אגיד לך ת'אמת ריבונו של עולם | חיותה דויטש

תפילות הפכו לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הקולנוע, ורק לאחרונה שולבו גם בסרטים ישראליים, חלקן מחוץ למקום התפילה הרשמי. ללמוד מהתפילה הויזואלית

תפלה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, והיא משתוקקת גם כן לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים" (עולת ראי"ה).

ימי תפילה הם הימים הללו. בחגים הבאים עלינו לטובה רובנו שקועים במחזור התפילה ומנסים לצקת משמעות, כוונה ולב בנוסח הישן והקבוע. המתח הסמוי הזה בין הקבוע למתחדש הוליד את הרעיון של חברה טובה להציע דוגמאות של סרטי קולנוע שיש בהם תפילה. אני, שכבר שנים טוענת שכל כולו של הקולנוע לא נברא אלא לספק חומר רלוונטי ומעניין לשיעורי החינוך בבתי הספר, נעניתי לה בשמחה, ובעזרת חברי הפייסבוק שלי יצרנו רשימה מכובדת ומרתקת של תפילות בקולנוע ובטלוויזיה.

אחד המתפללים הדגולים של הקולנוע הישראלי . שולי רנד ב"אושפיזין" צילום מסך

אחד המתפללים הדגולים של הקולנוע הישראלי . שולי רנד ב"אושפיזין"
צילום מסך

הסנדק וזמר הג'ז

תפילה בקולנוע היא אירוע שכיח הרבה יותר ממה שרגילים לחשוב. היא מתרחשת בימי ראשון בכנסייה, בשבת או בחג בבית הכנסת, בלוויות, בחתונות, בטקסי ברית מילה או הטבלה. הקולנוע הדרמטי עוסק בחיי אדם ומשבריו, ולפיכך נוכחותם הבולטת של טקסי חיים בו, ובתוכם תפילות, אין בה כדי להפתיע.

ישנם טקסי תפילה שהפכו לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הקולנוע, אחת התפילות המפורסמות בקולנוע מתרחשת בכנסייה הקתולית בזמן הטבלתו של ילד קטן ממוצא אמריקני־איטלקי. סנדקו של הילד הקטן הזה הוא "הסנדק" – גיבור הסרט הקרוי על שמו – והנה, ממש בדקות שבהן נשבע הכומר בפני אלוהיו להילחם בשטן ובחבר מרעיו, כמילות התפילה המסורתיות של הטקס, עורכים שלוחיו של הסנדק מסע רצח וחיסולים שמבטיח את מעמדו של הסנדק כראש המאפיה הבלתי מעורער. בעזרת עריכה צולבת של סצנות של תפילה וסצנות של הרג, המתרחשות במקביל זו לזו, המחיש הבמאי פרנסיס פורד קופולה את הסתירה הבלתי אפשרית הזו, בין תפילה לא־ל לכריתת ברית עם השטן.

טכניקה של עריכה מקבילה היוצרת משמעות אפשר למצוא בסרט יהודי מאוד, מראשית ימי הקולנוע, ובתפילה העומדת במרכזו – תפילת כל נדרי ביום הכיפורים. "זמר הג'ז" הוא סרט חשוב לא רק בשל מקומו בהיסטוריה של יהדות אמריקה וחשיפת מתחיה הקיומיים, אלא בשל מקומו בהיסטוריה של הקולנוע בכלל. הסרט, שנוצר ב־1927, הוא מהסרטים הבולטים המסמנים את סיום תקופת הקולנוע האילם.

ג'קי רבינוביץ', נער יהודי בניו יורק, חולם להיות זמר ג'ז, בעוד אביו רוצה שבנו ימשיך את דרכו כחזן. לאחר ריב גדול עוזב ג'קי את הבית ומצטרף ללהקה. ההורים בטוחים שהם איבדו את בנם. שנים אחר כך ג'קי עומד בפני פריצה גדולה בברודוויי. ערב הפתיחה, הוא ערב יום כיפור, מודיעה לו אמו שאביו חולה מאוד, ושעליו להחליפו בבית הכנסת בתפילת כל נדרי. בעקבות לחצי אמו דוחה ג'קי את לחצי אמרגנו וחברתו הגויה ומחליט למלא את בקשת אמו ולומר כל נדרי במקומו של אביו.

הסרט מספר את סיפורה של ההגירה היהודית לאמריקה, ואת ההתנגשות בין הדור הצעיר השואף לבטא את עצמו ולהצליח בתרבות הסובבת לבין דור ההורים החושש מאובדן הקשר למסורת. בסצנת השיא של הסרט, בליל יום הכיפורים, שוכב האב־הרב הגוסס במיטתו, לידו אשתו הרבנית, כאשר במקביל עומד בנם הסורר בגלימת חזן ומנגן את נעימת כל נדרי בבית הכנסת. "זמר הג'ז שר לאלוהיו", אומרת הגויה בפתיעה. "הוא חזר אלינו", לוחשת הרבנית באוזני בעלה, המאושר, דקות אחדות לפני שהוא מחזיר את נשמתו לבוראו.

סרט יהודי אמריקני שנוצר שנים רבות אחרי זמר הג'ז, "לשמור אמונים" (ארה"ב 2000), מספר את סיפורם של שני חברי ילדות שהפכו להיות רב וכומר, המשתפים פעולה בעשייה חברתית בקהילות שלהם. את שיתוף הפעולה הזה מנצל הרב הצעיר המנסה לרענן ולהחיות את התפילה בבית הכנסת שלו, ובאמצע תפילת "אין כאלוהינו" נפתחות דלתות בית הכנסת ומקהלת גוספל של נשים נוצריות, עוטות גלימות וצלבים, פורצת פנימה לשירה מלאת עוצמה, בעברית. "מה היה הסבא שלי עושה לו היה רואה את זה?", רוטן אחד המתפללים הוותיקים.

דילמת "מה היה סבא שלי אומר" מוכרת לי היטב מסדרת הרצאות על רעיונות דתיים בקולנוע שנהגתי לתת בפני מורים דתיים לפני כחמש עשרה שנה. בדרך הטבע רוב הדוגמאות מהקולנוע האמריקני והאירופי עסקו בנצרות וכללו תפילות שהתרחשו בכנסייה. אחד הסרטים שהרביתי להשתמש בו היה "הנזירות בלוז" (ארה"ב 1992), סרט שלמרות שזירת ההתרחשות שלו היא כנסייה וגיבורותיו הן להקה של נזירות מתפללות, סברתי ועודני סבורה עד היום שהוא יהודי מאוד בדרך הקיומית והרוחנית שהוא מציע: האמונה בא־ל והדת הם חלק מהחיים ולא דבר מה המחייב ניתוק מהם. באחת ההרצאות קם אחד המורים ויצא מהחדר במחאה. ניצלתי את נטישתו הרועמת כדי להעלות לדיון בפני תלמידיי את השאלה העקרונית (הרלוונטית גם למאמר זה) – האם ניתן ומותר להמחיש רעיונות דתיים דרך סמלים נוצריים. סבא שלי, אמרתי להם אז, היה קם ויוצא כאותו מורה. השאלה היא אם אנו כאן, בארץ ישראל, צריכים – או רשאים – לעשות כן.

נשיא ארה"ב והחייט

יש הבדל גדול ומשמעותי בין תפילה המתנהלת בתוך המתחם המיועד לה, בית כנסת, מסגד או כנסייה, לבין תפילה אישית. בזהירות ניתן לקבוע כי הקולנוע, בהיותו יצירה דרמטית, מעדיף את סערת הנפש החבויה בתפילה האישית על פני טקס התפילה המסורתי.

אחת הסצנות החזקות בתולדות סדרת הטלוויזיה "הבית הלבן" (ארה"ב, 2006־1999) מתרחשת רגע אחרי טקס האשכבה הרשמי שנערך למזכירתו הוותיקה והקשישה ואשת סודו של הנשיא ברטלט, כשברקע עומדת גם פציעתו של אחד מעוזריו הקרובים, ג'וש ליימן. "השאר אותי רגע לבד", מבקש הנשיא ברטלט מראש לשכתו עם תום הטקס, "ואמור לאנשי השירות החשאי לנעול את הכנסייה". וכך, לבדו בתוך ההיכל המפואר והענק, מופיעה התפילה הפרטית, הנוקבת. ברטלט, הנוצרי המאמין, היודע את התנ"ך בעל פה, משוחח עם אלוהיו, ולא חוסך ממנו את שבטו. "אתה בן ז־־־, אתה יודע את זה?", הוא אומר, בעודו פוסע אל המזבח, "היא קנתה את המכונית החדשה הראשונה שלה, ואתה הרגת אותה עם נהג שיכור. זה אמור להיות מצחיק? משעשע?"

אחת לאחת, כאותו חייט יהודי בסיפור החסידי המתחשבן עם אלוהיו ערב יום הכיפורים (ש"י עגנון, "החשבון", ימים נוראים, עמ' רל), מונה ברטלט את המכות שחטף לאחרונה: מה עשית לג'וש ליימן? הוא כמו בני, מה עשיתי לבן שלך חוץ מלהלל אותו? אומרים שכבר שנים לא הייתה סערה כמו זו שהטביעה את ספינת התיקונים של הצי. 68 חברי צוות נספו. הרי כל מה שהיא עושה הוא לתקן".

ובהמשך, כאותו חייט, מונה הנשיא ברטלט את חטאיו כנגד זכויותיו: "נכון, שיקרתי. חטאתי חטאים רבים. אבל 3.8 מיליון מקומות עבודה שיצרתי יש מאין – לא מספיק טובים לצורך האיזון?… האם אני אמור להאמין שכל זה הוא מאת א־ל רחום וחנון, חכם ומלא רחמים? לעזאזל עם העונשים שלך. הייתי שליחך עלי אדמות. עשיתי את תפקידי. לעזאזל עם העונשים שלך, לעזאזל איתך" ["השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", שואל אברהם אבינו (בראשית יח, כה). "מקום המשפט שמה הרשע, מקום הצדק שמה הרשע", מטיח קהלת (ג, טז)].

החייט לא קילל, נשיא ארה"ב – כן. אבל צריך להכיר את ברטלט איש התנ"ך, השמרן, המאמין, כדי להבין את התעוזה והכנות שישנן באותם רגעי תפילה מתובלים בלשון קשה. פצעי אוהב. בתום התפילה הספונטנית הזו מצית הנשיא סיגריה ומיד מכבה אותה, זורק על רצפת הכנסייה המפוארת, ומועך אותה ברגלו. "ריבונו של עולם", אומר החייט שאליו שלח ר' אלימלך מליז'נסק את תלמידיו בסיפורו של עגנון, "אם נחשוב באמת על פי יושר, אתה חייב לי יותר ממה שאני חייב לך, אלא שאיני רוצה לדקדק עמך בחשבון מדוקדק, כי הלוא ערב יום הכיפורים היום, וכל אחד מוכרח להתפייס עם חברו. לכן הננו מוחלים לך על כל העבֵרות שעשית לנו, וגם אתה תמחול לנו על כל העבירות שחטאנו לך, מזג כוס יין שרוף וברך שהכל ואמר בקול רם לחיים, רבונו של עולם…".

תפילה מהירה וקטנה, החולפת כמעט במבטי עיניים בלבד בין כומר לבין תמונת איקונין התלויה על הקיר בכנסייה מולו, היא תפילה פרטית וחריגה, המתרחשת גם היא בין כותלי הכנסייה. הסרט המדובר, "מפגשים" (ארה"ב 2012), קשה לצפייה ומאתגר צניעותית, אבל חזק ומרגש. מארק הוא משורר ועיתונאי, נכה פוליו בן 38 הכלוא בתוך גופו. ריאת ברזל מחזיקה אותו בחיים, ואין לו יכולת לחיות בלעדיה יותר משלוש־ארבע שעות. "האם אפשרי עבורי לדעת אישה, במובן התנ"כי", שואל יום אחד מארק את ידידו הכומר. מדובר באישה העובדת כמרפאה של בעיות מין ודימוי גוף, הנשכרת לשם כך. מארק עצמו הוא קתולי, אפוף רגשות אשמה. "אתה רוצה את דעתי", שואל הכומר, נועץ מבט בתמונת האיקונין מולו ושותק. הבקשה לאישור נוגדת את אמונתו העמוקה שיחסי מין יכולים להתרחש רק בין בני זוג הנשואים זה לזה. "בלבי אני מרגיש שישו היה נותן לך אישור חריג לכך", הוא עונה לבסוף. לך על זה. "אני מפחד", עונה לו מארק. "אם כך, הבה נתפלל", מציע הכומר, ופונה לאלוהיו: "מארק ואני יושבים לרגליך, ומתפללים שתברך את המסע הקטן הזה".

ברפת או בשירותים

בספרו "פצועי תפילה – תפילה לאחר 'מות האל'" (הוצאת בר אילן ומכון הרטמן, תשע"א), כותב פרופ' אבי שגיא על תפילותיהם של מי שאינם בהכרח אנשים מאמינים. התפילה, הוא כותב, "מגלמת את הפער בין האדם ובין המציאות שהוא נתון בה. בתפילה האדם חוזר אל מציאות זו, שופט אותה, מאשרה או מבקש לתקנה". הקולנוע מלא בתפילות פרטיות מהסוג הזה. רובן אינן מתרחשות במקום התפילה הרשמי. יש תפילות המתרחשות ברפת, כמו תפילתו של טוביה החולב בגילומו של חיים טופול בסרט "כנר על הגג" (ארה"ב 1964), בעודו חולב את הפרות ומנקה את הרפת שר־מתפלל טוביה: "לו הייתי רוטשילד (בי־די־בי־די־בם)", ופונה כלפי שמים – "ריבונו של עולם, מה היה נגרע מעולמך, לו הייתי איש עשיר?"

מקום תפילה חריג במיוחד ישנו בסדרה "שלושים ומשהו" (ארה"ב 1987), סדרה שהייתה חידוש מרענן בשנות השמונים, כשהתמקדה במערכות יחסים בין שלושה זוגות כציר המרכזי של העלילה. את ננסי ואליוט, שחיי הנישואין שלהם הלכו והתערערו, הכה אסון פתאומי. בסצנה נוגעת ללב מתחבא אליוט בחדר השירותים, ודווקא משם הוא נושא תפילה לקונו, שירפא את אשתו מהסרטן שלה. סרטים וסדרות רבים ראיתי מאז, ובהם תפילות שונות ומשונות, אבל האינטימיות הנועזת של התפילה ההיא, המתפרצת, נצרבה בזיכרוני.

תפילה מוכרת מאוד לשלומו של חולה היא תפילתו של ז'אן ולז'אן, בין תעלות הביוב, לשלומו של מריוס הפצוע, "אלי, שמור דרכו עד ישוב אל ביתו. בשלום", שר־מתפלל ולז'אן, בכל אחת מעשרות הגרסאות התיאטרליות והקולנועיות שנעשו למחזמר "עלובי החיים". וישנו החייל הממלמל פסוקי תהילים בשדה הקרב בסרט "להציל את טוראי ראיין" (ארה"ב 1998). אחד הרגעים הטלוויזיוניים הגדולים של השנה החולפת היה בסוף העונה השנייה של הסדרה "הומלנד" (ארה"ב 2011), כאשר סול היהודי, בכיר בסי.איי.אי, עומד לבדו למראשות גופותיהם של עשרות מחבריו הסוכנים – רובם גויים – שנהרגו בפעולת טרור, ואומר בעברית, לבדו, ללא מניין, את מילות הקדיש.

"אי אפשר לתפלה שלא תעשה את רישומה", כתב הרב קוק בהקדמתו לעולת ראי"ה, "אם היא פועלת את פעולתה על פי המטרה הפרטית המסוימה שלה, או מסבבת דרכים רבים ומסובכים… בנין עולם מלא מתגלה בתפלה, בין באותה הקבועה ומסודרת ושווה לכל נפש, בין באותה הפרטית הנובעת ממעמקי לבב כל יחיד וכל ציבור, לפי מצביו וצרכיו".

בעברית ובסלבריטאית

אחרי כמעט שני דורות של הוויה נטולת יהדות ותפילה במרחבי התרבות הישראלית, ההפתעה המרעננת של העשורים האחרונים היא מציאותן של תפילות בקולנוע הישראלי. שולי רנד, כדמות בסרט אושפיזין וכסמל תרבותי של דתל"ש שחזר בתשובה והפיח רוח יהודית בתרבות הישראלית בכלל, הוא אחד המתפללים הדגולים של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות.

"אני אגיד לך ת'אמת ריבונו של עולם, המצב על הפנים", אומר רנד, הלוא הוא משה, עבריין לשעבר וחוזר בתשובה. "אני יודע שאתה שונא עצבות, אבל אני כולי גוש של עצבות. לא שחושב שמגיע לי משהו… לא מבין. לפעמים אני לא מבין מה אתה רוצה ממני. רוצה להיות יהודי כשר, זה מה שאני רוצה להיות. לא יותר מזה". משה ואשתו זקוקים לפרנסה וזקוקים לפרי בטן. "אם לא בשבילי", מבקש משה מה', "בשביל אשתי. מה נתתי לה? פרנסה? תורה? ילד?". בינתיים אומרת אשתו תהלים במטבח שלהם והמעבר בעריכה, ממנו אליה, מזכיר ומנכיח שני זוגות מתפללים קדמוניים מהתנ"ך והמדרש. יצחק ורבקה המתפללים לבן, זו בזווית אחת וזה בשנייה, וגם אבא חלקיה ואשתו (תלמוד בבלי, תענית כג ע"ב) המבקשים רחמי שמים על גשמים ופרנסה.

לא במקרה פוגש הצופה הישראלי את עוצמת התפילה האישית באמצעות גיבורים החוזרים בתשובה. סרט הקולנוע "המשגיחים" (ישראל 2012) הוא דוגמה נוספת לכך. בשעות היום עובד אבי, הדמות הראשית בסרט, בחנות הירקות של אביו, ובשעות הלילה יוצר מוזיקת טראנס חסידית. בין לבין הוא שומע שיעורים בתורת חסידות ברסלב. אבי הישן ואבי החדש נאבקים זה בזה, כשהוא וחבריו מנסים לכפות בכוח הזרוע את שמירת המצוות בשכונתם.

מנגד ישנה מירי, בחורה חמודה המותקפת על ידי חבריו של אבי, שעמה הוא מתיידד, וממנה לומד שיש דברים שאסור להשיג באלימות. אבי נקרע בין חבריו לבינה, ובעצם בין שני הקולות הסותרים הקיימים בתוכו, ברגע קשה של התלבטות וחוסר מוצא הוא הולך אל הים, ושם הוא מדבר עם קונו. "דבר איתי, דבר איתי!", הוא צועק. "אתה יודע הכול, סומך רק עליך, רק לך אני מקשיב. אני אוהב אותך, ריבונו של עולם".

היה זה י"ל פרץ שתיאר לראשונה בספרותנו החדשה (על פי סיפורים חסידיים קודמים) את מצוקתו של הנער שלא היו לו המילים – או האותיות – לשיחה עם אלוהיו. לעתים זעקת התפילה אינה נכנסת במילים הרגילות והמסורתיות, ויש לצקת לה כלים חדשים ומילים חדשות. לחלל בחליל או לצעוק את אותיות הא"ב, כדי שהיושב במרומים יסדרן בעצמו. רחמנא לבא בעי. והעושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים.

מבוכה כזו, של מי שאינו יודע להתפלל, קיימת בסרט המבוסס על ספר רב מכר ידוע "לאכול, להתפלל, לאהוב" (ארה"ב 2010). גיבורת הסרט (ג'וליה רוברטס) לומדת להתפלל כחלק ממסע תיקון. "זה היה כל כך זר לי", היא אומרת, "שאני נשבעת לכם שהתחלתי את התפילה במילים 'אני מעריצה גדולה של העבודה שלך'" (מילים השמורות למושאי הערצה, אמנים וסלבריטאים), "מקווה שהבעתי מספיק תודתי אליך על כל הטובות שהשפעת עליי", ממשיכה המתפללת, כאילו הכירה את ספר תהילים. כמה יפה לזהות כאן את הנטייה הטבעית של המתפלל להקדים הודאה לתפילה.

בסופו של דבר, הקולנוע, ככל יצירת תרבות אחרת, מספר את המצב האנושי אשר תפילה היא חלק בלתי נפרד ממנו.

אני יודע, אני משוכנע וכבר הוכחתי לעצמי אלף ואחת

שאינך קיים

שאתה אין, שאתה בלי, שאתה חוט תלוי על תוהו.

מה שמטריד ומקניט ומביך אותי כל פעם מחדש

הם המסתורין שבכורח להודיעך כל זאת יום יום

ולשתף אותך במסקנות האישיות שלי

את השיר הזה של יעקב אורלנד מביא שגיא בספרו (עמ' 12) ומצביע על הפרדוקס: "לעתים גם מי שאינו מאמין מוצא עצמו מתפלל. האם פירושה של תפילה זו היא שיבה אל הדת והמסורת?". "בעיני מאמינים", הוא כותב, "זה אכן פשרה היחידי של התפילה, המוכיחה כי בנשמה יש תשוקה בלתי ניתנת לדיכוי… ערגה לא־ל חי… אבל דווקא תפילה שמגיחה אל המציאות היום־יומית בלי ההקשר הדתי תיאולוגי מבטאת את ראשוניותה, את היות האדם יש־מתפלל".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ה, 17.10.2014

פורסמה ב-17 באוקטובר 2014, ב-גיליון בראשית תשע"ה - 897 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: