השקר הוא מוטיב שחוזר לאורכו של ספר בראשית כולו. נראה כי שורשיו נטועים עמוק כבר בסיפור הבריאה והגירוש מגן עדן

שקרים והטעיות רווחים מאוד בחיינו כבני אדם וכבני תרבות. דומה שאין איש שיכול לטעון בכנות שמעולם לא שיקר, ואם יטען כך נחשוד שזהו אך שקר נוסף במסכת שקריו, כפי שאמר גראוצ'ו מרקס: "ישנה דרך אחת לדעת אם לפניך אדם ישר – שאל אותו. אם הוא ישיב בחיוב, דע שלפניך רמאי".

גם סיפורי בראשית שזורים שקרים והטעיות ומתוך מגוון סיבות: אברהם ויצחק טוענים ששרה ורבקה הן אחיותיהם כדי להינצל ממוות (יב, י־כ; כ, ב; כו, ז־יא); יעקב משקר לאביו בניסיונו לזכות בברכות (כז, טו־כד); רחל משקרת לאביה כדי למנוע את מציאת התרפים (לא, לה); בני יעקב משקרים לשכם ולחמור כדי לנקום על מעשה דינה (לד, יג־יז); ועוד. בהערכה נדיבה ניתן למצוא בספרנו למעלה מתשעים שקרים והטעיות!

איור: מנחם הלברשטט

אמונת הנחש

שאלת מקומו של השקר בעולמנו מוצגת במלוא חריפותה כמעט באותה שעה שבה נברא העולם. לאחר שבורא הקב"ה את האדם, הוא מצווה אותו (ב, יז): "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ", ומנמק "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". כמה פסוקים מאוחר יותר פונה הנחש לאישה וטוען שהקב"ה שיקר. הנחש קובע (ג', ד): "לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן!" ומוסיף הסבר מרומז למניעי הקב"ה (ה): "כִּי יֹדֵעַ אֱ־לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא־לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". לדבריו, אלוהים שיקר לאדם על מנת לשמוֹר לעצמו את המעמד הייחודי כבעל דעת.

יש להניח שהקורא הסביר רואה בנחש נוכל שמנסה להמית בכוח פיו את בני האדם, בדומה למנהגם של צאצאיו הנחשים עד היום. אולם להפתעתנו האישה דווקא מאמינה לנחש (ו): "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם־לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל".

כעת עלינו לבחור בין שתי חלופות גרועות: או להניח שהנחש משקר, וממילא לצפות למותם המיידי של ראשוני האדם, כדבר ה'; או לשלם את המחיר התיאולוגי הכרוך באמונה שהקב"ה משקר, וממילא לצפות שבני האדם יזכו לְדעת, כדברי הנחש.

והנה באה התורה ומכריעה, לכאורה, בין החלופות (ז): "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם" – ממש כדברי הנחש! זאת ועוד, האדם אינו מת ביום האכילה, כדברי ה', אלא זוכה לתשע־מאות ושלושים שנות חיים! ואם נותר ספק, באה הודאתו של בעל־הדין ומכריעה (כב): "וַיֹּאמֶר ה' אֱ־לֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן־יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם!"

האמנם מבקשת התורה ללמדנו שלא להאמין בקב"ה חלילה, ולהעדיף עליו אפילו את הנחש?!

הקלה בגזר דין

הבה נשוב לבחון את הנתונים. מתוך שלוש הטענות שמעלה הנחש ("לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן", "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם", "וִהְיִיתֶם כֵּא־לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"), אושרו במפורש רק שתי האחרונות. התדהמה מכך שטענות אלו אושרו עלולה להסיח את דעתנו מכך שאף אחד מהמעורבים בסיפור לא חלק עליהן. למעשה, שמו של העץ, ובמידת־מה תכליתו, כבר נמסרו לאדם אגב הצו (ב, יז): "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". שמו של העץ מרמז שהאוכל ממנו יזכה לְדעת; והעובדה שעל האדם נאסר לאכול ממנו מלמדת כי הפרי והדעת מיועדים דווקא ל"שוכני שמים".

המחלוקת היחידה בין א־לוהים לנחש היא בשאלה האם "מוֹת תָּמוּת" או "לֹא־מוֹת תְּמֻתוּן". אולם גם כאן הסתירה מדומה, שהלוא דברי ה' אינם נוגעים לתוצאה טבעית של האכילה כפי שמשתמע מדברי הנחש אלא לעונש שבכוונת ה' להשית על החוטא (בדומה לנוסחה המשפטית "מות יומת").

ככלל, קשה לראות באיום שאינו ממומש שקר (לא פעם מטרת האיום היא שלא יהיה צורך לממשו), בוודאי כאשר האיום מוסב על מקרה משפטי ממשי. העונש הנקוב בחוק מהווה אמנם בסיס לענישה, אולם גזר־הדין נקבע בפועל תוך התחשבות בנסיבות האירוע.

ואכן, האדם ואשתו מדגישים את קיומן של נסיבות מקִלות. מתוך טענות ההגנה של האיש והאישה – "הָאִשָּה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה־לִּי מִן־הָעֵץ וָאֹכֵל… הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" – משתמע שהם סבורים שההסתה גורעת משהו מאשמתם.

גם גזר דינו של הקב“ה עולה בקנה אחד עם קריאה זו, שהרי הוא מעניש בחומרה את המסית ואף מעצב את עונשם של האדם ואשתו במידה כנגד מידה לחטאם. אם כן, העובדה שהאדם לא הומת כלל אינה עניין לאמינותו של ה‘, אלא לפעולתו כשופט זהיר וקשוב.

פרשנות מפליגה

לבסוף, גם אם נניח שהשופט (שהוא גם המחוקק) כפות ללשון החוק, עדיין עונשו של האדם יכול להיחשב כפרשנות (מפליגה) למילות החוק, שהרי בו־ביום נגזרה עליו מיתה. למעשה, ניתן לראות במותו של האדם תהליך שאמנם החל ביום שבו חטא כשנמנעה ממנו הגישה לעץ החיים. אם כן ה' מתגלה כאן דווקא באמינותו, שהרי גם כשהוא מקל בעונשו של האדם הוא עושה זאת בהתאם ללשון החוק.

וכאן אנו מגיעים למהפך האחרון, שבו הקב"ה מעניש את בני האדם בעונש שאמנם תואם במשהו את הצו שנתן, אך תואם עוד יותר את השקר של הנחש – שהרי האדם עתיד לחיות עוד מאות רבות של שנים. כך, בדיעבד, הופכים רחמיו של הקב"ה על האדם את הנחש משקרן לדובר אמת, וכך מתערבבים האמת והשקר בסיפורנו כמעט לבלי הפרד. ושמא יש בכך כדי לנבא גם את מאורעות העתיד בעולמנו זה.

אנו מודים לרחל וולפיש ומיכל שמחון שהעשירו אותנו בלימוד החברותא המשותף והמעמיק שלהן משך כל חומש דברים. כן אנו מקדמים בברכה את יאשיהו (יושי) פרג'ון שעיוניו ילוו אותנו בחומש בראשית. יושי פרג'ון הוא עורך "מגדים" – ביטאון לענייני מקרא ומרצה לתנ"ך במכללה האקדמית הרצוג ובישיבת ההסדר בעתניאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג תשרי תשע"ה, 17.10.2014