איש הדת מצוי במצוקה כשהוא נאלץ לקבל החלטות בתנאי אי ודאות, ובכל זאת עליו להכריע. על אויב ושמו חרדה

פרופ' אפרים שמואלי ע“ה, שעסק רבות בהגות היהודית ובפילוסופיה של זמננו, השתמש בספרו “אדם במצור“ (עמ‘ 171) במודל של פרשת “מסעי“ כדי לתאר “בלשון הכתוב… על דרך המליצה“, את החיים כשרשרת מסעות. יש אנשים שעברו “מסעי בני אדם… יצאו מעיסוקי הקיום יום יום… וַיִּסְעוּ מֵהַר שָׁפֶר וַיַּחֲנוּ בַּחֲרָדָה“. כאלה הם הפילוסופים הקיומיים האמיתיים, סֶרְן קִירְקֶגוֹר (1813־1855) למשל, שראו בחרדה את אחד ממוקדי הגותם.

אך כנגד מסע זה יש מסע אחר, מסע “בורגני“: “וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת“, “במקהלות הסתם“ מפרש שמואלי. חנו ב“סתם“, במשימות חיוניות אך בנליות, המשכיחות את השאלות הגדולות של החיים. או אז וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה, “פגה החרדה“. הם חונים ב“תרדמה“ של החיים והתאוות היומיומיות, ושוכחים לשאול את השאלות הגדולות.

אכן, כך כתב הרמב“ם בהלכות תשובה (ג, ד) בנותנו מעין פירוש קיומי לפסוק בעמוס (ג, ו): “אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ“: “עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם… אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם…“.

החובה להכריע

דרשה על מסע ה"חרדה" מצויה גם ב"מי השילוח" לר' מרדכי יוסף ליינר, הרבי מאיזביצא (1800־1854). גם אליו דיבר הכתוב על מסע החרדה, אלא שהוא שמע מסר שונה. מסר זה מחזיר אותנו לאחת ההארות החשובות על החרדה, כפי שפותחה גם על ידי בן דורו, קִירְקֶגוֹר. השורש העמוק ביותר של החרדה מצוי בחירות האנושית. איש המדע יודע עקרונית, אם כי לא תמיד מעשית, כיצד להגיע לתשובות שיענו על השאלות שלפניו. לא כך הוא מצבם של איש הדת ושל איש המוסר. הם חייבים לענות לדילמות הקשות שלפניהם, ולקבל החלטות בתנאים של אי־ודאות, וללא קנה־מידה אובייקטיבי. החרדה נולדת מהתנסות זאת, מהרצון והחובה להבין מה דורש מאיתנו הקב"ה.

לפי רבי מרדכי יוסף מצוקתו הקיומית של האדם באה לידי ביטוי בפסוק (בראשית ג, יח) "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ". ה"קוֹץ" רומז לרשעים שאיתם אנו חייבים להתמודד. הקוץ הוא המזייף, הנחש, "היינו רמאי… מרמה וצבוע… שיוכל להראות לחבירו דבר שידמה לו כי מהקב"ה הוא". וה"דַרְדַּר"? הוא רומז לצדיקים ולמחלוקות שביניהם, "אף מחלוקות אמיתיות". מדמה אני לי את חיוכו המר בשעה שהוא קובע ש"'דַרְ' בגימטרייה צדיק". ה"דַרְדַּר" הם שני צדיקים המתנצחים זה בזה. הם לכאורה מחליטים עבורנו, אבל אנו חייבים להחליט מי יחליט, להכריע למרות החרדה!

רבי צבי אלימלך מדינוב, מחברו של הספר החסידי הנודע "בני יששכר", תופס את ה"דרדר" בצורה קצת שונה (מאמרי אדר, ב, דרוש ח'). נעיין נא בשני פסוקי יסוד שבתורה: הציווי הקלאסי "שמע ישראל ה' א־להינו ה' אֶחָד", והאיסור המוחלט "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵ־ל אַחֵר". הד' של "אחד" והר' של "אחר" כתובות כאותיות רבתי, כאילו מתוך ניסיון שלא נטעה ביניהן. והנה שוב נוצרות ההברה "דר" והמילה "דרדר". לא לשגיאה קלה בקריאה היא הסכנה, אלא לסטייה דתית קטסטרופלית. מי מבטא את רצון ה'? נפילתו של אלישע בן אבויה ("אחר") הייתה ודאי טעות מעין זאת.

צילום: Eitan f

חריץ של חירות

אך נחזור ל"דרדר" הראשון על פי ר' מרדכי יוסף. מדובר כאן על האדם ה"מסופק האיך רצון ה' נוטה", ובין כך "טוב לו לחנות ולהיות 'שֵב ואל תעשה' כמו עתה". במילים אלו מתאר ר' מרדכי יוסף את השיתוק שאחז ביהדות הגלות, שלא ידעה להחליט בדילמות ההיסטוריות שלפניה. המסע הבא מבשר את המהפכה. ברובד אחד הוא ניסה להתנחם: "וַיִּסְעוּ מֵחֲרָדָה וַיַּחֲנוּ בְּמַקְהֵלֹת". ופירוש הדבר: "בעת שהשם ית' יחפוץ לקבץ אותנו, אז יתן תקיפות בלבם שלא יחרדו". הפעילות הקולקטיבית של האומה תנצח את החרדה של הגלות. הרבי מוסיף: "הלוואי שתהיה בקרוב בימינו". אכן, הציונות נבנתה על מהפכה פסיכולוגית וקיומית בנפשה של האומה.

השאלה "האיך רצון ה' נוטה?" בעיקר נכונה לגבי "מצווה שהזמן הולידהּ". הדוגמה הטראגית לכך הייתה הדילמה של ההנהגה היהודית בשואה. להתנגד או לשתף פעולה כדי להקטין את הפורענות? הקוץ והדרדר הקיפו את ההנהגה. בתוך תהומות האבסורד נשאר רק חריץ של חירות, חירות טרגית שיכולה הייתה להוליד רק חרדה, חרדה מפני כל החלטה בדילמה האכזרית שבה חיו.

ר' שמואל שלמה, הרבי האחרון בשושלת, שמע את הציווי שנולד. הוא התנגד נמרצות ליודנראט ואמר למשתתפים בו: "הביטו לאיזה שאול תחתית ירדתם… הרי ההפרש ביניכם לבין אחיכם יהיה רק יום אחד, האם כדאי הדבר?". הרבי דרש לשרוף את הגטו, ולהביא לכך שהיהודים יהיו מוכרחים לברוח ליערות: "מי שיגע בידית דלתו של היודנראט, אין לו חלק לעולם הבא!". יותר מכול היו מאוסים בעיניו האינרציה, הרפיון והשיתוק שכבשו את ההמונים, ההישמעות לכל פקודה. המצווה שהזמן הולידה הייתה לסרב לשתף פעולה, לברוח, להתנגד, להיאבק: "געוואלד, הם אינם מבינים שזוהי הדרך שאנו חייבים ללכת בה, עכשיו".

עכשיו! הזמן והנצח הם שני ממדי קיומנו. אוי לנו אם רק נחיה את הזמן, אבוי לנו אם נחיה את הנצח ונהיה מנוכרים לזמן, מבלי לענות נכונה לשאלותיו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' תשרי תשע"ה, 3.10.2014