עלמא דשקרא | יושי פרג'ון

השקר הוא מוטיב שחוזר לאורכו של ספר בראשית כולו. נראה כי שורשיו נטועים עמוק כבר בסיפור הבריאה והגירוש מגן עדן

שקרים והטעיות רווחים מאוד בחיינו כבני אדם וכבני תרבות. דומה שאין איש שיכול לטעון בכנות שמעולם לא שיקר, ואם יטען כך נחשוד שזהו אך שקר נוסף במסכת שקריו, כפי שאמר גראוצ'ו מרקס: "ישנה דרך אחת לדעת אם לפניך אדם ישר – שאל אותו. אם הוא ישיב בחיוב, דע שלפניך רמאי".

גם סיפורי בראשית שזורים שקרים והטעיות ומתוך מגוון סיבות: אברהם ויצחק טוענים ששרה ורבקה הן אחיותיהם כדי להינצל ממוות (יב, י־כ; כ, ב; כו, ז־יא); יעקב משקר לאביו בניסיונו לזכות בברכות (כז, טו־כד); רחל משקרת לאביה כדי למנוע את מציאת התרפים (לא, לה); בני יעקב משקרים לשכם ולחמור כדי לנקום על מעשה דינה (לד, יג־יז); ועוד. בהערכה נדיבה ניתן למצוא בספרנו למעלה מתשעים שקרים והטעיות!

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

אמונת הנחש

שאלת מקומו של השקר בעולמנו מוצגת במלוא חריפותה כמעט באותה שעה שבה נברא העולם. לאחר שבורא הקב"ה את האדם, הוא מצווה אותו (ב, יז): "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ", ומנמק "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". כמה פסוקים מאוחר יותר פונה הנחש לאישה וטוען שהקב"ה שיקר. הנחש קובע (ג', ד): "לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן!" ומוסיף הסבר מרומז למניעי הקב"ה (ה): "כִּי יֹדֵעַ אֱ־לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא־לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". לדבריו, אלוהים שיקר לאדם על מנת לשמוֹר לעצמו את המעמד הייחודי כבעל דעת.

יש להניח שהקורא הסביר רואה בנחש נוכל שמנסה להמית בכוח פיו את בני האדם, בדומה למנהגם של צאצאיו הנחשים עד היום. אולם להפתעתנו האישה דווקא מאמינה לנחש (ו): "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל".

כעת עלינו לבחור בין שתי חלופות גרועות: או להניח שהנחש משקר, וממילא לצפות למותם המיידי של ראשוני האדם, כדבר ה'; או לשלם את המחיר התיאולוגי הכרוך באמונה שהקב"ה משקר, וממילא לצפות שבני האדם יזכו לְדעת, כדברי הנחש.

והנה באה התורה ומכריעה, לכאורה, בין החלופות (ז): "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" – ממש כדברי הנחש! זאת ועוד, האדם אינו מת ביום האכילה, כדברי ה', אלא זוכה לתשע־מאות ושלושים שנות חיים! ואם נותר ספק, באה הודאתו של בעל־הדין ומכריעה (כב): "וַיֹּאמֶר ה' אֱ־לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם!"

האמנם מבקשת התורה ללמדנו שלא להאמין בקב"ה חלילה, ולהעדיף עליו אפילו את הנחש?!

הקלה בגזר דין

הבה נשוב לבחון את הנתונים. מתוך שלוש הטענות שמעלה הנחש ("לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן", "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם", "וִהְיִיתֶם כֵּא־לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"), אושרו במפורש רק שתי האחרונות. התדהמה מכך שטענות אלו אושרו עלולה להסיח את דעתנו מכך שאף אחד מהמעורבים בסיפור לא חלק עליהן. למעשה, שמו של העץ, ובמידת־מה תכליתו, כבר נמסרו לאדם אגב הצו (ב, יז): "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". שמו של העץ מרמז שהאוכל ממנו יזכה לְדעת; והעובדה שעל האדם נאסר לאכול ממנו מלמדת כי הפרי והדעת מיועדים דווקא ל"שוכני שמים".

המחלוקת היחידה בין א־לוהים לנחש היא בשאלה האם "מוֹת תָּמוּת" או "לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן". אולם גם כאן הסתירה מדומה, שהלוא דברי ה' אינם נוגעים לתוצאה טבעית של האכילה כפי שמשתמע מדברי הנחש אלא לעונש שבכוונת ה' להשית על החוטא (בדומה לנוסחה המשפטית "מות יומת").

ככלל, קשה לראות באיום שאינו ממומש שקר (לא פעם מטרת האיום היא שלא יהיה צורך לממשו), בוודאי כאשר האיום מוסב על מקרה משפטי ממשי. העונש הנקוב בחוק מהווה אמנם בסיס לענישה, אולם גזר־הדין נקבע בפועל תוך התחשבות בנסיבות האירוע.

ואכן, האדם ואשתו מדגישים את קיומן של נסיבות מקִלות. מתוך טענות ההגנה של האיש והאישה – "הָאִשָּה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל… הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" – משתמע שהם סבורים שההסתה גורעת משהו מאשמתם.

גם גזר דינו של הקב“ה עולה בקנה אחד עם קריאה זו, שהרי הוא מעניש בחומרה את המסית ואף מעצב את עונשם של האדם ואשתו במידה כנגד מידה לחטאם. אם כן, העובדה שהאדם לא הומת כלל אינה עניין לאמינותו של ה‘, אלא לפעולתו כשופט זהיר וקשוב.

פרשנות מפליגה

לבסוף, גם אם נניח שהשופט (שהוא גם המחוקק) כפות ללשון החוק, עדיין עונשו של האדם יכול להיחשב כפרשנות (מפליגה) למילות החוק, שהרי בו־ביום נגזרה עליו מיתה. למעשה, ניתן לראות במותו של האדם תהליך שאמנם החל ביום שבו חטא כשנמנעה ממנו הגישה לעץ החיים. אם כן ה' מתגלה כאן דווקא באמינותו, שהרי גם כשהוא מקל בעונשו של האדם הוא עושה זאת בהתאם ללשון החוק.

וכאן אנו מגיעים למהפך האחרון, שבו הקב"ה מעניש את בני האדם בעונש שאמנם תואם במשהו את הצו שנתן, אך תואם עוד יותר את השקר של הנחש – שהרי האדם עתיד לחיות עוד מאות רבות של שנים. כך, בדיעבד, הופכים רחמיו של הקב"ה על האדם את הנחש משקרן לדובר אמת, וכך מתערבבים האמת והשקר בסיפורנו כמעט לבלי הפרד. ושמא יש בכך כדי לנבא גם את מאורעות העתיד בעולמנו זה.

אנו מודים לרחל וולפיש ומיכל שמחון שהעשירו אותנו בלימוד החברותא המשותף והמעמיק שלהן משך כל חומש דברים. כן אנו מקדמים בברכה את יאשיהו (יושי) פרג'ון שעיוניו ילוו אותנו בחומש בראשית. יושי פרג'ון הוא עורך "מגדים" – ביטאון לענייני מקרא ומרצה לתנ"ך במכללה האקדמית הרצוג ובישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ה, 17.10.2014

פורסמה ב-14 באוקטובר 2014, ב-גיליון בראשית תשע"ה - 897 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. מוטיב השקר ב"בראשית" אינו חדש ונידון כבר במספר מקומות, ביניהם בארוכה בספריו של יאיר זקוביץ. יש להצטער על כך ששמו אינו מוזכר בכתבה.

  2. יושי,
    לא השתכנעתי שאזהרתו של ה' היא עונש ולא תוצאה טבעית. למעשה יתכן ובמקרה זה – יש האחדה בין שניהם. האחדה בין עונש לבין תוצאה טבעית מתאימה כמדומני לתפיסות במזרח הקדום. לכן דבריך שלהלן אינם משכנעים בעיני:
    "שהלוא דברי ה' אינם נוגעים לתוצאה טבעית של האכילה כפי שמשתמע מדברי הנחש אלא לעונש שבכוונת ה' להשית על החוטא (בדומה לנוסחה המשפטית "מות יומת")".
    וגם, בעייתי בעיני לגזור מפרשנותו של הנחש(!) את כוונתו של האל. למעשה, הפשט בעיני של המשפט הוא כפשוטו: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". תאכלו=תמותו. איפה האל מדבר כאן על עונש בצורה מפורשת? וגם אם בכל זאת מדובר בעונש – הרי שהשקר הוא בכך שהאל מאפשר חזרה בתשובה/חרטה מה שלא משתמע מהאזהרה הראשונית. תרצה, תקרא לזה הטעיה.
    על כן, אם בחרת לדבר על שקרים בהקשר של הסיפור הזה – צריך לומר את האמת שהאל הוא זה שמשקר, לצערנו (או שלא).

    • התשובה - היבראות מחדש

      בס"ד כ"ז בתשרי ע"ה

      אין כבודו של מלך מלכי המלכים נופל מכבודו של מנהיג בשר ודם. אם ליהושע מבטיחים פקודיו: 'כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך יומת' (יהושע א,יח) – מה יענה מי שמרד בפקודת מלכו של עולם, ומהיכן ימצא זכות לקיומו? אך, שלא כמלך בשר ודם – בורא העולם, שהוא ממית ומחיה, יכול גם להעניק לו חיים חדשים,

      אותו צדק אלקי המעמיד על כף המאזנים את החטא, הוא המעמיד מולו את צדדי הזכות של האדם. את כלל מעשיו הטובים, ואת עוצמת חרטתו על העבר ועומק רצונו לפתוח דף חדש, בוחן כליות ולב הוא שיכול להעיד שהאדם עבר מהפך נפשי גמור ו'היה לאיש אחר', ולהעניק לו חיות חדשה: 'לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי' (תהלים נא).

      התשובה היא אמנם חסד, אך יש בה גם ביטוי למידת האמת: השב היה לאדם חדש, ולכן ניתן לפתוח עמו 'דף חדש'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר.

    • מידת הרחמים - מעדנת את הדין, אך לא סותרת!

      וכך כותב הרמח"ל (מסילת ישרים, פרק ד):

      'ודאי, מידת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתה כלל וכלל, ואף על פי כן אין מידת הדין לוקה.

      וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא ייענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל. כי הנה באמת איך יתקן אדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה… היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?

      אמנם, מידת הרחמים היא הנותנת היפך השלושה דברים שזכרנו. דהיינו: שיינתן זמן לחוטא ולא ייכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתיחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה.

      דהיינו: שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו, ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא, כחרטת הנדר ממש, שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא נעשה הדבר ההוא ומצטער בליבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו – הנה עקירת הדבר מרצונו ייחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו … שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו הוא מצטער ומתנחם למפרע.

      וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד ליתלות בו – שתחת הרצון שנתרצה בחטא וההנאה ממנו, בא עתה הנחמה והצער.

      וכן אריכות הזמן איננו ויתרון על החטא, אלא סבלנות קצת לפתוח לו פתח תיקון. וכן שאר כל דרכי חסד, בגון: "ברא מזכה אבא" (סנהדרין קד,א) או "מקצת נפש ככל הנפש (קהלת רבה ז,כה) – דרכי חסד הם לקבל את המועט כמרובה, אך לא מתנגדים ומכחישים ממש מידת הדין, כי כבר יש בהם טעם הגון להחשיב אותם…'

    • ספר בראשית - ספר הישר

      בס"ד ל' בתשרי ע"ה

      כבר אמרו חז"ל שספר בראשית נקרא 'ספר הישר' כי בו מתוארים מעשיהם של האבות שהיו מופת ליושר: 'מאי "ספר הישר"? אמר רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים…'.(עבודה זרה כה).

      על אברהם מעיד בוראו:.'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט: (בראשית יח,יט).

      אף מבוראו תובע אברהם צדק: 'חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע… השפט כל הארץ לא יעשה משפט' (יח,כה). הקב"ה מלמדו מידת צדק גדולה יותר מהצדק הטבעי. לא רק שהצדיק לא ייענש עם הרשע – אם יש בעיר עשרה צדיקים, תינצל כל העיר בעבורם. יפה כוח הטוב, אפילו הוא מיעוט מבוטל!

      למעשה, היה ה' מוכן להציל את צוער בזכותם של לוט ובנותיו, אף שלא היו צדיקים גמורים ואף שלא היו עשרה. מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך. וכן אומר אליהוא: 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר' (איוב לג,כג-כד).

      על יעקב מעיד הכתוב שהוא 'איש תם'. את עבודתו בנאמנות ללבן מתאר יעקב: זה עשרים שנה אנכי עמך, רחליך ועזיך לא שכלו ואילי צאנך לא אכלתי. טרפה לא הבאתי איך, אנכי אחטנה מידי תבקשנה… הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני' (בראשית לח-ם).

      יצחק הלך רחוק יותר, ונמנע בכלל מעימות גם כשהיה צודק. כשגזלו ממנו את הבאר שיגע עליה עבר למקום אחר עד שהגיע אל המנוחה והנחלה.

      היושר שמעל לטבע מחייב נאמנות האדם להבטחתו ועמידה בדיבורו גם אם הוטעה. וכך גם לפני שנודע ליצחק שיעקב זכה בדין בברכה שהרי מכר את בכורתו ליעקב, קבע יצחק שלא ישנה את דיבורו ו'גם ברוך יהיה'. אף יעקב נשאר עם לאה גם אחר שהתברר לו שרומה על ידי לבן. והוא גוער בבניו על הפרת ההבטחה לאנשי שכם, אף שהבטחה זו ניתנה מתוך 'אין ברירה'. אולי מהם למד יהושע לקיים את הבטחתו לגבעונים אף שהוצאה במרמה.

      ברם, יושר אינו אומר שניתן לאנסים ורמאים לעשות כחפצם. יש מצבים שבהם דוקא מידת האמת והיושר לקיים 'עם עיקש תתפל' ולא לתת לעושי עוולה להחריב את העולם בנצלם לרעה את מעמדם ואת אמונם של ישרים ותמימים. בעולם שבו מוכנים מלכים לאנוס ולרצוח, צריך גם לדעת להיאבק בהם 'בתחבולות עשה מלחמה', והאבות נאלצים לעשות זאת בכאב ובייסורי נפש.

      הנצי"ב (הרחב דבר, בראשית כז,א) מדמה את ההכרח להשתמש בשקר לשימוש ברעל: 'דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המוות, משום שעל פי רוב הוא ממית. וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים,נדרש דקדוק גדול על פי הרופא, ובצמצום שלא יוסיף על הצורך'. לפיכך, אף שעצם לקיחת הברכות היתה בדין ובצדק, היה מקום לדין ולתביעה כלפי יעקב אם לא היה בליבו צד של הנאה ושמחה. שאף במצב שהותרה 'עבירה לשמה' יש לעשותה בכאב ובלי שמץ של קורת רוח.

      על הזהירות ההעצומה שצריך להיזהר גם כשנאלצים להשתמש בשקר לשם שמים הרחיב את הדיבור הרב ליאור אנגלמן, בספרו: 'כיסופים – פרקי התבוננות אמונית בעקבות עקירת היישובים בגוש קטיף', בית-אל תשס"ו, עמ' 153-164.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. אמת שיש בה נאמנות

    בס"ד י"ח בחשון ע"ה

    רבי יוסף יוזל מנובהרדוק (במאמרו 'תקופת העולם' בראש ספרו 'מדרגת האדם', מצוטט במאמרו של עוז צוקרמן, 'בלי פזילות לעולם שבחוץ', באתר זה, גליון 900, וירא תשע"ה), אומר שציווי ה' לא לאכול מעץ הדעת לא נאמר כאיסור, אלא כהמלצה.

    ה' מצביע על הסכנה הגדולה שביכולת הבחירה ברע העלולה להביא את האדם לידי מיתה. אף שקיימת גם האופציה של בחירה בטוב – אפשרות זו כרוכה בהתמודדות קשה, ועדיף שלא לבוא לידי נסיון וביזיון. על פי זה מתפרש 'פן תמותון' כמשמעו: 'שמא תמותון', אולי תתטאו ותתחייבו.

    הנחש אומר אמת, אך זו אמת חלקית הגרועה משקר, הרי הוא כרופא הממליץ על טיפול שעשוי להביא תועלת גדולה, אך מעלים מה'פציינט' את הסיכון העצום שבטיפול זה.

    יש להעיר, ש'אמת' שבמקרא משמעה במקרים רבים 'נאמנות', כגון 'קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך'; 'ועשית עמדי חסד ואמת'. עצת אמת היא עצה הניתנת מתוך נאמנות, מתוך דאגה אמיתית לטובתו של מקבל העצה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: