ממאבק למפגש | יאיר דרייפוס

ט"ו באב ויום הכיפורים נעים על הציר שבין הקיץ הפרוץ לבין נחמת הסתיו המביאה עמה את הפנמת גבולות האנושיות. הצום מתפקד כהשעיית הגופני הזקוק, פעם בשנה, לטיהור 

מ"א שנים חלפו מיום הכיפורים הנורא ההוא, ושבועות מספר חלפו ממלחמת הקיץ הקשה שחווינו כולנו. אני מוצא אותנו היום כחברה יותר בשלים, יותר מכילים, ובעיקר יותר מאירי פנים. מנשבת בנו רוח ענווה ופיוס, שממתיקה, מנחמת ומפייסת את חטאי הנעורים, את "מי הפרצים" של המייסדים. מסתמן שינוי עמוק של נחמה ופיוס שאת פירותיו מתחילים לקצור עכשיו.

מסירות הנפש של הלוחמים במובן המקורי והנשגב חשפה את השורש הנעלם, את נקודת הברית הכמוסה אשר עושה את כולנו לקהל המייחדים ודבוקים בברית בחסד ובשבועה.

הרוח הזו שפיעמה אצל כולנו, ברמה כזו או אחרת של מודעות, מחקה תיוגים והבחנות והעלתה אותם לשורש. ר' נחמן לימד אותנו שאסור לשום אדם לשפוט את חברו, כי המשפט לאלוהים הוא. רק אלוהים יכול לראות את האחר מבחינתו. לכל אדם יש הסיפור שהוא מספר לעצמו על עצמו, שראוי לאמון, לחמלה ולעין טובה.

נקבל על עצמנו לא לדבר סרה באיש, ונדע לפתח אינטליגנציה בשלה ובוגרת שנותנת בבני אדם אמון בלי גבול ומידה. כולנו בני ברית, כולנו מחפשים נחמה. "לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה".

אחרי רוחות המוות, תאוות הקיץ וחורבן הבית והביתיות, מגיע זמן של ניחום ופיוס, של רוחות רוגע סתווי, שנוסכות לב טוב חסר יומרות קיצוניות, ושמחה באסיף של מגבלות האנושי.

זהו דיבור הווידוי המנחם ומפייס. לא במקרה בחר הרמב"ם לתאר את התשובה, ובעיקר את הווידוי, כניחומים: "כיצד מתוודין? אומר אנא השם, חטאתי עוויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי" (משנה תורה, הלכות תשובה פ"א ה"א); "ומה היא התשובה… יתנחם על שעבר, שנאמר כי אחרי שובי נחמתי"' (שם, פ"ב ה"ב).

מה היא נחמה? הנחמה היא פיוס והמתקה של החזון. בעקבות החורבן, למלך אין בית ולעולם אין אלוהים. ההוויה נעקרה משורשה. אז מתפרצים חזיונות ופנטזיות אנרכיסטיות, כוחות של אינסופיות רוח האדם מבוללים באנרגיות כאוטיות הרסניות. זה אופיו של חודש מנחם אב, ומכאן מתחילה ההמתקה של ט"ו באב ושבע שבתות הנחמה עד ימי הרחמים.

המובן שהואר לי בחודשי הקיץ השנה הוא שהחורבן מפרק את הכלים. בעקבות החורבן נפתחו השמים, ויחזקאל ראה מראות אלוהים. העולם שלאחר החורבן הוא עולם חסר גבולות. גדוש אורות של תוהו, פירוק ואנרכיה. שבעת השבועות משבת נחמו, הנקראים שבע דנחמתא, נוסכים ניחומים ופיוס אחרי הכאוס הפורץ. מהבחינה הזו, הסתיו של ימי הרחמים מפייס את הקיץ המשמים.

שני התאריכים שבהם בנות ישראל מחוללות בכרמים, ט"ו באב ויום הכיפורים, נעים על ציר בינארי בין תשוקות לנחמות. יש כרמים של תשוקות ופנטזיות הקיץ, ימי החורבן של אב התאוותני, ויש כרמים של הסתיו, של יום הכיפורים המנחם ומפייס, ובעיקר משיב את האדם לגבולותיו הטבעיים, שהוא כצל עובר וכחלום יעוף, לריסון ולמגבלות ההלכה, לברית הנישואין ולחסד הפיוס המתוק שבין איש לאשתו, לקדושה ולטהרת הברית.

חיי אדם על האדמה מתנועעים בין רוחות התזזית של הצעירות, החזיונות והפנטזיות, לבין ערוב הימים בזקנה המפייסת ומנחמת את רוחות הפרצים של חטאי הנעורים.

להתבונן בכשלים

הרמב"ם מייחד מקום מפתיע לווידוי יום הכיפורים. התשובה במובן הקלאסי, הנשענת על הכרת החטא, עזיבתו, קבלה לעתיד שלא יחטא עוד וחרטה על כשלי העבר, היא עדיין קטועה וחסרה, לדעתו. הווידוי, הדברור של פרטי החטא, השחזור הנרטיבי המדוקדק של מה שאירע, העלאת פרטי הכשלים לשפה, להבעה הוורבלית, רק הם עשויים לכונן את הטיהור הנכסף.

מדוע? החטא הוא חירש־אילם־עיוור. לחטא אין פנים. הוא תמיד באחור, משתלט על הדמות. אי אפשר לדבר איתו. הוא מהווה אִיום. אבל הרמב"ם מניח זרעים חדשים, עוצמתיים מאין כמותם, שמטרתם להנביט באדם את היכולת לדבר את החטא, לתת לו מקום ולתת לו פנים. תשובה נטולת דיבור משחקת על אותו מגרש עיוור כמו החטא עצמו, שיח אפל בחצר האחורית של הדמות.

מה עושה הדיבור של הווידוי? מאפשר שיח משוחרר עם החטאים והפשעים והעוונות והכשלים. הווידוי מלביש פנים לחטא, נותן לו מקום, ובזה עצמו ממתיק אותו. אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. הווידוי הוא הזמנה לעזות אישית. להתבונן ב"לבן שבעיניים" של הכשלים.

לאחרונה מצאתי את עצמי מול ידיד שאירע לו אסון משפחתי, והוא אכול רגשות אשמה כי נראה לו שיכול היה למנוע את האסון. הוא אמר לי שרק אם יצליח להסיר מעליו את האשמה יוכל לחזור ולתפקד. הוא שחזר בפני בפרטי פרטים את ההתרחשות שהובילה לאסון, ותוך כדי הרצאת הדברים המפורטת שלו חשתי שעצם העלאת הסיפור לשפה – כבר יצרה הקלה. טענתי כלפיו טענה כפולה: האחת, שהמישור העובדתי כלל אינו מזמין נרטיב של לקיחת אשמה. והעיקר, שלא נכון לבחון את המציאות אחרי האסון במשקפיים של "מה היה אילו". ניתן רק להתבונן במציאות כמות שהיא, עם כל נוראותה ואכזריותה, ובלי שום ייסורי מצפון לומר בקול בוטח "ה' נתן וה' לקח". אמונה בטהרתה, ביטחון בגבורות.

הרמב"ם מאיר את עינינו לפתח אינטליגנציה בוגרת שתאפשר להיחלץ מהעיוורון ומהסטיכיות של העוונות, ולהתמודד עם החטאים והפשעים בדרך של העלאתם לשפה בעין טובה. כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

התענית ויניקת העבר

ר' נחמן מתאר את עינוי יום הכיפורים כתיקון "החצר האחורית" של הזמן. בתורה נפלאה שלו (ליקוטי מוהר"ן קעט) הוא מתאר איך כל חייו של אדם, רגעים שהחיו אותו לפני רגע, תובנות ומעשים טובים וערכיים שהיו תוכן דמותו רק לאחרונה, מושלכים על ידו מחוץ לתודעה ונעלמים בעברו המודחק. כל ימיו האדם מחפש את החדש והעכשווי, וחיש מהר בז לשלל מעשיו, שאינם אלא הוא עצמו. הוא מדחיק באובססיביות את מאורעות קיומו על האדמה, במחיר נורא של הכחשה עצמית, בתקווה נואשת שהחדש והמיידי והצבעוני והמתעתע יהיה קיומו הממשי.

ר' נחמן ניסה להתמודד עם הכשלים הללו. כל ימיו השתעשע עם דמותו בגאונות האופיינית לו, דיבר על "זקן שהוא יונק" ואמר על עצמו שהוא סבא דסבין, זקן בקדושה, ובו זמנית אמר שאין לו דיבורים והוא זוכר "לא כלום", עוד קודם היותו.

את הטלטלות של עירוב מושגי העבר והעתיד בשיח שלו עם עצמו הוא נתן במתנה לדורות הבאים, לאלה שיטו את אוזנם ויפתחו את לבם ואת נשמתם להקשיב לדיבוריו ובעיקר לעצמם ולשורש נשמתם.

מהמקום הזה הוא יצר באותה תורה פרשנות מפתיעה ומעוררת פליאה לתענית יום הכיפורים. תורף דבריו הוא שעל ידי הצום האדם מחדש את היניקה מהעבר, שהרי מההווה אינו יכול לינוק בשל התענית, ובכך הוא מציף רגעים דחויים שנעלמו בתהום הנשייה של ההיסטוריה האישית. ר' נחמן מזמין את המתענה ביום הכיפורים להשעות את הדחפים של האינטנסיביות העכשווית, ולפתוח את ערוצי התודעה להחייאה של אגפים שלמים שנוח לו להדחיק אותם.

צום יום הכיפורים נתפס אצל ר' נחמן כתיקון המקומות הכהים שאנחנו מעדיפים להמית, ור' נחמן קורא לעצמו ולנו – להחיות. כשאין לאדם חיות בהווה הוא נזכר, ומעורר את עברו שקם ונהיֶה. ר' נחמן קורא לנו להפוך את העבֵרה שנפלה ללא כלום של העבר המת, תנועה שמעוררת עֶברה וזעם, להעברה של חסד, פיוס ומחילת עוון – "ויעבור ה' על פניו ויקרא". "תעבירו שופר בכל ארצכם"; כך נאמר על יום הכיפורים של היובל, שראוי להתבונן בו בפתח שנת השבע.

מהי משמעות הדברים? איך הגיע ר' נחמן לתובנה מהפכנית כזו? גרעין החידוש שבה צומח מהזיקה שבין חיי האדם לגופו, ההופכת את הצום לחוויה קיומית. ר' נחמן התעסק כל ימיו באובססיביות בגוף שלו, בחושים וביצרים. אבל בניגוד לדרכו בצעירותו, אז נלחם בגוף באכזריות קיצונית, בדרך של אתכפייא שמאפיינת אנרגיות עזות וגולמיות של צעירות, הרי בערוב ימיו סמוך למותו הוא נפתח ליחס אחר לחלוטין. בכך הוא פתח את כולנו לשיח חדש ומפויס עם הגוף, שאיננו איום אלא ברכה וסיכוי.

הוא רשם באחת התורות שלו ש"צָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאֹד עַל בְּשַֹר הַגּוּף, לְהַרְאוֹת לוֹ מִכָּל הֶאָרָה וּמִכָּל הַשָֹּגָה שֶׁהַנְּשָׁמָה מַשֶֹּגֶת, שֶׁהַגּוּף גַּם כֵּן יֵדַע מִזֹּאת הַהַשָֹּגָה" (ליקוטי מוהר"ן כב). אין ספק שההארה העצומה שר' נחמן זכה לה אחרי מאבקים אכזריים שניהל נגד גופו היא חלק מהתמורה המשיחית שעבר סמוך למותו. הגוף, שנתפס בצעירותו כסיטרא אחרא, התהפך בערוב ימיו מרכבה לראיית אלוהים מהבשר – מבשרי אחזה א־לוה.

שיח מחודש עם הגוף

בחודש אלול האחרון לחייו דיבר הרב שג"ר על מקור העינוי והכפרה ביום הכיפורים בקרבנות הכפרה על טומאת המקדש. קרבנות אלו אינם באים על טומאה ידועה שקרתה במהלך השנה של עבודת הקודש, אלא על טומאה שמתעוררת מעצם משך הזמן, שעלול לניוון, שקיעה והסתאבות. עצם השגרה מקהה את החיות, מנוונת ופוגמת. מכאן הצורך בכפרה ובטיהור.

מה משמעותו של הדיבור הזה? תענית יום הכיפורים איננה מתפקדת כמאיסה בגוף ובמעלליו, כדרכם של בעלי המוסר, ואינה מכוונת לאיונו כדי להתקדש כמלאכים ביום הקדוש בשנה. למצער, זו איננה תובנה הכרחית. אני מזמין את עצמנו להיפתח לכיוון תודעתי הפוך לחלוטין: ביום הכיפורים ההזמנה היא להיפתח לשיח מחודש עם הגוף, לתת מקום לפיוס עמוק איתו. הגוף שעתיד לנוח בקבר בבוא יומו של האדם הוא תמצית כל מפעלו על האדמה. חז"ל לימדו אותנו את הזיקה שבין דין יום הכיפורים לדין יום המיתה; לכן ראוי ביום הכיפורים להשעות אשליות ופנטזיות, ולהתאהב מחדש בעצמי ובגופי ובמי שאני באמת, בחללים הפנויים והכהים, במקומות הקשים והלא פתורים שבעצם הווייתי.

נמצא שצום יום הכיפורים אינו מתפקד כאקט של דיכוי הגוף והכחשתו, אלא כהשעיה של הגופני, שזקוק אחת בשנה לטיהור. שנה של שגרת חיות סטיכית, של יצרי אדם ותחבולותיו וכשליו, תמיד מדרדרת, מנוונת ופוגמת. לא בגלל כשלים ספציפיים, אלא מעצם הקיבעון של הזמן המתמשך, נטול התנועה והחיות הממשית.

זו האינטואיציה שחבויה במסורות חב"ד על ההתענגות ביום הכיפורים:

ביום הכיפורים, אמר הרש"ב, צריכים לקבל תענוג מהתענית ומענייני יום כיפורמאחר "כל נדרי" צריך הגוף הגשמי להרגיש תענוג מיום כיפור, ועל ידי זה נעשה התיקון של כוח התענוג.

מכאן נפתח הלב להכיל את המחולות של בנות ישראל בכרמים ביום הכיפורים, שבהם ניתן לראות את טיהור היצרים וניתובם לתיקון הברית.

בין רוחות התזזית של הצעירות לערוב הימים בזקנה המפייסת   צילום: ענר טאוסיג

בין רוחות התזזית של הצעירות לערוב הימים בזקנה המפייסת
צילום: ענר טאוסיג

טיהור הביוגרפיה האישית

מעגל חייו של אדם על האדמה הוא מחד רצוף מסתורין, קסם, סוד; ולצד זאת עלול למבוכות ולתעיות, לייאוש, לניהיליזם, לחוסר משמעות.

הואר לי בשנים האחרונות מבט חדש ומהופך מזה שהיה נחלתי בצעירותי, על רצף הביוגרפיה, על מסכת חייו של אדם. זו אינה ליניארית, ואיננה מימוש של סיפור מוצפן שניטע באדם בעת לידתו ואולי כבר בבטן אמו, סיפור המגיע למימושו עם השנים, עד שבערוב ימיו ניתן לראות את התכנית המקורית של בורא כל הנשמות אדון כל המעשים.

אין לאדם שום ידיעה על חייו ועל החיים בכלל. רק אלוהים יחליט איך יצרף את סך הרגעים שהאדם חי. שמעתי בשם שחקן קולנוע שכשהוא מצטלם לסרט הוא איננו יודע איך הוא ישתלב בתוכו. רק הבימאי והתסריטאי נושאים בדמיונם את הסיפור המלא. התיאור הזה הצית לי את הדמיון. איך הקב"ה דן את האדם? איך נראה האדם מהפרספקטיבה של האינסוף ב"ה? יושב בשמים ישחק, שחוק של עין טובה, ורחמיו על כל מעשיו. מבחינתו הוא יכול להשתעשע עם הביוגרפיה באינספור אפשרויות. הוא יכול לעשות "גזור־הדבק" – לצרף אירוע מגיל שלוש, אחר כך מגיל ארבעים וארבע ואחר כך מגיל עשר, צירופים חדשים ומשעשעים. העולם הוא טקסט, והקב"ה יכול לשנות אותו.

מנקודת המבט הזו, יש משהו נלעג בניסיון של האדם לספר לעצמו את סיפור חייו בדרך אחת, כיודע כול, ולייחס לסיפור ממד מוחלט, או לספר את סיפורו של אדם אחר, כפי ששומעים פעמים רבות בהלוויות. הפרספקטיבה של צירוף המקרים מגחיכה את האגו ומעצימה את הענווה, את שפלות הרוח ואת תודעת האקראיות של הקיום, את היות האדם כצל עובר וכחלום יעוף, ואת העובדה שניתן לספר אינסוף סיפורים על קיומו ועל מסכת חייו, אינסוף מסכתות חייו.

תקיעת השופר ביום הכיפורים של היובל מטהרת את העולם משקיעה בניוון, עוולות וכשלים, פירות הבאשה המצטברת של חמישים שנות עצם ההיות, של ההסתבכויות והעוולות, הרציחות והגנבות ושלל הכשלים שמקורם במעשי אנוש ותחבולותיו.

התורה בוחרת מילים רגישות ועדינות לתאר את ההתרחשות הפלאית־משיחית ביום הכיפורים של היובל – העברת שופר, שחרור עבדים, אדמות השבות לבעליהן: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻֽׁבוּ". זהו חיזיון של השבת הבריאה לראשית ימיה, קודם שנתקללה והסתאבה.

כמו שבכניסת יום הכיפורים אנו מתירים נדרים ופורמים את כל הקשרים וההקשרים של השנה, ובזה נערכים לכפרת היום, כך בערב יום הכיפורים השנה אנחנו נקראים לפתוח את הלב והנשמה לרוח משיחית שאולי נזכה לה בשנת השבע הבאה עלינו לטובה, שרוח היובל מפעמת בה במיוחד ביום הכיפורים.

נעילת שער

אולי בשעת הנעילה ייזרק מפינו דיבור ממשי, דיבור שאינו מתווך, שטרם נקרא, רק ממעמקי הדמות, אחרי אילמות של שנים ואולי של כל הקיום על האדמה, שנים שבהן לא השכלנו לדברר את האזורים המכוסים במעמקי הנשמה, ונצליח ברגעי חסד של נעילת השערים ללחוש זעקה שאינה נשמעת, "את לחשי ענה נא, זעקי רצה נא, הא־ל קדוש". לדבר ולזעוק וללחוש ולתקוע בשופר בדמדומי הנעילה, הזדמנות אחרונה לפני סגירת שערים. זעקה אילמת מתחושה של מחאה והתרסה כנגד השעמום הקטלני, הבנאליות, הסתמיות והריקנות, וכנגד הכניעה המבישה לחיים שאיבדו קשר עין עם ייסורי האדם והשכינה שגורשו מגן העדן האבוד. זעקה של תשוקה, חן וחסד ורחמים בלי גבול ומידה, לעצמו של יום ולעצמם של החיים.

הרב יאיר דרייפוס הוא ראש ישיבת "שיח יצחק"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' תשרי תשע"ה, 3.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באוקטובר 2014, ב-גיליון יום כיפור תשע"ה - 895 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אני מניח שהתורה שאליה הרב דרייפוס מפנה היא קעט, לא קמט. כדאי לתקן

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: