מלח ומים משמשים בערבוביה | רוני אלדד־שאשא

המיצג "עבודת זיכרון" הוא צילום תקריב ענק של דמעה אחת, על פני חדר שלם. המראה המתגלה לעיני הצופה מלמד על היופי העמוק הטמון בבכי

על קירות אולם התצוגה במוזיאון ישראל הוקרנו במקביל, זו לצד זו, 12 עבודות וידאו של האמנית הישראלית נלי אגסי. התבנית בכולן קבועה: ראשה וכתפיה של דמות דקה, מצולמת על רקע לבן, מבצעת פעולה רפטטיבית, על הגוף או איתו. הפעולה המתועדת משתנה מעבודה לעבודה. הצופה העומד במרכז החדר מוקף בדמויות רפאים דומות המבצעות טקסים מומצאים שונים, רובם נושאים מטען אסוציאטיבי עמוס וקשה.

באחת מהעבודות, הדמות הדקה (אגסי בעצמה) משפשפת את פניה בגרגירי מלח. פעולת השפשוף מגרה את העור, המלח הוא גם הפוצע וגם המקיים מתוך עצמו את פעולת זריית המלח על הפצעים. כאחת האומרת שוב ושוב, ללא שאלה: הפצעת וגם זרית. הדמות מקרינה איזו פשטות באופן שבו היא מבצעת את הפעולה, בהתמדה ובלי השתהות. המלח שורט ושורט את העור, הבעת הפנים נותרת חתומה.

הפעולה האנושית המוצגת בעבודה חזקה דיה גם ללא הקשרים תרבותיים ענפים, אך קשה שלא להעמיק את המבט ולזהות כאן דימויי יסוד בשדות הסמנטיים של קרבן וכפרה: טקס. ומלח. ודם.

הפצעת וגם זרית. מבקרים בפתיחת התערוכה של נלי אגסי במוזיאון ישראל, 2012  צילום: יאיר טלמור

הפצעת וגם זרית. מבקרים בפתיחת התערוכה של נלי אגסי במוזיאון ישראל, 2012
צילום: יאיר טלמור

ממש או בכאילו

כשילד נכנס לבית הכנסת ומבקש להתפלל עם המבוגרים, הוא מבין מעצמו כי עליו לחקות איזו כוריאוגרפיית תפילה מוסכמת מראש. הוא מתיישב. הוא נעמד. הוא צועד קדימה. שלושה צעדים מהוססים. המבט עוקב אחר מתפלל סמוך. בעיכוב קטן הוא צועד גם אחורה. בתחנון, כשכולם נופלים, גם הוא נופל אפיים, ובין חרכי האצבעות מציץ לראות מתי כבר אפשר להרים את הראש. וכשהקהל כולו עומד בווידוי ומכה ומכה שוב ושוב על חזהו, הוא שואל את עצמו, קרוב לוודאי, כמה חזק צריך להכות. האם צריך להכאיב ממש, האם זה רק בכאילו.

ולמרות ראשוניותה, השאלה הזאת שבה ונשאלת בלבושיה השונים גם בלבנו, שנים רבות אחרי שלמדנו את ריקוד התפילה הנכון – כמה חזק צריך, האם זה רק בכאילו. היא נוגעת בשאלות יסוד של חיינו הרוחניים והתרבותיים, כמו היחסים בין משל ונמשל, בין הממשי למטפורי, בין הקונקרטי למופשט. ובאותה מידה היא גם מלווה את ניסיון פענוחם של תהליכים גרעיניים כמו סליחה, חרטה וכפרה.

לכאורה, התרבות האנושית הולכת ומרחיקה את עצמה מפשטם של מושגים כמו קרבן או כפרה. אנחנו ממהרים לדרוש: עין תחת עין – ממון. אנחנו מקפידים לשיר "בלבבי משכן אבנה", בלבבי דייקא. וכשאנחנו מבקשים סליחה, איש כבר לא מצפה מאיתנו לפצוע את עצמנו כחלק מהתהליך.

ועדיין, משהו יסודי בנפש נוטה אל הסיגוף הזה, אל הגילום של העונש בבשר ממש. עם כל המרחק שעשינו מהקונקרטי, על פני השטח מתפרצים מדי פעם געגועינו אל שפת הגוף. עדיין קיימים בנו גילויי הרעבה עצמית עד התאיינות כמעט, או אובדנות אמיתית על מנת לכפר, או מחלות פסיכוסומטיות כרוניות, חשוכות מרפא. עבודת הווידאו הקשה של אגסי, והפצעים שעל פניה, יעידו כי הצורך לגעת בבשר ולא רק כדימוי למשהו אחר עדיין פועם בנו מאוד. הדמות הניבטת מבעד למסך מקרצפת פנים שהיו נקיות מאוד מלכתחילה. הייצוג בה הוא ביטוי של תחושת האשמה הצרופה עם הרצון המבוהל למרק את הכול, על ידי ייסורים של ממש.

בשיחות הר"ן מובא ציטוט בשם הבעל שם טוב ומיד אחריו גם פירושו:

בְּשֵׁם הַבַּעַל שֵׁם טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁסַּכִּין אֵין נוֹתְנִין בְּמַתָּנָה, הַיְנוּ: שֶׁאֶחָד לא יִתֵּן לַחֲבֵרוֹ סַכִּין בְּמַתָּנָה

בצדק עולה כאן התמיהה: מדוע חוזר ר' נחמן כמעט מילה במילה על דברי הבעש"ט שציטט, בלי בעצם לבאר אותם כלל? ואולי האמירה כאן פשוטה מאוד: לפעמים סכין היא פשוט סכין. לפעמים הדברים נוגעים בגוף ממש, ולפעמים אין דרך להרחיק את הגוף, את המוחש, בלי לחטוא לאמת.

מוריה אשכנזי רוזנבלום, פרט מתוך "עבודת זיכרון", מלח ומים על רצפת בטון, 2006

מוריה אשכנזי רוזנבלום, פרט מתוך "עבודת זיכרון", מלח ומים על רצפת בטון, 2006

כמו עיטור של כלה

בחלק אחד מתוך עבודת המיצב הגדולה "עבודת זיכרון" של האמנית הישראלית מוריה אשכנזי־רוזנבלום, היא יצרה משטח רצפתי גדול של מלח, שפוסל בעדינות ובעמל אינסופי. הצופה מביט על המשטח הזה מלמעלה, ולעיניו נשקפת טופוגרפיית מלח משונה ויפה להפליא. גם כאן, כמו אצל אגסי, פועל ההקשר האסוציאטיבי של המלח, המוביל ישירות לטקס־ברית־מלח, כמו גם לזיכרון, והלובן שלו מבהיק כפרה, טהרה, זכּוּת.

אבל בשונה מעבודתה של אגסי, שם המלח הוא המרכיב היחידי, אצל רוזנבלום אלמנט נוסף: למלח צורפו גם מים במהלך מלאכת הפיסול. מהתרכובת שנוצרה צרה האמנית צורות שונות על הרצפה. המלח לא נותר בלבדיותו. חיבורו למים יצר איזה ממד מתמשך למופע המרהיב הזה שהתגלה לעיני הצופה. בתהליך איטי, שנמשך על פני ימים, המים מחלחלים דרך המלח. הם ממיסים אותו ומתאדים בעצמם, ואגב כך מפסלים בו סימנים אקראיים יפהפיים. ובמילותיה של האמנית עצמה:

המפגש של המלח עם המים בספיחתם ובהתאדותם יוצר דוגמאות טבעיות של אדוות תחרה קדמוניותבתחילה כמו תפרחת העור, כמו קשקשים נחשיים, ואחר כך כמו רקמה עדינה מאוד, כמו עיטור של כלה.

ואולי כאן נמצא איזה איזון.

הצירוף מלח־מים, מעבר להיותו סגולה בדוקה להברחת דבורים, הוא גם צירופם של שני יסודות נבדלים, על מטעניהם ומשמעותיהם, הממשיים והסמליים כאחד. למעשה, החיבור הזה מייצר מולקולה חדשה בעולם, הידועה גם בשמה העברי "דמעה". כי הבכי הוא פעולה גופנית ממשית. הוא איננו סובלימציה לדבר אחר. הוא ביטוי כן ועמוק של הנפש בחומרים של גוף. אבל בהיפוך מהסיגוף הקשה שמזמן המלח הנקי, במולקולת הבכי יש גם צד מרפא, משחרר ומביא הקלה.

הצופה העומד מול “עבודת זיכרון“ של רוזנבלום רואה למעשה מעין צילום תקריב אדיר ממדים של דמעה אחת, על פני חדר שלם. היופי המתגלה לעיניו, שאי אפשר להתעלם ממנו, מלמד על היופי העמוק הטמון בצירוף הפשוט כל כך, המצוי כל כך, שבבכי. על כרחך כמעט אתה מבין כמה בלתי צפוי הוא החיבור הזה של מים מתוקים עם מלח, וכמה גדול החסד שהוא מחולל. מתוך כך, המחווה שעורכת כאן האמנית נראית כמו מחוות תודה עמוקה למולקולת הבכי הפלאית הזאת. יש כאן איזו הכרה בכוחה הגדול, ביופייה הקדמוני, הפשוט, עם איזו עדות עמוקה להבנת תהליכי יסוד: כשאנחנו בוכים, אנחנו בעצם גם פותרים את המתח בין הממשי ובין הרגש המופשט. וכשהלב נשבר, והדמעות עולות מאליהן, מעצמו יודע הגוף לייצר חסד כזה.

כְּשֶׁדִּינִים שׁוֹרִין וְהַחֶסֶד יָקָר וְאֵינוֹ בַּנִּמְצָא, תֵּדַע שֶׁבְּכִיָּה מוֹעִיל לָזֶהורֶמֶז דָּבָר זֶה הוּא בַּפָּסוּק "מַה יָקָר חַסְדְּךָ אלוהִים", פֵּרוּשׁ מַה יָּקָר חַסְדְּךָ הַיְנוּ כְּשֶׁהַחֶסֶד יָקָר וְאֵינוֹ בַּנִּמְצָא, דְּהַיְנוּ שֶׁדִּינִין שׁוֹרִין, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי הַפְּעֻלָּה לָזֶה וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחְסָיוּן רָאשֵׁי תֵבוֹת בֶּכִי, כִּי בְּכִיָּה מוֹעִיל לָזֶה כַּנַּ"ל (ספר המידות לר' נתן א' ל"ג).

כי כזה הוא הבכי: מים ומלח משמשים בערבוביה. חרטה עם אהבה, אשמה עם בקשת מחילה. ריחוק איום, ומיניה וביה געגוע אמיתי לקרבה חדשה. ואם אמנם אנחנו מבקשים ללמד את עצמנו את תנועות "ריקוד התפילה הנכון", כדי שנחסה בצל כנפיו באמת, כדי שיאמר לנו "סלחתי", אולי המתכון הזה של מלח עם מים שנרקח כאן, ושנרקח בעינינו תדיר בחסדו ובחכמתו של יוצר האדם – הוא תנועת הנפש, ממש כמו גם תנועת הגוף המועילה לזה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ה, 8.10.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-8 באוקטובר 2014,ב-גיליון סוכות תשע"ה - 896. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: