרגיש עד היום, שהיה ניצול ציני של הטרגדיה – אני מוכרח להדגיש, לא על ידי המשפחות – לקידום האג'נדה הפוליטית של הימין המתנחלי, כאשר החטופים מוצגים כהרוגי מלכות מודרניים, שבמותם ציוו לנו את הגאולה. בתוך כל זה התיישבו התפילות ההמוניות של אנשים שבדרך כלל לא מתפללים. אגב, באותה תקופה עמדו איתי בקשר אנשים מהציבור הדתי, שאמרו לי שלהם זה מפריע יותר מלי, ושהם רואים בזה זילות של כל מושג התפילה".

הוא מודה: "נכון שפיתחתי רגישות יתר לתופעה הזו בגלל תחושה כללית של מלחמת תרבות כוללת, ואפילו של קרב מאסף על הזהות החילונית שלי. אלמלא התחושה הזו, אולי הייתי פחות רגיש". בתשובה לשאלה האם לא מדובר בתהליך דו־סטרי, שבו גם העולם הדתי מושפע מתהליכים ונורמות המתרחשים בעולם החילוני, אומר משגב: "יכול להיות, אבל התהליכים שאתה מתאר לא מקבלים כל כך ביטוי פומבי, אלא יותר ביטוי אישי, כך שהתחושה שלי היא שהקו השליט הוא בכל זאת ההדתה".

כך או כך, ההתנגדות של משגב כנראה לא תשנה הרבה. ברוך כהנא חוזר ואומר את מה שנאמר כבר פעמים רבות לאורך הכתבה: "לתפילה נכון עתיד גדול. כמו שאומר כבר ישעיהו: נכון יהיה הר בית ה'. כפסיכולוג יונגיאני אני רואה שאין בעולם תרבות שאין בה מושג של תפילה. כלומר, שזה צורך נפשי אנושי בסיסי. כך שאני מעריך שאנחנו הולכים יותר ויותר למקום שבו כולם יתפללו, בדרך זו או אחרת".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ה, 17.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 באוקטובר 2014, ב-גיליון בראשית תשע"ה - 897 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מאמאר מרתק!

    מעבר לעניין היהודי הפנימי המתואר במאמר כדאי לשים לב שעניין התפילה הוא ממש אוניברסאלי וקיים בכל הדתות הן בדתות המונותואיסטיות והן בדתות המזרח הרחוק

    זה לא לחינם ומדובר בחיבור נשמתי חזק של כל בני האדם לקב"ה ולכן בכל הדתות וגם בדתות המזרח הרחוק שבהן לדאבוננו עובדים אלילים מרגישים את הצורך הזה בחיבור לעליון ולנשגב שמתבטא בדיבור ותחינה אליו

    אז בדתות המונותואיסטיות אצלינו ולהבדיל בנצרות ובאיסלאם זה מכוון כלפי הקב"ה ולהבדיל בדתות הפגאניות כלפי אלילים אך הביטוי הנשמתי הזה מגיע בכל אופן בין אם בכיוון הנכון ובין אם לכיוונים לא נכונים ומוטעים

    מרתק במיוחד בהקשר זה של חווית התפילה הוא סיפורו של הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוייג שהיה בן למשפחה מתבוללת בגרמניה של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20 למניינם שכמעט התנצר אך לאחר שהחליט ללכת לתפילת "כל נדרי" ביום הכיפורים והוא הוקסם מהתפילה העוצמתית שחווה בשטיבעל חסידי בברלין הוא שינה את דעתו ,נטש את רעיון ההתנצרות ואדרבא העמיק בזהותו היהודית ובהדרגה החל בשמירת תורה ומצוות
    ובעיסוק אינטנסיבי במחשבת ישראל ולימודה.

  2. עוד משה מעניין בהקשר של הנאמר במאמר הוא שאכן בתפילה מעבר לשיח עם הקב"ה האדם גם מתוודע לעצמו ולמעמדו מול הקב"ה ומול העולם

    דוגמא יפה לרעיון זה ששמעתי מאחד מרבותיי היא על המשפט המרטיט מתוך הפיוט "י"ג מידות" בסליחות של האשכנזים "מידת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי ועל עמך רחמים שאלי כי כל לבב דווי וכל ראש לחולי"

    משפט זה שנוי במחלוקת ויש כאלו שנמנעים מלאומרו או שמשנים קצת את נוסחו בגלל שזה נראה כאילו מתפללים ל"מידת הרחמים" בתור יישות נפרדת מהקב"ה

    אך הרב שלי אמר דווקא אמר שלדעתו אין שום בעיה בוסח הרגיל שכן אין הכוונה לתפילה ליישות מסויימת ששמה "מידת הרחמים" אלא מדובר בפניה של האדם אל עצמו שישתנה וישתפר ויעשה תשובה מחטאיו ויעמוד לפני הקב"ה שרחמיו יתגלגלו אליו

    מדובר אפוא בפיוטיות סמלית ואלגורית ל"מידת הרחמים" בתור יישות כאשר מדובר בפניה של המתפלל אל עצמו -ולמעשה כל הציבור ביחד כנאמר "עלינו התגלגלי" -תוך כדי שהוא בשיח ושיג עם רבונו של עולם שיקבל את תשובתו ושינוי דרכיו הטועות

    זה מראה על המקום של האדם בתפילה שמסתכל על עצמו במראה ושופך זאת בשיח עם רבונו של עולם

    יש לכך עוד לא מעט דוגמאות מהתפילה ודוגמא זו יפה ובולטת לכך

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: